 |
|
 |
||
|
||||
 |
נושא מרתק ומאמר מבריק המעלה שאלות נוקבות ביחס לסמלים, מקורם, איכותם, מעמדם והמקום אותו הם תופסים בחיינו. נושא הסמלים הינו מורכב ודרוש למחקר בפני עצמו. יש בו מרכיבים פסיכולוגיים, אידיאולוגיים, סוציולוגיים ולכן, הכפפתו למאבקים בינלאומיים וזיהויו עם תמונות, הפגנות ומשדרים טלויזיוניים עושה חטא למושג עצמו, כמו גם, לראותו נתמך בטכניקות ויחסי גומלין כלכליים. הסמל כהגדרתו, הינו סימן שרירותי המביע רעיון ומעורר תגובה אחידה למדי במשמעותו הקומוניקטבית והקולקטיבית. כזאת היתה הבסטיליה, אשר סימלה להמונים המסתערים את העריצות על ההמונים המדוכאים, וכאלה הי התאומים אשר סימלו את הצריח- מבצרם של כל הטוב והנעלה, הפטריוטי והמכוון לפאר את האומה האמריקאית. אך לעולם השלישי בכלל ולאיסלם הראדיקלי הבדלני בפרט, סימלו התאומים את הפאלוס האמריקאי. אכן, זהו סמל!!! בהרהור פנימי, נראה כי סמל נוצר רק כאשר ציבור גדול מזהה אידיאולוגיה הדוגלת בכיבוש, עושק וניצול. במצבים מעין אלה מזדהה הציבור דווקא עם החלש, הנראה לו צודק. כך קורה, שאירופה המפוררת כולה, מתאחדת בהתנגדותה למלחמה. לאו דווקא בגלל שאינה מוטרדת מהטרור, אלא מפני שהיא חרדה יותר, בדיוק כפי שמדינות האיסלם חרדות מפני תהליכי ההשתלטות והאינטרסים של השוטר המקומי הפועל בקובה, וייטנאם, דרום אמריקה, בוסניה, אפגניסטן, עירק ואח"כ יפעל גם בצפון קוריאה וישראל, כחלק מהטיעון המופרך של הלחימה בו. שכן, הטרור הבינלאומי לא היה מתפתח אלמלא, בצלוחית הפטרי העולמית, לא היה מצע של מדיניות ארה"ב שהזינה את תרבית החיידקים הזאת. כמו גם סמל התאומים, שכלל לא היה הופך להיות לסמל. במחשבה חולפת, איך קרה שהנפת הדגל באיוו-ג'ימה שמערב האוקינוס השקט, שסימלה את הנצחון על ציר הרשע בלחימה קשה במלחמת העולם השניה, הפכה להוראה שלא לשאת דגלים על כלי רכב אמריקאיים בעירק. עד כמה ציני הוא הסמל של האין סמל. מדובר בדה-לגיטימציה בינלאומית של מדיניות האומה האמריקאית אשר בוש (בניגוד לקלינטון) מייצג אותה. בכל הקשור לגלובלזיציה, פיתוח כלכלי של המדינות המתועשות על חשבון הבלתי מפותחות, ניצול המשאבים המתכלים של כדה"א וצפצוף על סדרה של הסכמות בינלאומיות ביניהן אג'נדה 21 העומדת בסימן של פיתוח בר קיימא המלכד כל קצווי עולם. איך קרה שהתרסקות הקולומביה, חלוצת טכנולוגית נאסא, עם כל הכאב הלאומי, לא הפכה לסמל המחקר לשימור הסביבתי הטהור של "האטמוספירה השברירית" - כדברי אילן רמון. התשובה - כיוון שהיתה מזוהה עם תכנית אמריקאית שאפתנית לכיבוש החלל. אגב, דווקא הכלבה הרוסיה לייקה, הפכה להיות גיבורת חלל עולמית ולא ג'ון גלן האמריקאי. גם בהקבלה הפלסטינית-ישראלית אפשר לראות מגמה זו בסמל של הצבר הישראלי בכובע טמבל, חלש בגופו אך נחוש ברוחו, אהוד על אזרחי העולם הנאור במלחמה לשחרור ונצחון מהיר על איומים מוחשיים ומתגרים במלחמת ששת הימים. אך מרגע שהחלש הופך לכובש, מאבד באחת את אהדת העולם ורושם שיאים חדשים ברמת האנטישמיות הבינלאומית גם בארצות דוגמת פולין, בה אבוי, אין כלל יהודים. וגם זה סמל. כאשר המושג "צדק חברתי" הוא הבון-טון המזין את האידיאולוגיה הקיבוצית העולמית, תמונות, משדרי טלויזיה של הפגנות עושים את העבודה על התודעה הציבורית, אך אינם מגייסים סמלים כדי להוכיח את טענתם. לכן, מעמדו של מסגד אקצה חזק ויציב כסמל דת האיסלם בדיוק כמעמד כנסיית הקבר בעני הנוצרים ואין מרחפת מעליו כל סכנה, אלא בעיני קבוצה ימנית קיצונית שולית ההופכת אותו לסמל פוליטי בינלאומי. וכך גם תמונת הילד וערפאת ההופכים בעל כורחם לסמלים מתוקף חולשתם (אותה הם מנצלים). אגב, דווקא המוקטעה היא סמל, גם בעיני הפלסטינים, המסמלת את המקום אליו הגיעו במאבקם להקמת מדינה. אך המחבל המתאבד, מעולם לא היה סמל קולקטיבי מעבר לקבוצות טרור מקומיות ואף זכה לגינוי בינלאומי מקיר לקיר בשל פגיעתו ההרסנית בחפים מפשע שכל חטאם היה ששהו במקום בו התפוצץ. מההגיגים לעיל נראה כי סמלים אמיתיים אינם נוצרים כך סתם מעצמם, על פי מודל פשטני או מציאות הזויה, כתוצאה מהקרנת סרטים דוגמת הפצצת ארמון סדאם או בובה המתפרצת מהתחת של הדוד סם. סמלים מתחלפים וצריכים לשרוד היסטוריה, סמלים נוצרים על תשתית של אהדה והזדהות של ציבור, בדרך כלל כנגד איומים ובעד חלשים, כחלק מהתת-מודע הקולקטיבי. סמלים מקומיים אינם נתפסים. איכות הסמל נקבעת על פי האידיאולוגיה, עוצמת וגודל הציבור התומך בה. במילים אחרות, פורנוגרפיה כיום, אינה רק עניין של גיאוגרפיה. במקרה הנדון, נראה כי לפחות במלחמת הסמלים, סדאם הולך לנצח. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |