על השיר 140251
השיר הזה מתיימר לעקוב אחר שורשיו של פרימו לוי בהיותו ובמותו . הפרדוקס הוא שאף אחד מהתחפושות שנוטל לצעמו הדובר לא היו קבילות ככל הנראה אצל פרימו לוי עצמו . פרימו לוי שהיה כידוע כימאי לא היה מעסיק את עצמו בעיונים פסיכולוגיים על מקורות ההשראה ליצירתו שהרי כולה נובעת מתקופתו באושוויץ . לפני זה הוא לא חשב כלל לכתוב ספרים אלא חלם על קריירה מדעית .
השיר הזה דידקטי מאוד ומנסה ללחוץ ככל האפשר על הכפתורים הנכונים אצל הקוראים ( אלו שאוהבים ליפול למלכודות ) .
'' כיהודי אני מזיל דמעה '' - מכשול רציני .
משפט מביך כי הוא לוכד את משמעות השואה דרך המשקפיים היהודיות בלבד ונמנע (מעצם קיומו בשיר) מנסיון לחשוב על תופעת השואה כאל תופעה שלקחיה האוניברסליים צריכים להיות נר לרגליו של כל בר דעת ובן אנוש חרף העובדה שהיא הייתה מכוונת לאוכלוסיה היהודית ( ובחלק מהמקרים לאנשים שיהדותם לא הייתה מאפשרת להם לקבל מעמד של אזרח מדינת ישראל ותעודת זהות היות שרק אם סבתם הייתה יהודיה וזה לא מספיק לאורתודוקסיה הישראלית).
השורה הזו מביכה גם כי היא מיועדת כדי לגרום לקורא להרגיש אשמה במידה שהוא לא הזיל דמעה עד כה - בא הכותב ומציין שהוא עצמו מזיל דמעה .
הדמעה כאן באה שבירה של הפטפטת הדידקטית שקודמת לו ובקיצור משפט מעצבן .
הבית האחרון חינוכי מאוד בהתאם להשקפת העולם של טקסי השואה בבית הספר לפי נוסחם המקובע .
''אל תשכחו דבר '' - אם זו לא צוואתו של פרימו לוי שהוא נושא השיר אז למה לכלול אותה בשיר ועוד בתור שורת סיום .

הבית היחיד בשיר שהצלחתי לראות בו סוג של שירה הוא הבית של '' כאדם החרד לגורלו , איני יכול להמנע ....עד לפגישתנו האחרונה '' . המעבר למישור האישי בבית זה מייחדת את השיר משאר הבתים . ההבעה בבית זה אמיתית יותר .

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים