 |
|
 |
||
|
||||
 |
איני חושב שדמותו על רבדיה של אוסקר ויילד נזנחה לאנחות אוהביו. הוא נלמד רבות באוניברסיטאות, ספרים רבים על פועלו יצאו ועודם יוצאים. הבעיה כך נדמה לי, היא אולי בדומיננטיות של השנינות וכושר ההמצאה של ויילד, לעומת כשרונו הספרותי המעולה. מכתביו, קראתי עד לעת האחרונה רק את שיריו, וביניהם את הפואמות הנפלאות ''ממעמקים'' ו''הבלדה מכלא רידינג''. רק בימים האחרונים את ''תמונתו של דוריאן גריי'' וקראתיו. ללא ספק זהו ספר יפיפה, עוצמתי ומיוחד. הסינתיזה אותה הזכרת במאמר שוכנת בבסיב היצירה יחד עם מוטיב נוסף אותו לטעמי, לא הדגשת מספיק, מוטיב היופי וכוחו, חשיבותו על פני הטוב והמוסר, ואמיתותו ביחס לשקרו. אך גם ביצירה מעולה זו, שאכן נחשבת לחשובה ומרתקת, מכשיל ויילד את עצמו. המכשול אותו אני רואה, ראה כל מי שקרא את הספר וניסה להיכנס אל נשמת הספר וכל שראה היו עשרות ואף מאות, כך נדמה לי, ציטוטים ויילדיים אופייניים ולא ספר ממש. רק לאחר כך, לאחר עשרות עמודים בהם שוטח ויילד את טענותיו כנגד החברה האנגלית, את דעתו על מהות היופי, ניגש ויילד להמשיך את הספר. אך גם בהמשך, בין תיאורים מדהימים ביופיים ועוצמתם, בין דיאלוגים שנונים אך ריקים למעשה, ובין העלילה עצמה, מתעקש ויילד לצאת ממסגרת הספר על מנת לשתול בפי אחת מדמויות הספר את אמרותיו. אמנם זו אמורה לשמש תיזה מסוימת ומנוגדת לשנייה אשר הוזכרה קודם, אך נדמה לקורא המכיר את ויילד ואמרות הכנף שלו, כי זהו ויילד מדבר ולא דמות ספרותית אמיתית. בכך אולי מצויה הבעיה אותה הזכרת, בכך שאמרותיו ונוכחותו ואישיותו מתגברים לעתים על מורשו הספרותית וחבל. כיוון שזו ראויה לטוב ביותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למרבה המזל אני חולה, מה שמונע ממני לכתוב יותר מדי (ניצלתם!) אם כי משבש מעט את יכולת הניסוח שלי. אבל בכל זאת הרגשתי צורך להגיב לכתבה (נפלאה) זו ולתגובה זאת בפרט. אני קראתי את מרבית היצירות של אוסקר ווילד עוד לפני שהתוודעתי לאישיותו, תולדות חייו ונטיותיו המיניות. יכול להיות שבגלל זה לא הבחנתי ב"אישיות" המפעפעת מתוך הדמויות כי אכן לא הכרתי את אמרות הכנף שלו. פרט לכך אני חושבת שאישיות של סופרים נוטה לרוב להשתקף דרך הספרים שהם כותבים, ובמקרה של ווילד, מה לעשות, זה יותר בולט, כי חייו היו ידועים. אבל לא זאת הנקודה שאני רוצה להעביר. מה שמשך אותי ביצירותיו של ווילד זה העובדה שלא משנה כמה מתוחכמות או אינטלקטואליות או שנונות או מכוסות בשכבה אסתטית עבה הן היו, הן תמיד ידעו לכוון היישר אל הלב והצליחו לפגוע עמוק בפנים. "דוריאן גריי", האגדות, "הבלדה מכלא רידינג", המחזות ואפילו הסיפורים, התאפיינו באותו "ערך מוסף" שהיה גורם לתיחכום שלהם לחדור מעבר ולטלטל. לא סחיטת רגשות זולה, אלא הדבר האמיתי, אולי במקום בו הרגש והשכל נפגשים. מצטערת אם זה יצא מעט פלצני, אבל קשה מאוד לסכם בכמה משפטים את השפעתו של אדם שהיה (ועדיין) אחד מאלילי נעורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יצא פלצני כלל וכלל. אין צורך תמיד להתנצל גם אם דעה זו או אחרת הושמעה בעבר וגם סגנון נאה חשוב לפעמים. אבל לעניין.לאחר קריאה בתגובתך וקריאה נוספת של תגובתי הבנתי כי לא הבהרתי את הנקודה שלי מספיק טוב. אני סבור כי אוסקר ויילד סופר מצויין. מהגדולים והמענינים בלא ספק בגלריית הספרות העולמית. כשרונו אינו מטול בספק בעיני, אך כן כשרונו האחר, השנינות החדה והמושחזת, פוגע בו כיום, ובמעמדו כסופר דגול וחשוב. לטעמי אמרות הכנף הנפלאות שלו ודעותיו אינן במקומן תמיד, לפחות ''בדוריאן גריי''. הריתמוס של הסיפור פשוט נפגע על ידי יציאה זו ממבנה הסיפור ובכך מוציא את הקורא ולוקחו למקום אחר בחדות כזו גדולה שניתן היה לעדנה. בשורה התחתונה, אם יש כזו באמנות, הספר עדיין מבריק, מרגש, עמוק וכל שאר סופרלטיבים שתרצי, אך מכשולים אלו, הם הגורמים לו היום להיזכר בעיני קהל שאינו אקדמאי ומומחה לספרות, כאישיות שנונה שכתבה ספר או שניים, במקום סופר דגול, ושנון באופן בלתי רגיל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |