המוות ואני 154379
משום מה, אני לא זוכר זמן שהוא לפני שמלאה מחשבתי רעיונות כיצד לרמות את המוות. מאז ילדותי המוקדמת בניתי פנטזיות מורכבות והזויות יותר ויותר, שיאפשרו לי להמנע ממנו. ואז, כמובן, נשאלה השאלה, מה יקרה אם אצליח?

מחשבות וחלומות רבים ליוו הלך-רוח זה. חלמתי רבות על מסעות בחלל, ביקום ההולך ומתקרר ומתפרק, ללא יכולת לחזור הביתה. היכן הבית? כולם כבר מתו, כל יקירי, ומכרי. כדוה"א נהרס במהלך שלבי הגסיסה המוקדמים של השמש. אי-הסדר הולך וגדל, עד שלבסוף הכל מתבדר לאבדון.

שנים נמנעתי מלימודי המדעים המדוייקים בדיוק בגלל הפחד, לא מן המוות, דווקא, אותו משום מה הנחתי כי אוכל לדחות, אלא מן החיים הנצחיים, ומשמעותם.

מה קרה? בסוף איבדתי את הפחד הזה, ומצד שני הכרתי בכך שמות אמות. ראיתי עניין מספיק בחיי שלי, הנוכחיים, ובעתיד הקרוב לבוא, ובענייני ההווה, בשביל שמחשבות על המוות או החיים לא יפריעו לי. האם זו הדחקה בלבד? אינני יודע. נראה לי שהשלמתי עם רעיון המוות, שחיי יסתיימו, אבל כיון שמחשבות בכיוון מעולם לא הביאוני למסקנה ראויה לשמה, אינני רואה לנכון להמשיך ולהרהר על כך.

חסרים דברים חשובים יותר בעולם מחייו או מותו של איזה בר-זוטא מן המזרח התיכון?
המוות ואני 154380
לא למדת מדעים מדוייקים כי פחדת מחיי נצח?
Thats a new one.

המורה, לא הכנתי שיעורים בפיסיקה כי פחדתי שלא אמות.
המוות ואני 154409
אם אתה מנסח את זה ככה, זה באמת נשמע מצחיק.

אבל במלוא הרצינות, חזרתי להתעניין במדע רק לאחר שתקופה לא קצרה זו בחיי הסתיימה, בערך בתחילת התיכון. (כולה אני חי עשרים-ואחת שנה, תקופה לא קצרה קאלק.)
זהירות-רציונלים מטורפים! 154598
מסתבר שחששך מוצדק לגמרי. חיפשתי חומר על גילגמש ונפלתי על זה:

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים