על המשאל 1336
אני (כמו גם אהוד ברק, יש לציין), רואה אפשרות קלושה של כישלון במשאל העם. אזרחי ישראל הוכיחו כבר כמה פעמים שבעיתות חירום, כשמציגים להם בטלוויזיה את הערבושים מחייכים ומאופרים, עם חיבוקים של שלום ורומנטיקה, מתקשה הלב היהודי להתנגד למושג המופשט הזה, שלום, וטוב שכך.
אני (כמו אהוד ברק, יש לשוב ולציין), חושב שהיום חייב כל אזרח ישראלי להבין שעליו לצאת לטיול אחרון בשטחים הללו, הכבושים, לנשק את אבני הבזלת, ולהבין כי קיים כאן סיכוי טוב מאוד לסיים אחת ולתמיד את חיי האימה כאן, ובמחיר שהוא הרבה פחות נורא מאיך שכמה גנרלים פאתטיים בימין מתעקשים להציגו. שימו לב שוב איך השמאל הרדיקאלי שוב מתקרב לקונצנזוס באיחור של כמה שנים טובות. רק לפני כמה שנים היה זה רבין, שהצליח לנצח בנקודות רק בזכות הבטחתו המפורשת (והכוזבת, בדיעבד), כי בשום תנאי לא ייסוג מהרמה.
יעברו אם כן שנה, אולי שנתיים, וגם ירושלים כבר לא תהיה פרה קדושה. כבר כעת עומל יוסי ביילין על הכשרת הקרקע למהלך שכזה, שעל פניו נראה הרבה פחות בעייתי מהחזרת הגולן הפורח, המיוהד, המתועש והמיושב.
כאמור, אין שום סיבה שהציבור הישראלי לא יביע אמון גורף בהסכם השלום המתהווה, אך כמובן שאסור להיות שאננים. הרבה תלוי בציבור הערבי, שיצטרך להתייצב בהמוניו במקרה שיהיה צורך בהכרעה דחוקה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים