תגובה למגיבות ולמגיבים 176070
ישנם לפחות שני סוגי הידברות בין בני אדם: זה שנועד להרגיע ולשמר את מצב היחסים הקיים, וזה שנועד לשמש קרקע פורה לשינוי עצמי של כל צד בדיאלוג. השימוש שנעשה במילה "דיאלוג" הוא אמיתי - כאשר מדובר בתהליך של שינוי, וכוזב - כאשר מדובר בדיבורים להרגעת האוירה ושימור מצב השליטה של החזק בחלש. המדובר כאן הוא ביחסים בין יהודים לערבים אזרחי ישראל, בין יהודים לפלסטינים, בין הרוב האנגלופוני לבין המיעוט הפרנקופוני בקנדה, וגם ביחסים בין בני זוג (איש ואישה).

בהמשך לקטע העיתון שהביא עמית מנדלסון בראשית הדיוןhttp://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... צוטטתי אומר כי דיאלוג עקר הוא כל כך מתסכל שהוא גורם לנזק. הנזק הוא באשלייה שדיאלוג עקר נותן לצד החזק שהוא מרגיע את החלש כך שלא יקום עליו, ובתסכול שהצד החלש חווה כאשר הדיאלוג אינו מוביל לשינוי כלשהו - הן של העמדות והדעות בצד השני, והן במציאות עצמה ("כמה שנים אני כבר מנהל איתך דיאלוג" אמר לי שותף קבוע, "ואפילו חצי דונם לא החזרתם לנו"). למנהלים דיאלוגים עקרים הייתי מציע לבחון את הגישה של המחנך הפילוסוף פאולו פרירה (פדגוגיה של מדוכאים), לפיה מילה שאין מאחוריה כוונת עשיה אמיתית - מוטב היה שלא תיאמר כלל.

אשר להערתי כלפי השייח' תמימי, ויחסי לעולם האיסלאם: אני שמח ומוקיר את היושר האינטלקטואלי של יריב מ. אשר חזר בו מתיוגי כשונא איסלאם מן הסוג המצוי כעת בעולם המערבי. אכן, הביקורת שלי היא כלפי הדתות ככלל, ואינני מכבד את האיסלאם בשינאה מיוחדת לו.

לאסתי (תגובה 175618): שלחתי אלייך בדואל נייר עבודה אשר מספק המלצות מעשיות, לאחר שקלא וטריא. בתמצית אומר כי בתוך מדינת ישראל, הצעתי היא לעשות לשינוי מצב האפליה הבוטה וההדרה הנוהגת כלפי האזרחים הפלסטינים, ורק אחר כך, או תוך כדי - לנהל דיאלוג, שכן דיאלוג הוא תהליך מעשי של שינוי. העשיה הזאת יכולה להיות במשותף ובנפרד.ראו באתר: www.sikkuy.org.il.

היהודים יכולים לעשות שני דברים יעילים: 1) להוביל את השוויון האזרחי עם הערבים אל מרכז השיח היהודי, כאינטרס יהודי מובהק. 2) לטפל ישירות בגילויים של אפליה נגד אזרחים ערבים בסביבתם המיידית - מול העיריה, או השלטון המרכזי.

אשר לדיאלוג עם הפלסטינים מחוץ למדינת ישראל - אין לי דעה מוצקה. גיוס כסף, רכישת תרופות ואריזת קופסאות מזון עשויות להיות ערוץ פעולה שמביע סולידריות אזרחית, כמענה נגדי למלחמה הכפויה עלינו על ידי השלטונות השונים.

לקורא הנבוך (תגובה 175613): אם זה מעניין אותך - נסה להגיע למקרים נוספים, וכך האנקדוטליות של מקרה זה לא ישמש אותך כמפלט מפני גישה לעניין. אם העניין לא נוגע לך - בהחלט אפשר להסתפק באנקדוטליות של סיפור זה.

לשלום (תגובה 175689): אכן, יש מקום נרחב לילדים ביחסים בין יהודים לערבים, אבל: הילדים הם בדרך כלל הנהנים מהישגי החברה האנושית. בתכנית הלימודים שלהם יש נוסחאות מתמטיות וכימיות שנלעסו היטב עבורם. קטעי הספרות שמובאים בפניהם הם נכסי צאן ברזל של התרבות, ותרגילי ההתעמלות שאנחנו מאלצים אותם לבצע נוסו ומתבצעים על ידי המבוגרים מאז האולימפיאדה של אתונה (זו של אז). לאמור: אנחנו מתחלקים עם הילדים בפירות המאמץ התרבותי שלנו.

אז מדוע דווקא בנושא הזה - זה שעדיין לא מצאנו לו את הנוסחה, הנושא שמדמם אותנו למוות, זה שמהווה את הפקעת הסבוכה ביותר של חיינו - דווקא את הכדור הקוצני והמכאיב הזה אנחנו מגלגלים אל הדור הבא לפיתרון? אין זו חוצפה מצדנו, המבוגרים? ועוד בנוסף לזאת מגלגלים עיניים לשמיים וממלמלים משהו על תקווה ו"הוכחה לכך שזה עובד - עובדה: הילדים משחקים זה עם זה". אני חושב שדיאלוג בין שני צדדים בקונפליקט הוא בחירה פוליטית והיסטורית, וזה חומר למבוגרים בלבד. העסקת ילדים בדיאלוג מעין זה היא איננה אלא ניצולם לשם הפקת רווחים קצרי טווח, כמו ייפוי המציאות באורך זמן של כתבת טלויזיה.

אני חושב שהטלת התפקיד הזה על הילדים מבטאת יותר מכל יאוש מן המציאות, ומן היכולת שלנו למלא את תפקידנו בהספקת סביבה ראויה לדור הבא. אני לא מכיר חברה מהוגנת שתשווק לילדיה עשיה מתוך יאוש.

ולסיום, שלום (אולי נסחפתי קצת?), הרי לך וידוי אישי: אני הייתי מחנך של "דו-קיום" במשך עשרות שנים. הפגשתי אלפי, אם לא עשרות אלפי ילדים יהודים וערבים. לפני אחד מן המפגשים בשנת 1986 ניגש אלי החצוף שבילדים, הרים את עיניו, ואמר:"למה אנחנו צריכים לעשות מה שאתם [המבוגרים - ש.ד.] לא עושים? לקח לי עשר שנים נוספות של "עשיה ברוכה" עד שהפנמתי את דבריו.

מאז, כחלק עיקרי בדיאלוג, הבחירה שלי היא לקדם שינוי של ממש במדיניות האפליה נגד האזרחים הערבים, וזאת על ידי הנעה של פעולת מבוגרים בלבד. אני חושב שהפעולה הלגיטימית היחידה של ילדים בתחום זה היא פעולה של ילדים אשר הוריהם פעילים ממש בתחום זה. זוהי התחלקות של אותם הורים עם ילדיהם במאמץ שלהם לעצב תרבות אזרחית.

תודה לדה-קארט על הבנת המאמר שלי לאשורו, ובדיוק נמרץ.
תגובה למגיבות ולמגיבים 176109
ומכאן אפשר להבין שהמאמר כולו לא היה אלא ענף לתלות עליו את מרכולתך. נאה.
תגובה למגיבות ולמגיבים 176133
גם אני בעד כלל כזה: אין לפרסם מאמר שכותבו עסק בתחום עליו הוא כותב, שמא ישתמש במאמר כדי לספר על נסיונו ופעולותיו. יושאר האייל בידי חסרי הנסיון והמעש.
תגובה למגיבות ולמגיבים 178242
האם אוכל לפנות אליך בדו"אל? יש לי כמה שאלות, ולא זה המקום.
...ולא איעלב אם תסרב.
תגובה למגיבות ולמגיבים 178267
רבקה שלום,

המקום לשאול לגבי פניות בדואל הוא... בדואל. מי שאינו מעוניין שיפנו אליו בדואל דרך ''האייל'', לא מפרסם את כתובתו בתגובותיו. עצם ציון הדואל פירושו הסכמה משתמעת לקבלת דואל מקוראי האתר.
תגובה למגיבות ולמגיבים 178308
שלום לך, טל,
ותודה על ההסבר. (חשבתי שפרסום הדואל ב''האייל'' משמש כאמצעי נוסף לזיהוי האדם, תו לא. לכן מצאתי לנכון לברר קודם אם מותר לפנות אליו אישית.)
היהודים יכולים לעשות עוד דבר מועיל 178300
והוא ללמוד את השפה הערבית.
אני חושב שאם הישראלים היו טורחים ללמוד וללמד את השפה הרשמית השלישית של ישראל- הערבית, היה להם קל יותר להגיע לדיאלוג עם ערביי ישראל.
הקשיים הגדולים ביותר של קבוצה אתנית הם להבין את הקבוצה האתנית המקבילה ולהזדהות איתה, ולימוד שפה של הקבוצה האתנית השניה (במקרה שלנו ערבים) הוא הצעד הראשון בנתינת הכבוד לקבוצה. לצערי בישראל (כמו הרבה מדינות מולטי אתניות) הקבוצה האתנית הגדולה לא טורחת ללמוד את שפת הקבוצה האתנית הקטנה.
השוואה לקנדה ממש מאירת עינים מבחינה זו. בקנדה כל התלמידים צריכים ללמוד את שתי השפות הרשמיות- צרפתית ואנגלית, עד רמת שליטה מלאה (זה לא מעלים את המתיחויות האתניות אך זה מקטין אותם).
לימודי ערבית בידי יהודים אינם מועילים כל כך. 178306
השפה הערבית היא שפה רשמית שניה ולא שלישית. אין שפה רשמית שלישית. אשר לדיאלוג - ראה להלן.

קשה מאד ללמוד שפה חדשה, ובמיוחד לשם קומוניקציה. האנגלית היא שפת העולם המערבי, ומבחינה תרבותית היא שפת היעד שלנו, ועוד יותר של הילדים. זו השפה בה רואים טלויזיה, שפת המחשב, שפת הגריו-קארד, שפת הארץ החלומות.

לעומתה, הערבית היא שפת המחבלים, שפת הפועלים הפשוטים, שפת הסרטים הפתטיים, שפת האויב. הילדים שנאלצים ללמוד ערבית בבית הספר מפתחים שנאה גדולה עוד יותר לדוברי השפה הזו, שאותה הם נאלצים ללמוד. אלה מהם שהוריהם החליטו לקדמם אל ג'וב במודיעין, לומדים את השפה כדי להשתלב בצורה טובה יותר בקונפליקט, ולא כדי לפתור אותו. במשך שנים לימדתי ערבית בבית הספר, ורק השפלה היתה מנת חלקי כמורה לערבית. למזלי לימדתי גם היסטוריה, תנ''ך והייתי מחנך. ההשוואה לקנדה במקרה זה - צולעת. ילדיי למדו בבית ספר בטורונטו-קנדה במשך שלוש שנים, וראיתי שהיחס של הילדים שם לצרפתית דומה מאד ליחס של ילדינו לערבית. צרפתית הם לא למדו.

קשה שבעתיים ללמוד שפה בגיל מבוגר. על אף הרצון הטוב מצליחים מבוגרים במקרה הטוב לדקלם כמה משפטים בסוף הקורס הקצר מדי, תמיד בשל הגבלות תקציביות (להוותי ניסיתי גם את זה - לימדתי ערבית מדוברת באוניברסיטה הפתוחה). גם את מספר המשפטים רק בודדים מהם זוכים לדקלם אותם בנוכחות ערבי, וזאת גם רק בתחילת השיחה. מהר מאד מבין הערבי שהוא לא יצליח להבין את הבליל המוזר של הברות, במבטא אידי, מעדיף למנהל שיח פתוח, ומדבר עברית חופשי.

אני לא יודע הרבה על מקרים אחרים, אבל כמו שאתה אומר, צדק, במקרה שלנו - עם הערבים - היהודים שמחליטים לטרוח עבור עצמם (ולאו דווקא ''למען הערבים''), כדאי להתחיל דווקא בשוויון פשוט בין היהודים לערבים. היהודים שכבר מחליטים להשקיע בכך, כדאי שישקיע את המאמץ בדאגה מעשית, במאבק מול הממשלה, לכך שהשכן הערבי שלהם יזכה לאותן זכויות ממש כמוהם.

זוהי התחלה טובה הרבה יותר של דיאלוג עם הערבים. תנסה את זה.
הניחוש שלי 178395
ערבית היא השפה השלישית מכיוון שרוסית היא הראשונה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים