טולסטוי מול נבוקוב 13173
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". זהו משפט הפתיחה של "אנה קארנינה" (בתרגומה המצויין של נילי מירסקי).

אבל משהו בסיסי מאד ב"מגנוליה" סותר את הטענה הזו. משהו יסודי מאד, מין קו שרץ לאורך כל הסרט, אומר: כולם אותו דבר. כולם אומללים. כן, לכל אחד יש הסיבות שלו, אבל – מנקודת המבט שלי לפחות – הסרט הצדיק את הפראפרזה של נבוקוב, שמשפט הפתיחה לספרו "אדה" ציטט מתוך הרומן הדמיוני "אנה ארקדייביץ' קארנינה" את משפט הפתיחה: "כל המשפחות המאושרות שונות זו מזו, כל משפחה אומללה - אומללה באותו האופן".

בפעם הראשונה שקראתי את גרסת "אדה" למשפט הפתיחה, נזדעקתי. המשפט צורם ונוגד את ההגיון. נדמה לי כי פול תומס אנדרסון ניסה להגיד משהו דומה. אולי יש בכך משהו.
טולסטוי מול נבוקוב 13277
איך אתה יכול לכתוב שכל המשפחות האומללות דומות זו לזו? אפילו במגנוליה הטענה הזו לא נכונה. לכל אחת מהמשפחות יש בעיה אחרת. זה שכולם אומללים לא אומר שהאומללות זהה וזו ראיה שמצרה את העולם האנושי והופכת אותו לבהמי וחסר חן.
אתה רוצה להגיד לילדה שעברה אונס בילדותה שהסבל שלה זהה ללילד שלא קנו מכנסי ל'יוויס?

לפי דעתי זה חוסר רגישות. חוץ מזה שאפילו אותה אומללות היא הרבה פעמים שונה אצל אותו אדם.
טולסטוי מול נבוקוב 13309
נו. נדמה שלא ממש הבנת אותי. אני חושש שמאד אתקשה להסביר את עצמי אם לא הבנת את הרעיון שביסוד הדברים.

ראשית - לא ממש קשור למגנוליה, אבל בכל זאת: ילד שלא קנו לא מכנסי ליוויס הוא לא אומלל. (ברמת דיון אחרת, אם העובדה שלא קנו לו מכנסי ליוויס מאמללת אותו אז הוא באמת אומלל, אבל במישור אחר לגמרי מזה שהוא חושב עליו. לא חשוב).

כל הסיבות לאומללות שהוצגו בסרט הן סיבות לאומללות של ממש. אף אחד שם לא היה אומלל בגלל ש"לא קנו לו מכנסיים". אף אחד, אם תשימי לב, לא היה אומלל משיקולים כלכליים או קשורים לכך. האומללות היא תמיד נפשית. ומופיעים קווי דמיון מדהימים בין האומללים השונים; הסרט מציג את האומללות - או את האומללים - באור שמטשטש את הסיבה לאומללות, ומשאיר את עצם האומללות במרכז הדברים; את חוסר היכולת להתנתק מהאומללות ולהתעלות מעליה. לפיכך, מבחינה מסויימת (וברור שלא מכל הבחינות – בוודאי שלא מבחינת הגורם), "כל משפחה אומללה - אומללה באותו האופן". אותו האופן, לא אותה הסיבה. ואולי כדאי לשוב ולהדגיש: אני מדבר על אומללות אמיתית, לא אומללות בגלל ש"לא קנו לי מכנסיים".

כעת, שובי וקראי את מה שכתבתי: הטענה כי כל המשפחות האומללות דומות צרמה גם לי. אבל יש במגנוליה משהו – קשה לי לשים עליו את האצבע; מוטיב, רעיון, או מסר – "משהו יסודי מאד, מין קו שרץ לאורך כל הסרט, (ש)אומר: כולם אותו דבר. כולם אומללים".

אני גם לא טוען כי הדבר נכון במציאות – אלא רק בהקשר של הסרט, או בנקודת המבט על העולם שהסרט מוביל אליה.
כן, ההפך אכן נכון יותר 29334
גם עמוס עוז, ב''קופסה שחורה'', מצטט את המשפט הפותח של אנה קרנינה, וסותר אותו.

מפי אחת הדמויות המרכזיות בספר, אילנה, הוא כותב, שכל האומללים חוזרים על אחת מתוך שלוש-ארבע דרכי אומללות מוכרות וידועות. והמאושרים הם השונים, המיוחדים.

לטעמי - זה מאוד נכון. אם לצטט מעוד ספר חביב, ''אדון האור'' (רוג'ר זילאזני), הרי שהשפעתם של האלים יאמה וקאלי (אל המוות ואלת החורבן), ניכרת היטב בעולם. בעוד שהשפעתם של האלים האחרים - חבויה ונסתרת.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים