 |
|
 |
||
|
||||
 |
שלום לכל האיילים ,אני אייל חדש בעדר אותו פגשתי במהלך נדודי, אמנם איני יודע לכמה זמן אצטרף לעדר אך אני רוצה להגיב למאמר המעניין של נגה. אני סבור שראוי שהאדם ,באשר הוא, יעסיק עצמו בשאלה הקיומית של חייו ,עיסוק אובססיבי אינו רצוי לאיזון הנפשי אך חשבון נפש עיתי רצוי מאוד כי התמודדות עם שאלת המוות היא למעשה התמודדות עם משמעות החיים. אמרו חכמים "על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת" למרות שבפועל יש מצבים בהם אדם לוקח יוזמה ואחריות על מותו (התאבדות) הרי שהרווח שהאדם יכול לקבל מההתמודדות בסוגיה זו היא בניסיון להעניק משמעות רבה יותר לחייו ,לאותו פרק זמן שמהלידה לפטירה. אלבר קאמי ,שהוזכר כאן באחת התגובות,טען כי השאלה הפילוסופית הרלוונטית היחידה היא האם יש משמעות לחיים ואם אין אז למה לא להתאבד. פעם קראתי מחקר על התאבדויות בו נטען שלו לכל אחד מאיתנו היה כפתור עליו הוא יכול ללחוץ ולסיים את חייו אזי סביר מאוד שכל אחד מאיתנו היה משתמש בו באיזה שהוא שלב ,ברגע של מצוקה (למזלנו הכפתור לא קיים). ויקטור פרנקל פיתח טיפול פסיכולוגי המתמקד במתן משמעות למטופליו.בספרו "האדם מחפש משמעות" סיפר על אחד מחבריו באושוויץ שקבע לעצמו איזה שהוא תאריך בו לדעתו הם ישוחררו ,לאחר שתאריך זה עבר והם לא שוחררו אותו אדם מיד חלה ומת ומכאן שעצם הציפיה שהיתה משמעות חייו באותו זמן נתון היא שנתנה לו את הכח לשרוד. אני חושב שהמוקד צריך להיות במתן משמעות לקיום,כל אחת לקיומו הפרטי הספציפי וכאן עולה השאלה הכבדה כיצד אדם מעניק משמעות לחייו כך שתיתן לו את האנרגיה להתמודד עם גחמות החיים. המשמעות יכולה לבא ממערכת דתית ,אידאולגית ,מחיים של נתינה לזולת ,מחיי משפחה מספקים ,מעבודה המעניקה אתגר וסיפוק או פיתוח תחביב וכד'... אני בחור דתי,גדלתי בחינוך הדתי ובחרתי בבגרותי לחיות ןלחנך את ילדי ברוח זו.בניגוד לטענה שלדתיים קל יותר אני טוען שלא פחות קשה לבחור דתי המעורה ומעורב בחברה הכללית להתמודד עם אתגרי העולם המודרני (הפוסטמודרני ?).אני מגדיר עצמי כמאמין אך האמונה שלי עומדת למבחן כל יום מחדש כמו שנאמר "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". גם לי קשה להבין את המונחים המופשטים של נשמה ,השארות הנפש ,עולם הבא וכדומה אך בסך הכל הכללי אני מוצא שהקשר שלי לעולם הערכים היהודי טוען אותי במשמעות (אנרגיה) חיובית ונותן לי כו והסתכלות אופטימית על החיים. באופן כללי אני חושב שכאשר אדם מגיע למצב שרואה רק את "חצי הכוס הריקה" ולמרות מאמציו אינו מוצא היכן החצי המלא של הכוס ,הפיתרון הוא לעבור לכוס קטנה יותר וממילא החלק המלא גדול יותר ,דהיינו האכזבה היא תולדה של ציפיות,אולי מוגזמות מידי מהחיים. הבנתי (המוגבלת יש לומר)את המוות בתפיסה היהודית- כמובן הגוף מתפורר וחדל להתקיים אך החלק הרוחני באישיות האדם ממשיכה להתקיים ,המקובלים (בניגוד לעמדת הרמב"ם למשל) מסבירים שאחרי המוות יש מצב בו הנשמה ניזונה ממעשי האדם בחייו ,דהיינו אם האדם חי חיים ערכיים ובהתאם לצו האל, אזי נשמתו הגיעה להזדככות המתבטאת בתחושה של קרבת אלקים (גן עדן) אם חי חיי הפקרות ורשעות הנשמה חווה את הריחוק. הגדרת הנשמה-אותו חלק רוחני שמעניק האל לאדם אותו אינו חש תמיד בחייו אך בהתפשטותו מהגוף חש את מקומו ביחס לאל. הגיהנום אינו "עונש" וגן העדן אינו "שכר" אלא הם המצב הרוחני אליה הגיע הנשמה כתוצאה מחיי האדם כאן ועכשיו. כאשר מגיע נשמה שרחוקה מהאל היא עוברת תהליך של התנקות (מירוק) המאפשר לה כן להגיע להתקרבות. באופן גורף "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" מי מכח מעשיו בעולם הזה ומי כתוצאה מהמירוק הנ"ל. כל התיאורים של גן עדן וגיהנום (אור מחד או אש שורפת מאידך הם רק תיאורים שנועדו לסבר את האוזן). תחיית המתים זו מציאות עתידית רחוקה ובהגדרתה בלתי נתפסת בשכל האנושי של קיום הנשמה והגוף יחד לנצח (!!!). כל מה שתיארתי עד כה זו הבנתי ,עד כה,את המושגים הדתיים אין הכוונה לשכנע או להטיף אלא להציג את הדברים. בברכת איילים |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כפי הידוע לי לא מוזכרת בתנ"ך הישארות הנפש. כנראה שבאותה תקופה לא האמינו, או שזה לא היה כל כך חשוב - לא יודע. יש למישהו רעיון למה? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |