 |
|
 |
||
|
||||
 |
מזה הרבה שנים התרגלתי לחשוב ולהבין את החיים כמעין מימד נוסף של הקיום בכללותו. כפי שהזמן הוא 'מימד', המימד הרביעי, והרי לזמן אנחנו רגילים אינטואיטיבית להתייחס כמושג מופשט (שאפשר להתייחס אליו בצורה פשטנית-ייעודית בתור שינוי, כל שינוי, אפילו תת אטומי במצב העניינים בעולם, ואפשר להיכנס להגדרות הפיזיקליות של מהות הזמן ולתורת היחסות), אפשר אולי להתייחס גם לחיים בכללותם בתור חלק מעצם הקיום הכללי. החיים שלי ושלך כפרטים, של כל אחד מאיתנו, של כל בעל חיים בעולם ושל כל חיידק או צמח מסוג כלשהו, הם פשוט מופעים פרטיים של החיים כאבסטרקט, כפי שהשניה הזאת והשניה הקודמת והשניה הבאה הן נקודות ספציפיות (כלומר טווחים ספציפיים בקנה מידה קטן מאוד ומוגדר) על ציר הזמן. נובעים מכך כמה דברים: אחד מהם הוא שמיותר לדבר על מוות בתור 'סוף' של החיים, אלא סוף של 'קטע' של קיום פיזי, ש'מוחלף' בקיום פיזי אחר, לא על ידי גלגולי נשמות ומבלי להניח קיומה של ישות מעין מה שנהוג לכנות 'נשמה', אלא מפני שהחיים אינם 'החיים שלי', 'החיים שלך', אלא הם חלק ממהות היקום הזה כפי שקיים חומר (וזאת מבלי להיכנס לשאלות אונתולוגיות/פילוסופיות ו/או פיזיקליות על מהות החומר או הגדרת קיומו), כפי שקיים זמן. כלומר, אי אפשר בכלל לדבר ברמה הגלובלית על הגוף הפיזי כאינדיבידואל שמשמעות מותו היא 'הפסקת חיים', אלא פשוט 'קיימים חיים', ובכל רגע נתון, 'אני חי', 'אתה חי', מכיוון שכולנו מהווים מופעים פיזיולוגיים בדידים של דבר אבסטרקטי, שאינו נובע מקשר כלשהו של 'נשמה' ל'גוף פיזי', ואינו נובע מקיומה (או מאי קיומה) של ישות מופשטת כ'נשמה'. לכל היותר אפשר לדבר על 'נשמה כללית' כאבסטרקט, כפי שמדברים על הזמן כאבסטרקט; על 'החיים שלי' כישות מופשטת שהיא מופע ספציפי של ישות מופשטת, כמו 'השעה חמש' כמופע ספציפי של נקודה מוגדרת (או 'נקודה' במובן של טווח מוגדר כלשהו) בזמן. בוודאי שקיים מוות כהפסקה של אותה 'תודעה בדידה', של הפסקת תפקודו של הגוף הפיזי שמקיים על ידי פעילות אלקטרו-כימית את אותה תודעה. את מי שמפחד מהמוות במובן של פחד מהפסקת רצף חייו - 'הוא עצמו' במובן של הרצף הכרונולוגי של כל זמן קיומו כפי שהוא מתועד בקשרים נוירוניים במוח - קבלת הרעיון אותו אני מציע לא תרגיע. אולם אם הפחד הוא בראש ובראשונה ממושג האין המוחלט, מהיעדר קיום כיצור חי, כצורה כלשהי של 'ישות חיה', הרי שגישה כזאת עשויה בהחלט להרגיע את האדם שאינו דווקא מעוניין להיות בהכרח הוא עצמו או לעבור את החוויות הספציפיות שחווה (לטוב ולרע), אינו מקדש דווקא את העובדה שנולד לחברה מסוימת או בזמן מסוים (או כיצור אנושי, או בכלל על כוכב הלכת הזה, או בכלל קיים כתודעה בעלת קיום פיזיולוגי מהסוג המוכר לנו!) אלא מעוניין בחיים באשר הם. דבר נוסף שנובע מהגישה הזאת הוא, שתיתכן בהחלט צורה כלשהי שאינה מוכרת לנו של תודעה חוץ-גופית, 'לאחר המוות', או 'לפניו', עם או בלי שום קשר אליו ועם או בלי קשר לאדם או לכל 'מופע בדיד' של קיום תודעתי שהיה או לא היה קיים קודם לכן, שאולי יש לה קיום פיזי ואולי לא, וזה ממש לא חשוב, מכיוון שאין זהות בין מופע מסוים של מכלול תהליכי חיים ('אני' או 'אתה') לבין החיים כמימד של היקום בדיוק כמו הזמן. הסיבה לכך היא שלא ניתן לקבוע בודאות שכל צורות החיים המוכרות לנו (חיידקים, אצות, צמחים, יונקים וכו') הן כל צורות החיים הקיימות. הרי בקלות ניתן להתייחס ל'צמח' כאל דבר נטול תודעה, שמקיים תהליכים מסוימים שניתן להגדיר אותם כתהליכי חיים. איני בא לטעון או להכחיש שקיום כלשהו של תודעה חוץ גופית אינו ניתן להגדרה במושגים פיזיולוגיים; סביר להניח שניתן לעשות זאת אם הוא אכן קיים. והענין הוא, שזה אפילו לא משנה, כי ההתייחסות שלי לתודעה שכזאת היא כעוד צורת חיים אפשרית, שלא בהכרח מחוייב קשר בינה לבין 'מופע' אחר של חיים שהתקיים קודם לכן (רעיונות כגון נשמת נפטר שממשיכה לפקוד את ביתו ו/או ללוות את האנשים הקרובים לו, ודברים מסוג זה - מושגים שכלל אינם קשורים למה שאני מנסה לתאר, או מהותיים לענין, ולכן איני נוקט עמדה לגביהם). דומני שתגובה 154302 היא תולדה של כיוון מחשבה דומה לשלי (הכותב מדבר על 'אחדותיות התודעה'; דבריי מתייחסים לא בהכרח לתודעה כשלעצמה, אלא למהות הטמועה בטבע היקום, ש'תודעה' היא בסה"כ עוד אספקט, או פועל יוצא שלה). אוסיף ואגיד עוד דבר אחד - אני מגדיר עצמי כפנתאיסט מבחינת התפיסה שלי את מרבית השאלות הנוגעות לאמונה. הפנתאיזם מדבר על האקולוגיה בכללותה כעל השתקפות של האלוהות, או אף על מהות האלוהות, כלומר יוצר זהות ביניהם. בוודאי ששאלת הראשוניות (מהות או משך קיומה של האלוהות או אופן היווצרותה, אם בכלל מקבלים מושגים כמו 'היווצרות האלוהים/האלוהות' כדבר שאפשר בכלל לדבר ולחשוב עליו) אינה מקבלת מענה ממחשבה שכזאת, אלא להפך, היא עקבית עם התפיסה האמונית שלא נותנת או רואה לנכון לתת מענה לשאלות מסוג זה, וכן עם השאלות שמעורר המדע, שאין לו תשובות ברורות לגבי 'מהו כל החומר שביקום', 'מאיפה כל זה הגיע', 'איך זה התחיל', 'מה זה בכלל המקום הזה שנקרא היקום'. כל מה שאני עושה בתפיסה הזאת הוא להוסיף עוד מימד אפשרי לקיום, שהוא כשלעצמו בלתי מוסבר ובלתי ידוע, אבל באותה הזדמנות אני גם מנטרל את השאלה של 'לאן אנחנו הולכים' או 'מאיפה באנו' כשאלה שהתשובה עליה מניחה סוג כלשהו של 'יד מכוונת'. התודעה, הידע והחוויות שאנחנו צוברים הם תוצר טבעי ועקבי של מהותו של קיום שכזה, מבלי שיצטרכו להיות תולדה של 'התערבות' או 'שליטה' של צורה כלשהי של 'כוח עליון'. החיים עצמם הם ה'כוח העליון', כאשר שוב, הוא אינו 'עליון' אם איננו מתייחסים לחומר או לזמן כאל דבר 'עליון'; וכאשר שוב, ב'חיים עצמם' הכוונה אינה למופע האינדיבידואלי שלנו כגוף פיזי בעל פעילות אלקטרו-כימית שאותה אנחנו מכנים בשם 'תודעה', אלא ל'חיים' כאבסטרקט, כמימד, כאספקט מסוים של קיום היקום. אני מקווה שהדברים שלי ברורים, ושהצלחתי לתאר את התפיסה שלי על הנושא באופן סביר ושווה לכל נפש. וכמובן - נגה - אשמח לשמוע את דעתך ותגובתך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אעיר רק שאתה מניח שהאדם "מעוניין בחיים באשר הם", בעוד שאני אישית מעוניינת בקיום העצמי. הועלתה כאן קודם, למשל, האפשרות של הטענת ה"אני" למין חומרה, רעיון המקובל עליי לחלוטין (בהתעלם מהיותו בלתי אפשרי): לא כ"כ מטריד אותי אספקט ה"חיים" כמו אספקט ה"קיום", כך שאשמח להתקיים בתור מכונה בעלת אינטליגנציה מלאכותית מפותחת, למשל. לעומת זאת, התיאוריה שלך מעמידה במרכז את החיים. התיאוריה שלך גם מתיישבת יפה עם השימור-דרך-הילדים - ברגע שהנצחתי את עצמי דרך הדור הבא, לו הייתי "מעוניינת בחיים באשר הם", הרי שהייתי מאושרת. אמנם אין לי ילדים, אבל חוששתני שגם הנצחת הגנום לא ירגיע אותי במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ילדים כמנגנון להנצחת הגנום לא רק שלא מרגיע, הוא לפעמים מעצבן, ולפעמים מקרב אותך לסוף, אבל זה ילדים בשבילך. לגבי קיום בתוך מכונה - הרעיון לא מבושל עד הסוף - איזו מכונה תשמח אותך? כזו שיודעת לצאת לפאבים עם מכונות אחרות, או כזה שסוגרים בחדר חשוך עם ה"מחשבות" שלה, ללא אפשרויות קלט/פלט כמו שיש למכונה הביולוגית שמאכסנת את נוגה אדמון כיום? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלות טובות. ובנוסף: האם ארצה להמשיך לחיות גם אם אהיה היצור החי היחיד על גבי הפלנטה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שימי לב שלא הנחתי הנחות לגבי במה מישהו מעוניין, אלא ציינתי שהגישה שלי עשויה להרגיע אנשים שמפחדים מהמוות אם מהות הפחד אינה פחד מהאין, מהלא-כלום, אלא פחד מאובדן מכלול החוויות והידע והשתמרות הכרונולוגיה האישית שלהם כאינדיבידואל; והוספתי שלדעתי היא לא עשויה להרגיע את מי שמקדש דווקא את קיומו העצמי ה'נוכחי' (ניתן גם לשים את ה'עצמי' במרכאות, כתוצר של הפנמת התפיסה שהצגתי). לא כל כך הבנתי את הקשר בין הפיסקה השניה שלך לדבריי - אולי עשית קישור בינם לבין דברים אחרים שנאמרו בדיון הזה, והקישור הזה אינו מוסבר לעומקו. אולי לא הבנת עד הסוף למה התכוונתי. למעשה, התפיסה שאני מציג אדישה לחלוטין לגנום או להמשכיותו. הגנום מהווה בסה"כ אספקט של 'קונקרטיזציה ביולוגית' לחיים כאבסטרקט. מה שתיאוריה כזאת אולי יכולה להציע לך בהקשר של הפחד הלא-רציונלי מהמוות הוא עידון של המימד ה*כן* רציונלי של התודעה: תפיסה שלא אומרת שאין מה לחשוש מהמוות מכיוון שאי אפשר לדבר עליו כ'מצב', ומכיוון שזה פחד שהתגשמותו מבטלת אותו עצמו; אלא אומרת, ושוב, אלו דברים שיכולים להיות מכוונים אך ורק לרציו, שהחשש מהמוות טמוע בנו בגלל מהותנו, אולם למוות אין משמעות מבחינת עצם הקיום ה'רציף' של חיים באשר הם - את קיימת כפי שאני קיים, ואם לא תהיי נגה אדמון, תהיי מישהו אחר, משהו אחר, במקום ובזמן אחר, וממילא זאת לא *את* שתהיי, אלא זהו חלק מטבעו של היקום - הוא מקיף בתוכו מהות שכוללת *תודעה לעצמו*. למעשה, החיים הם בעצם *היקום, שמודע לעצמו*; המודעות הזאת היא בו בזמן גם אחת, מקיפה, וגם מתבטאת בהרבה פרטים ספציפיים (כפי שיש הרבה נקודות על ציר הזמן, הרבה גלקסיות, וכו'), שכולם בעצם השתקפויות אינדיבידואליות ש'מחולקות' ומתוחמות בגופים ביולוגיים (או בכל דרך אחרת) של אותה המודעות האחת - כפי שלגופים פיזיים יש מסה, ויש להם תחום, אבל כל החומר הוא 'אחיד' במקורו לפי התיאוריות הפיזיקליות העדכניות והידע הפיזיקלי המעודכן. אני מקווה, שוב, שהדברים שלי ברורים; מתגובתך, אני נוטה לחשוש שאופן הבנתם אינו אבסטרקטי מספיק ולוקה בקונקרטיזציה, ואני מנסה כמיטב יכולתי לנסח את הדברים באופן שיאפשר הבנה שלהם במושגים המופשטים ביותר שהמודעות האנושית מאפשרת. בכל זאת ניסיתי לתמצת כאן לכמה פיסקאות דברים שלקח לי שנים להסביר לעצמי, לא כל שכן להביא אותם לרמה שמאפשרת לעשות נסיון כלשהו להעלות אותם על הכתב. הדברים כלל אינם מורכבים לדעתי; הם פשוט דורשים יכולת לחשיבה מאוד אבסטרקטית, ויכולת להתנתק מכל האינטונציה הקונקרטית שהחשיבה שלנו מורגלת בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הא, אתה מנסה להתנסח באופן כמה שיותר מופשט, בעוד אני דחפתי את הרעיונות המופשטים לקיצוניות הקונקרטית. אל חשש, התנסחת היטב - הקונקרטיזציה היא מכוונת. תיאוריה דומה לשלך הוצגה לי פעם והוכתרה על-ידי כ"רעיון האי-ליניאריות", דהיינו - המוות אינו מוות כי הזמן אינו זמן. האם לכך, בין השאר, כיוונת? ולבסוף - ציינתי את הנצחת הגנום כדוגמא, אם כי נראה שדוגמא לא מוצלחת, להלך המחשבה הקונקרטי העלול לנבוע מהתיאוריה שהצגת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אני דווקא לא טוען שהמוות אינו מוות כי הזמן אינו זמן: אני טוען שהזמן הוא כן זמן, אלא שהוא דבר מופשט, שאנחנו מגדירים בתור מימד פיזיולוגי (הידיעות הפיזיקליות שלי מצומצמות להחריד, כך שאני לא סגור על ההתייחסות למימד הזמן כאל 'פיזיולוגי' במהותו). גם החיים, בהתאם, הם דבר מופשט: כפי שיש מאסות נפרדות ומתוחמות, ועם זאת לכל החומר יש מקור אחיד, וכפי שהיקום מתפשט כל הזמן וקיימים תהליכים פיזיולוגיים שמשנים את צורת החומר כל הזמן, אפשר לומר שכך קורה גם עם החיים: הם מקבלים צורה ביולוגית-חלבונית (ואחרת?), מתפשטים ללא הרף, לובשים ופושטים צורה, מקיימים מחזוריות אקולוגית, יוצקים עצמם לתבניות מתוחמות ומופרדות זו מזו וכן הלאה. הייתי מוסיף שהתיאור הזה הוא מטריאליסטי לחלוטין, כדי שאף אחד לא יבין כאילו אני מדבר על קיומה של מקבילה כלשהי ל'נשמה' (האמת היא שהתפיסה הזאת כמעט אדישה לענין, כי ברגע שמקבלים אותה השאלה הזאת ממילא מאבדת חלק גדול מהמשמעות שלה כמו גם הנחיצות שלה). אלא שהוא לא יכול להיות מוגדר כמטריאליסטי או דואליסטי, מכיוון שהוא בכלל מתייחס לגוף הביולוגי לא כפונדקאי ולא כמהות כשלעצמה, אלא כתוצר, כפי שהפלנטה עצמה היא תוצר: הרי ידוע לך שיש הרבה צורות חיים, והרבה פרטים חיים, והרבה אנשים חיים, אבל העובדה היא שאת עצמך מהווה רק *אחד* מתוכם, ואת מהווה בדיוק תודעה אחת - כלומר *קיימת תודעה אחת בעולם* וזאת התודעה *שלך*, *לא משנה מי את*. וממילא - התודעה היא אחידה, אוניברסלית, ומתפשטת לפרטים ספציפיים, כפי שמאז המפץ הגדול החומר ביקום לובש צורות שונות ומשונות וממשיך להתפשט באופן מתמיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את דבריך בעיון מסוים, אך אינני בטוח שהבנתי למה אתה חותר. הרשה לי קצת לקנטר אותך, רק לשם חידוד הנקודה: נדמה לי שהרעיון הכללי של דבריך זה כמו התשובה לשאלה על ההבדל בין מיתון לשפל כלכלי- כשזה קורה למישהו אחר זה מיתון, כשזה קורה לך, זה שפל כלכלי. אכן כל חי הוא מופע של "החיים", כמו שכל חשבון בנק הוא מופע של "העושר". יחד עם זאת, אם *אני* מאבד את כספי, קשה לי להתנחם בעובדה שהעושר כמושג הוא אחיד, אוניברסלי ומתפשט לפרטים ספציפיים. האם לשיטתך גם פשיטת רגל זה דבר מופשט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שאכן לא ירדת לעומקם (הלא רב, למעשה) של דבריי, כנראה בדיוק בגלל קונקרטיזציה לא נכונה שלהם. האנלוגיה שלך לא מתאימה; אנלוגיה מתאימה יותר תהיה, שהזמן, בתור מה שאנחנו מתייחסים אליו כמימד של המציאות, אינו השעה הספציפית 4 אחר הצהריים, התאריך 2 ביולי 2003 או הרגע הספציפי בו אתה מגיע הביתה - כל אלה הם מופעים ספציפיים של צורות שונות להגדרת מופעים שכאלה של מושג הזמן. אם ננסה לתת לזמן הגדרה אבסטרקטית, נוכל להתייחס אליו בתור מצב העניינים השלם בעולם, במובן של מיקומו המדויק של כל חלקיק ברמה תת אטומית ביקום. כל שינוי, ולו הקטן ביותר, מוגדר בתור זמן אחר. הראו מחוגי השעון את השעה חמש? נקודה אחת בזמן (טווח של דקה, נאמר). הראו את השעה חמש ודקה? מחוגי השעון זזו, ודי בכך על מנת להגדיר שינוי במצב העניינים בעולם וכתוצאה מכך גם "זמן אחר". לכן, כאשר השעה חמש חולפת, זה לא שהיה זמן ספציפי שהיה קיים ועכשיו יש זמן אחר, אלא היה מצב כלשהו בעולם, ועכשיו יש מצב קצת שונה, והזמן הוא תוצר של עצם השינוי. באותה צורה זה לא *אתה* שמאבד את חייך, כי אין אתה, ואין 'חייך', אלא - קיימים חיים בעולם. עובדה: קיימת התודעה שלך ברגע נתון. היא 'שלך' כמופע ספציפי של יצור חי, של צורת חיים פחמנית שמקיימת פעילות חשמלית מוחית שנקראת תודעה, אבל זה אתה בתור ראובן קוך, זה 'אתה' בתור אפקט כללי של טבע העולם. כשראובן קוך ימות, עדיין תהיה קיימת תודעה בעולם. לא תודעה 'של מישהו אחר' ש'אתה' לא יכול להיות עד לה כי אתה לא שם, אלא תודעה, שהיא תמיד 'שלך', של היקום בכללותו. אספקט של עצם היותו של כל הענין הזה, של קיום. של יקום. של חומר. של זמן. של 'משהו שישנו', ש'נמצא שם'. הבהרתי שאני לא מדבר על גלגולי נשמות או על קיומן של נשמות, אבל אפשר להשתמש בדוגמה של גלגול נשמות כדי לנסות להבין טוב יותר את הדברים: אין 'נשמה' כפי שאין 'שעה חמש'. 'השעה חמש' היא הגדרה למצב עניינים נתון בעולם, שמתאפיין בכך שמחוגי השעון מציגים בו את השעה חמש. היא לא איזושהי ישות עצמאית, קונקרטית. אבל כן יש מופע ספציפי לחיים בכל רגע נתון. לא מופע 'אחר' שממשיך להיות שם אחרי ש'אתה' כבר לא, אלא מופע שתמיד קיים שם, וברגע הנתון הזה הוא מתבטא ע"י כך שאתה קיים ומודע, אני קיים ומודע, וכאשר אתה או אני נמות, התודעה תמשיך להתקיים, למשל, על ידי קיומה של פעילות ביולוגית פחמנית כלשהי במקום אחר בעולם, שתוכל להיות 'ראובן קוך' אחר שיהיה 'אתה' שידבר על 'עצמו'. הענין הוא התפיסה הזאת גורסת שהחיים או התודעה מהווים אספקט של הקיום, כלומר חלק ממהותו, ולא תוצר אקראי או בלתי אקראי שלו. לכן גם קיומך ותודעתך כאינדיבידואל אינה תוצר של תהליך ביולוגי כלשהו, אלא התהליך הביולוגי עצמו הוא תוצר של חלק מטבעו של היקום. אם ברצונך לסגל לעצמך הבנה טובה יותר של הדברים, נסה לא לנסות להבין אותם בצורה מוחשית, ולא לבצע להם אנלוגיות מהסוג שביצעת. שהרי הכסף הוא תוצר מוחשי, ולא אבסטרקט של הקיום הבלתי-מוסבר כשלעצמו. אם אתה מאבד את כספך, אפשר לדבר על 'אתה' שקודם היה לו כסף ועכשיו לא; אם אתה מת, אפשר לדבר על ראובן קוך שמת, אבל לא על הפסקת התודעה. נסה להבין את הדברים בכיוון של גלגול נשמות אוטומטי, ואז לבטל את ענין הנשמות וגלגולן ולהישאר עם העיקרון. אולי נסיון כזה הוא סוג החשיבה המופשטת שדרושה על מנת לנסות להבין ביתר קלות מה אני מבקש לתאר כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זה מתחיל להראות לי כגובל בטענה ריקה. אם התודעה *שלי* היא בעצם אספקט של "התודעה של היקום", וכשאני "מת" התודעה *שלי* לא נעלמת, אלא ממשיכה במקום אחר, למה צריך לחכות למוות כדי שזה יקרה? למה התודעה שלי לא עוברת לאדון חרדון *לפני* שאני מת? מה מקבע אותו לאותו איזור פיסי שלי? בוא תקרא לתופעה הזאת של "תודעה שמרוכזת במקום אחד, ובזמן אחד" בשם "התודעה כמו שרוב בני האדם מבינים אותה" ותראה שחזרנו למשבצת המקורית. ד"א , אני דווקא כן חושב שהאנלוגיה לכסף בבנק היא במקומה. כסף כזה הוא בהחלט אבסטרקטי וידועים מקרים של אנשים שהתעשרו "על הנייר". מבחינת הבנק, וגם מבחינת הכסף עצמו, באמת לא ממש חשוב אצל איזה בעל חשבון הכסף נמצא כרגע, אבל הבעלים של הכסף מאוד מודע להמצאות של הכסף בחשבונו, ולא בחשבונה של אנה גרמה. מצד שני, ברגע שהכסף עובר מחשבון לחשבון, הוא מאבד את השיוך שלו לבעל החשבון הקודם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שזו אכן טענה ריקה, אני לא מציג כאן תיאוריה מדעית אלא תפיסה אבסטרקטית שאין ולא יכולים להיות לה תימוכין אמפיריים מסוג כלשהו. לכל היותר ניתן לנסות ולבסס או לבטל אותה באמצעים לוגיים. "התודעה כמו שרוב בני האדם מבינים אותה" היא הפעילות האלקטרו-כימית במוח האנושי, בעוד שאני מדבר על מימד מופשט שמקיף את עצם קיומה של מערכת אקולוגית שכוללת בתוכה צורות חיים פחמניות, יונקים ובני אדם, ולכן גם פעילות מוחית שהיא אכן פעילות מוחית ששייכת ליצור חי נתון (אחד בלבד). היא אכן שייכת רק לו, כפי שעכשיו השעה היא לא 5 אחה"צ ו-8 בערב בעת ובעונה אחת, וכפי שהשמש ומאדים אינם אותו כוכב גם אם יש להם מקור משותף עד הרמה האטומית ומטה. לגופים יש מסה ותחום, גם אם על קיומו של חומר במרחב אפשר לדבר כעל מושג מופשט (נניח לצורך הענין שאפשר, בלי להיכנס לשאלות פיזיקליות שממילא אין לי ידע בהן). האנלוגיה היא במקומה אם בכל זאת אתה מבקש לשוות צורה קונקרטית כלשהי לכל הדברים שאמרתי. כאשר אתה מדבר על 'התודעה *שלי*' ש'ממשיכה במקום אחר', אתה בעצם כבר מדבר על 'נשמה' שיש 'שיוך חד ערכי' בינה לבין גוף פיזי, בעוד שאני מציע שצורות חיים פחמניות-חלבוניות כפי שהן מוכרות לנו הן אולי רק ביטוי אחד של התודעה בעולם. של 'מימד החיים' במכלול הקיום. אני לא מניח קיומה של ישות בלתי מוסברת בשם 'נשמה' שמשתמשת בגוף החלבוני בתור פונדקאי, ולא מניח מדידוּת כלשהי של התודעה, 'מסה' של תודעה, כך שניתן לדבר על כך שהיא 'מרוכזת', מכיוון שאני אכן מתייחס לתודעה *הזאת* כאל תוצר של הפעילות החשמלית בגזע המוח של בעל התודעה. ההפרדה שצריך לעשות כדי להבין את הדברים שלי היא בין 'אני' ל'אתה'. אין 'אני' ו'אתה', יש *מישהו*, שחי בעולם, ושיש לו תודעה. תמיד יש מישהו כזה. תמיד יש *אני*, שבאותה מידה אפשר לקרוא לו *אתה*, וההבדל מתבטא רק כאשר שני 'אני' שונים נמצאים ביניהם באינטראקציה (ואז אני 'אני' ואתה 'אתה'). לעומת זאת, כסף *משוייך* לאדם מסוים. אני לא מציע בכלל קשר כלשהו של שיוך: התודעה בעולם לא *שייכת* לראובן קוך או לחרדון מכונף, אלא הם שניהם אורגניזמים ביולוגיים, שמקיימים פעילות מסוימת, שיוצרת אפקט של תודעה של אותו האורגניזם כשלעצמו. אבל עבור כל אחד מהם, יש רק תודעה אחת בעולם - לי אין את התודעה שלך ולך אין את התודעה שלי. עבור כל אחד מאיתנו, כ'אורגניזם', יש תודעה אחת ויחידה בעולם, והיא התודעה שלנו. ובכל זאת, הרבה תודעות שכאלה מתקיימות במקביל. ההסבר שאני בעצם מציע לכך הוא שהתודעה היא בכל זאת אחת, אלא שהיא מקבלת ביטוי על ידי הרבה מאוד מערכות חיים תבוניות ואחרות ממש באותו זמן. מאחר שהתודעה הזאת היא חלק מ'טבע העולם', כמו שקיימים אטומים ובתוכם פרוטונים, וכמו שלאלקטרונים יש מטען שלילי ולפרוטונים חיובי, משמעות המוות הוא לא שתודעה אחת ספציפית חדלה להתקיים, אלא שביטוי אחד של התודעה חדל להתקיים. יש הרבה אחרים, וה'כמות' היא בכלל לא חשובה. אם מתים אלף אנשים ונולד אחד, אותו אחד יכול 'להחליף' את כולם מבחינת היותו התודעה היחידה בעולם, מכיוון שאז אכן ישנה תודעה שכזו. אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב להעלות את כל הענין הזה על הכתב. אני יכול לחוש בכך שקשה לי מאוד להסביר את עצמי ושאני לא באמת יודע איך לגרום למה שאני אומר להיות מובן מעבר למשמעות המילולית של המשפטים שאני מחבר, ואין לי אלא להציע שוב שכדי להבין את אופי הטענה תנסה להיעזר במחשבה על העיקרון של 'גלגול נשמות' כאשר אין נשמות, אין גלגול של ישות כלשהי שקשורה באופן חד-ערכי לגוף אנושי כלשהו בכל רגע נתון (כך שהמוות שלו 'מעביר' אותה הלאה), וקיים רק העיקרון של קיום חיים של 'אני' או 'אתה' כלשהם (שכאמור הם אחד, ו'אני' יכול להיות ה'אתה' שלך) באותו אופן ממש שקיימים ביקום אלקטרונים או גלקסיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי אותך לגמרי, ודווקא טוב שהעלית את זה על הכתב. עם זאת, אני לא מבינה למה אתה חושב ככה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לוגיקה. זה נשמע לי כמו ה'מודל' הכי הגיוני ומתקבל בצורה יחסית שלווה ונוחה על ידי הרציו שלי. זו ממילא לא שאלה שאפשר לענות עליה באמצעים אמפיריים מדעיים מסוג כלשהו, אבל זה לא אומר שלא צריך לנסות לענות עליה בכלל, אם התשובה מעניינת אותך. התחושה שלי היא, שזה סוג התשובות המספק ביותר שמצאתי לכל השאלות שהתעוררו אצלי - למשל בענין היות התודעה 'שלי' אחת ויחידה, זאת בעוד שקיימות הרבה תודעות; האמת היא שאני בכלל לא יודע איך אפשר לעשות שימוש בשפה ובתקשורת מילולית כדי באמת להסביר את מה שמוביל אותי לחשוב בצורה כזאת, ואת מה שאני באמת חושב. יש לי בעיה לקבל את ההנחה שלא היתה לאיזשהו 'אני' תודעה לפני שנולדתי (כלומר לא היתה תודעה בעולם, בזמן שאכן היתה תודעה בעולם), או שלא תהיה כזאת לאחר שאמות. העובדה היא שאני חי עכשיו. העובדה היא, שקיים יקום. אם זה מצב העניינים בעולם, כנראה שיש עקביות מסוימת שמובילה אליו. כנראה שיש איזשהו סוג של הגיון פנימי כלשהו שמובנה בדברים. דווקא על השאלה איך חיבור של כמה חומצות אמינו וקשרים נוירולוגיים יוצר עוד 'תודעה אחת שהיא היחידה בעולם' שלא היתה קודם ולא תהיה בעתיד אני לא מצליח להשיב שום תשובה שאינה מקוממת לוגית; בעוד שתפיסה כזאת מנטרלת בכלל את הצורך בשאלה, כי היא מעבירה את כל הדיון למישור עוד יותר אבסטרקטי. בהיעדר אמצעים מתודולוגיים וממצאים אמפיריים מסוג או מתחום כלשהו שיאפשרו לענות על השאלות שמתעוררות, נותר רק לפנות ללוגיקה, לוגיקה שפוסלת עד מהרה הרבה מאוד תשובות מוצעות ומעוררת שאלות חדשות בקשר לתשובות שהיא מוכנה לבחון מעט יותר לעומקן. אפשר להסביר למשל איך פועל המוח וכל המערכות הביולוגיות, אבל לא שמעתי שום הסבר פיזיולוגי מניח את הדעת איך הפעולה הזאת יוצרת את עצם התודעה, את עצם המודעות לקיום, שהוא נפרד מכל התודעות האחרות, והוא נוצר יש מאין כתוצאה מכמה אינטראקציות חלבוניות וחשמליות באיזור מסוים בעולם. אני לא פילוסוף, לא נוירו-ביולוג, לא פאראפסיכולוג, ובאופן כללי לא מחשיב את עצמי כבן אדם חכם במיוחד. אבל התפיסה הזאת היא תוצר של המון חשיבה על הנושא לאורך שנים ובחינה עצמית של רעיונות שונים ומתנגשים. היא התשובה הקרובה וה'נוחה' (מבחינה לוגית-פילוסופית; בוודאי שמבחינה נפשית יש בלי סוף אופציות שוות בהרבה) ביותר שהצלחתי למצוא ולהגדיר לעצמי (גם אם העברת הדברים לפורמט של שפה מילולית היא בעייתית כשלעצמה). לומר 'לפני שנולדתי לא היה כל קיום של תודעה ולאחר שאמות לא יהיה עוד דבר' נשמע לי דווקא אפשרות פחות הגיונית מבחינה לוגית, לאור העובדה שאני דווקא כן קיים (למה דווקא עכשיו? דווקא בקטע זעיר על ציר זמן של מיליארדי שנים, מה ההגיון? זה קורה, לא? וזה קורה כל הזמן, נכון? זה סוג השאלות שמוביל להעצמת האבסטרקציה של הדרך שבה נוח לחשוב על כל הנושאים), ולאור סוג השאלות שהדגמתי מקודם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בילי שכב לישון כאלמן סנילי והתעורר ביום נישואיו. הוא נכנס בעד הפתח בשנת 1955 ויצא בפתח אחר ב-1941. הוא חזר לאותו פתח ומצא את עצמו בשנת 1963. הוא ראה את הולדתו ומותו פעמים הרבה, כך הוא אומר, ועורך ביקורים מקריים בכל המאורעות שביניהם. הוא אומר. בילי הוא תקוף עווית-זמן, אין הוא שליט על שיוטו הבא, והמסעות אינם נעימים דווקא. הוא במצב תמידי של חרדת בימה, הוא אומר, מפני שלעולם אינו יודע איזה פרק מחייו יהיה עליו לשחק במערכה הבאה. קורט וונגוט, בית מטבחיים 5 |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |