מדוע לפרסם שמו של חשוד? 13876
לדעתי אין לפרסם שמותם של חשודים לפני שהורשעו בבית משפט. אני לא דן כאן במקרה של אנשי ציבור, אלא אזרחים מן השורה.
אין לי שום התנגדות לפרסום הפרשה כולה, כולל תאורים מזעזעים של הפשע, אך אינני רואה שום סיבה טובה לפירסום שמות לפני הרשעה.
הסיבה העיקרית שאני רואה לפרסום שמות שאיננה טובה מספיק לדעתי, היא אנטרס עיתונאי צהוב המסתתר מאחורי "זכות הציבור לדעת".

עגמת הנפש הנגרמת לאדם שהולבן שמו ברבים היא עצומה ובילתי הפיכה לעתים, במקרה ונמצא זכאי.
מדוע לא לפרסם שמו של החשוד רק לאחר שהורשע? מה ההפסד?
לא כל-כך פשוט 13879
מה לגבי מקרי ביניים, בהם ברור כי העומד-לדין עבר את העברה, אולם הוא טרם הואשם ע"י בית-המשפט? (דוגמא קיצונית: יגאל עמיר. כאן ישנו שיקול אחר, קיצוני, של עניין הציבור, אבל הרעיון בעינו עומד - היה ברור לכל בר-דעת שהוא הרוצח עוד בטרם קבע בית המשפט: "אשם").
לא כל-כך פשוט 13881
שני דברים :
אחד, כתבת "דוגמא קיצונית". "קיצוני" זה לא מושג אבסולוטי, וכאשר אני מנסה לדבר על משהו פרקטי, עדיף לפעול על פי מושגים מוגדרים היטב כמו אדם שהורשע בדין לעומת אדם שלא הורשע.

שניים, ותאר לעצמך במקרה של יגאל עמיר שהיה מתנהל דיון ציבורי סוער, זהה לחלוטין לזה שהתקיים בפועל מלבד החלפת המושג "יגאל עמיר" במושג "הרוצח", ולבסוף לאחר ההרשעה היה מתפרסם שמו ברבים. מה היינו מפסידים פה?
האם זה שווה את המחיר האישי הכבד שמשלמים אלה שרוצחים את אופיים מראש ללא משפט? לרוב הם אינם יכולים להתנחם בפרסום תיקון, לרוב מוגבל, שנועד להוציא מידי חובה את המפרסמים.
לא כל-כך פשוט 13885
שוב, בוא נבהיר משהו: אני חושב שיש משהו במה שהוצע, למנוע פרסום כמעט אוטומטי של שמות החשודים. דוגמא טובה - אותו זוג קשישים שהואשם (בטעות) בכך שהתקשרו לכנסת להודיע על מותו של ח"כ שיה מאושפז (מצטער, אני גרוע בלזכור שמות). שמותיהם פורסמו, ואם אני זוכר נכון אפילו מאסרם שודר. אח"כ התברר שהם חפים מפשע.

אני רק שואל לגבי מקרים בהם ידוע מראש, ובוודאות, כי הנאשם ביצע את הפשע. בוא ניקח דוגמא אחרת, לא "כבדה" כ"כ כמו יגאל עמיר: אדם שדד בנק ונעצר במקום הפשע ע"י שוטר שהיה שם במקרה. אין לאף אחד ספק, ולו לרגע, שהוא אכן השודד. האם לפרסם את שמו?

לדעתי, כן. כיום, יפורסם השם גם אם יש ספק רב אם הוא השודד (נתפס לאחר זמן רב ולא במקום הפשע), וזו לדעתי (וכנראה גם לדעתך) שגיאה.

באשר לשאלה ששאלת, כמעט מתבקש לשאול: אם כל הזמן דיברנו על "הרוצח", למה לפרסם את שמו גם לאחר ההרשעה? מה היינו מפסידים פה? אין לי תשובות חדות, למעט אולי (א) אלמנט ההרתעה, ו(ב) הזמת שמועות זדוניות הפוגעות בחפים מפשע (כמו במקרה של רוצחי דרק רוט, נהג המונית; חרושת שמועות לפני פרסום שמותיהם טענה שאחד מהם הוא נכדה של שולמית אלוני).
לא כל-כך פשוט 13889
פער הדעות בנינו לא גדול אך שוב בוא נבהיר משהו: אני מנסה לדבר על משהו פרקטי שאולי ניתן לישום.
גם אם השוטר עצר את השודד על חם, העיתונאי המדווח שהגיע שעה לאחר מכן מנסה לדלות מידע משמועות ובכלל לא יכל להיות בטוח שהשודד באמת נתפס על חם. אולי השודד הוא בעצם לקוח של הבנק, חמום מוח שהתעצבן על הפקידה שלא מלאה את מבוקשו ולכן איים עליה מילולית שתיתן לו את הכסף תמורת הצ'ק שהציג? ההתיחסות לשודד מזוין באקדח תהיה שונה, לא? . הרי אם לא היינו חסרים מידע לא היה צורך במשפט, השוטר היה קובע עונש על פי החוק וסוגר עניין במקום.

אני לא מציע לעצור את הספקולציות של העיתונאים. אך גם בלי להזכיר שמות, ניתן לקיים דיון רלוונטי בלי לפגוע באדם בשר ודם. וכדי לממש את אפקט ההרתעה שעובד טוב יותר כאשר לאדם יש שם (לא נכנס לסיבות לכך), צריך לפרסם את שמו ואת פרטי המקרה כפי שפסק בית המשפט. אגב, במידה וזוכה יש לפרסם את שמו רק לאחר קבלת אישורו של הנאשם.

נדמה לי שכיום אדם שבית משפט החליט על הארכת מעצרו, מותר לפרסם את שמו. כדי ליישם את העניין עדיף משהו כזה שלא ניתן לפרשנותו של העיתונאי המסתמך על קרעי מידע אלא משהו ברור כמו הרשעה או זיכוי.
אמנון רובינשטיין יבדל''א 13938
לא כל-כך פשוט 14157
כל אדם הוא בגדר חשוד עד שהוכחה אשמתו. לפי עיקרון זה לא כל אדם ישב במעצר עד תום ההליכים. יתכן כי ישוחרר לביתו למעצר בית או שלא לצורכי מעצר כלל. במידה ומדובר בעבריין מסוכן, או באדם עם בעיה נפשית המהווה סכנה לציבור (רק שעדיין לא נקבעה בעיה זו באופן חד משמעי) האם תרצה שיסתובב בקרבת ילדיך מבלי שתהיה לך היכולת לגונן עליהם מפניו?
הרי נתקלנו לא פעם, לצערנו במקרים של בעלים אלימים ששוחררו לביתם "מחוסר ראיות", "מחוסר עניין לציבור" או בשל "אשה היסטרית וקנטרנית" וסופם היה שרצחו את רעייתם. ראוי לאפשר לכל אזרח להגן על עצמו מפניהם.
לא כל-כך פשוט 14160
אבל יולי, לרגע לא יצאתי כנגד מערכת הארכת המעצרים (אין לי מספיק ידע אודותיה, לחיוב או לשלילה). דיברתי אך רק על הנושא המוגבל של פרסום שמות חשודים.
לא כל-כך פשוט 14212
אוקיי אז אני אחדד ואבהיר את תגובתי. יש לאפשר לאזרחים להתגונן מפני אנשים מסוכנים שמשתחררים חזרה לבתיהם. התגוננות זו נעשית ע''י פרסום שמם.
לא כל-כך פשוט 14229
אה. זו כבר שאלה אחרת לגמרי. האם לדעתך יש לפרסם את השם גם אם החשוד שוחרר זמנית (עד למעצר), ועדיין לא נמצא אשם?

אם הוא מסוכן, אני מניח שהיה נשאר במעצר עד למשפט. אם הוא זכאי, ושמו יפורסם, יש כאן כתם לכל החיים שיהיה קשה מאד, או בלתי אפשרי, לנקות.

מצד שני, ישנה גם שאלת "הקצה השני": אנשים שנמצאו אשמים, ריצו את עונשם ("שילמו את חובם לחברה"), ושוחררו. במקומות שונים בעולם, בחלק מהמקרים (בעיקר פושעי מין, נושא הדיון שלנו כאן במקור), יש מי שדואג לפרסם את היותם של הנ"ל פושעים "לשעבר" במקום מגוריהם החדש, ולא מאפשר להם להשתקם. ישנם כמובן טיעונים חזקים מאד לשני הצדדים, ואני אישית לא ממש מסוגל להכריע.
לא כל-כך פשוט 14242
אם כבר הדיון הספציפי בנוגע לבני סלע עבר לקווים כלליים יותר (וטוב שכך, מדור החדשות מצדיק את עצמו), הרשו לי להציג שאלה נוספת.

מה צריך להיות היחס אל אנשים שהורשעו בפשע אך שילמו את חובם לחברה במלואו (יהיה זה מאסר, קנס כספי, שלילת רשיון או כל עונש אחר)?
האם היחס הנ"ל צריך להיות תלוי בעבירה שבוצעה (מתוך התפיסה שקשה הרבה יותר לחברה לקבל חזרה לתוכה אדם שביצע רצח מאשר אדם שגנב לחם)? האם חומרת העונש צריכה לשחק כאן תפקיד? חרטה ו/או השתקמות? מעמדו של האדם ביחס לקורבנו? טעמים הומניטריים אחרים (עוני, אפלייה)?

בארצות הברית לדוגמה מאבד אסיר את זכותו להצביע *למשך כל ימי חייו*; בקליפורניה אדם שהורשע בשלושה פשעים חמורים יחסית (אונס/רצח/שוד וכו') נידון באופן אוטומטי למאסר-עולם; בישראל אדם שהורשע בעברה שיש עימה קלון לא מסוגל להתמודד למשרה ציבורית, והדוגמאות עוד רבות.

אני חושב שזו שאלה קשה להכרעה מוסרית, אשמח לשמוע מגוון גדול ככל האפשר של דעות בעניין.
לא כל-כך פשוט 14369
גלעד, שאלה מעניינת, שיקח לי זמן לחשוב עליה מכדי להגיב מייד.
אני מניחה שבמילה ''יחס'' אתה מתכוון ליחסו של החוק, כיוון שלצערנו לא ניתן לשלוט מרחוק על יחסם של אנשים. לכן, אם נקבע סנקציה מסוימת בחוק לגבי אנשים כאלה, היא יכולה להיות, לדעתי, תלויה אך ורק בחומרת הפשע אותו ביצעו. כל השיקולים האחרים שהעלית הם חשובים מאוד, אבל מתאימים יותר לקביעת הליך של שימוע בטרם החלת הסנקציה על המורשע, שבמסגרתו יוכל אותו אדם להעלות טענות פרטניות בפני שופט, למשל, שיהיה בעל שיקול דעת לקבוע האם בנסיבות אישיות מסוימות מן הראוי ''להפלותו לטובה''. במסגרת זו ראוי, לדעתי, לשקול גם את המניעים לביצוע העבירה (שכן אין דינו של מנהל הגונב מיליוני דולרים מתאגיד כדינו של צעיר הגונב לחם וחומוס מסופרמרקט לארוחת ערב).
ראוי להבחין בין האיסור להתמודד על משרות ציבוריות ונטילת זכות ההצבעה, שהן ''סנקציות אזרחיות'', לבין מאסר עולם ''אוטומטי'', שהוא נפרד ובא לידי ביטוי כבר בשלב גזירת העונש (כמו עונש פסילת רשיון סטאטוטורי למשך שנתיים, לאדם שביצע פעם שניה עבירה של שימוש או החזקה בסמים לצריכה עצמית, הקבוע בפקודת הסמים).
לא כל-כך פשוט 14294
אל תניח כל כך בקלות שאם הוא מסוכן הוא ישאר במעצר עד תום ההליכים (ושוב אני חוזרת לכל אותם מקרים של בעלים אלימים שרצחו את נשותיהם לאחר ששוחררו). הדברים נתונים לשיקול דעתם של שופטים.
אני מניחה שדעתי נובעת רבות מתוך אינסטינקט מגונן ואימהי על קורבנות פוטנציאליים. היית רוצה לדעת שאדם כזה מסתובב בקרבת ילדייך?אנו לא חיים, לצערנו בסרט הוליוודי.
אנשים שריצו את עונשם, זכאים לחזור לבתיהם ולחיות באנונימיות, זאת כדי למנוע מקרים שקרו באנגליה למשל - שם בוצע לינץ' בפאדופילים ששוחררו. גם כאן, עליך להבחין בין ריצו את עונשם לבין אסירים, לבין עברו טיפול מקצועי - גמילה או שיקום כלשהו שמוכיח שאכן אינם מהווים סכנה לחברה. בקשתו של בני סלע לעבור סירוס כימי כדי שיוכל להסתובב בחברה מבלי מפריע היא לגיטימית אך חוצפנית. אני לא הייתי רוצה לתת לאותו אדם את התענוג של לחזור לזרועות החברה (אבל זה אך ורק מתוך יצר נקמה אישי שלי)
לא כל-כך פשוט 14298
לגבי הפיסקה הראשונה - האם פרסום שמם היה עוזר לנשותיהם? על פניו, נראה כי השופטים שגו בשחרורם לפני תום ההליכים, אך אין בכך משום הצדקה לפרסום אוטומטי של שמות חשודים.
לא כל-כך פשוט 14367
טל - אל תמהר לקבוע כי השופטים שגו (וראה תגובתי הקודמת, שנכתבה לפני שהספקתי לקרוא את דבריה של יולי...).
אני נוטה להסכים איתך שפרסום השמות במקרה זה לא היה לו משקל של ממש, שכן אנו שומעים על מקרים רבים בהם אנשים שמכירים מישהו ויודעים עד כמה הוא מסוכן (שכניו של המכה את אשתו, למשל), לא עושים דבר בנדון. עם זאת, בהחלט יתכן שעל אף שהם לא מונעים ממנו לבצע את זממו, הם מגינים על ילדיהם מפניו... נקודה למחשבה.
לא כל-כך פשוט 14366
ההנחה שלך לא לגמרי מבוססת. כי אדם יכול להיות מסוכן לציבור, אולם באיזון בין השמירה על חירותו לבין מידת מסוכנותו, יחליט השופט הדן בשאלת המעצר כי הכף נוטה לכיוון המנעות משלילת החירות (הנטל של מסוכנותו של נאשם, בסופו של דבר, מתחלק על ציבור שלם).
לא כל-כך פשוט 14368
אני מניח ששתי התגובות הגיעו מאותה ה"נילי". היות ולא הושאר שם משפחה או דוא"ל, ודובי העלה את החשד שיש לנו כאן יותר מנילי אחת... נו טוף. אם אני טועה, עמכן הסליחה.

ראשית, לגבי התגובה הקודמת שלך: לא מיהרתי לקבוע דבר – סייגתי את דברי ב"על-פניו".

לגבי התגובה הזו - במקרה של הדיון הכללי, ייתכן ואת צודקת (אמרתי כבר בעבר כי אין לי את הכלים לשפוט: זהו דיון מורכב מאד). במקרה של הדיון הפרטי של בעלים הרוצחים את נשותיהם – או הפרטי קצת פחות: אנשים שנעצרו בשל מעשי אלימות *כלפי אדם מסויים* (האישה), ולא מדובר כאן בהתנהגות אלימה באופן כללי אלא אלימות כלפי קורבן ספציפי, ויש חשש ניכר לפגיעה באותו הקורבן (ולו בשל כך שהתלונן, או התלוננה, למשטרה) – על השופטים להיות זהירים יותר בחיי אדם מאשר בחירותו של החשוד. זאת, על-סמך נסיון עבר עגום - המקרים הרבים בהם חשודים שכאלה, לאחר ששוחררו "עד למשפט", רצחו את נשותיהם (או קורבנם באופן כללי יותר).

נכון, יש לשפוט כל מקרה לגופו. אבל לטעמי, מרגע שהוכיח אדם שהוא מסוגל לאלימות, יש הצדקה לא מועטה להגבלת החופש שלו. בחלק גדול מהמקרים הללו אין בכלל ספק כי הבעל היכה את האישה בטרם נעצר.

(גם הוודאות המלאה היא, כמובן, חמקמקה; למיטב זכרוני כבר קרה יותר מפעם אחת כי אישה התלוננה על כך שבעלה היכה אותה, רק לשם נקמנות).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים