אי הפגיעה באזרחים זה לא עניין מיסטי. 177180
מוסריות הפגיעה באזרחים לא צריכה להבחן על פי: "האם הם אשמים יותר או פחות מהחיילים/מחבלים הנלחמים באופן ממשי". כל עניין האשמה במלחמות לאומיות הוא לא רלבנטי. השאלה שצריכה להשאל בנושא היא רק : "כיצד אני משיג את מטרות המלחמה שלי". כלומר אם המטרה שלי היא למנוע הרג של תושבי מדינת ישראל, כל מעשה שיקדם מטרה זו הוא לגיטימי, כולל הרג של אזרחים, וכל מעשה של הרג שלא יקדם מטרה זו, הוא לא לגיטימי. אם מומחה צבאי יאמר שאין חשיבות לקבוצת חיילים מסויימת, והיא עסוקה בתרגילי סדר בלבד, אז אין הצדקה להרוג אותם גם אם הם לובשים מדים. לעומת זאת, אם יש ילדה בת חמש המסמנת למחבלים על התקרבותם של חיילים שלנו, ובכך מסכנת אותם, יש להרוג אותה ללא הסוס.

כל האבחנה בין חיילים ואזרחים, נובעת מ"הסכם ג'נטלמני" בין מדינות ולא מעקרונות מוסר אבסולוטיים. כשהאנשים שתורמים למלחמה "מסומנים" על ידי מדים, יש כאילו אמירה שפגיעה באחרים, הלא מסומנים, אינה יעילה מבחינה מלחמתית, לכן לא "שווה" לצד השני לפגוע בהם.
במקרה שלנו קורה הפוך: כיון שהפכנו את אי הפגיעה באזרחים למן "מצווה דתית" ללא תכלית והסבר, מנצל זאת הצד השני ומסתיר את לוחמיו בין האזרחים. הוא יודע שבכך הוא מציל רבים מהלוחמים מפגיעה. כלומר בגלל יחסנו המיסטי למצוות "אי הפגיעה באזרחים", אנחנו בעצם גורמים לערבוב בין האזרחים ללוחמים, ובסופו של דבר לפגיעה מסויימת באזרחים של האויב, ובנוסף, אנו משלמים גם מחיר כבד של פגיעה באזרחים שלנו, כתוצאה מהמלחמה הלא יעילה במפגעים של הצד השני.
אי הפגיעה באזרחים זה לא עניין מיסטי. 177348
זה ענין מוסרי- לא לפגוע באנשים שלא קשורים למלחמה.
בקשר לדוגמא שהבאת, כאן באמת הילדה מסייעת למחבלים ומי אמר שחייה קודמים לחיי הלוחמים אולי חיי הלוחמים קודמים? ולכן לדעתי אין בעיה מוסרית להרוג אותה.
מי שכן חשבו שאין להרוג אותה בכלל, אפילו על חשבון חייהם, היו הפלמ"חניקים שטבעו את המושג טוהר הנשק. כלומר שהנשק יהיה טהור מפגיעה בחפים מפשע (הילדה חפה מכל פשע שהרי אין לה דעת). כנראה שהם גם ראו את המלחמה כצורה של משפט, שבו הלוחם איננו רק מנצח אלא גם שופט ותליין. להסתכלות כזו יש גם יתרון במצב אמיתי של מלחמה, שכן הלוחם הופך ליותר רציני, וילחם בכל הקטלניות של המלחמה.
מבחינה היסטורית לא ברור עד כמה טוהר הנשק אכן התקיים, אך עצם ההחמרה טיפוסית ליהודים- יותר צדיקים מהאפיפיור.
אי הפגיעה באזרחים זה לא עניין מיסטי. 177668
אני מסכימה אתך שאסור לפגוע באנשים שלא קשורים למלחמה. השאלה היא רק האם אזרחים שבתוכם מצויים מחבלים או נניח חיילי אויב, קשורים למלחמה או לא. לדעתי, ואני מבינה שגם לדעתך, הם קשורים למלחמה. כי אם רוצים להמנע מפגיעה בהם מפקירים בעצם את אזרחי/חיילי המדינה לפגיעה מצד המחבלים המסתתרים ביניהם. האם רלבנטי לשאול במקרה כזה האם האזרחים הללו "אשמים"? לדעתי לא. במלחמה לאומית, בשונה מפשע פלילי, כל בני הלאום "אשמים" או "חפים מפשע" באותה מידה, חיילים כאזרחים. השאלה היחידה היא האם X מסכן אותי או לא. לכן מלחמה אינה משפט, ואנו יכולים להשתחרר מתפקיד השופט והתליין.
אני מסכימה אתך גם בכך שבאופן טיפוסי ליהודים, אנחנו נוצרים יותר מהאפיפיור...
אי הפגיעה באזרחים זה לא עניין מיסטי. 177423
העולם שאת מציירת הוא עולם של ''החזק שולט'' (עולם שלמען האמת מתקיים כבר עכשיו, אך תחת מערכות ריסונים טובות יותר או פחות של העולם החופשי).
בעולם כזה כדאי לנו לבחור רק אם אנו לא צופים מהפך כוחות בקרוב.
אגב עולם החזק שולט יכול להוביל לעולם החזק עריץ ויש הבדל גדול (כמו ההבדל בין בוש ששולט בעולם לבין היטלר ששולט בו)
אי הפגיעה באזרחים זה לא עניין מיסטי. 177669
כפי שאתה אומר, אנו כרגע מצויים בעולם שבו החזק שולט לפחות ביחסים בין אומות. זה דבר שמחייב אותנו להיות חזקים כדי לשרוד. זה לא אומר כמובן שאנו מסירים מעלינו את המגבלות המוסריות *שלנו*. ה"חזק", לא חייב להיות לא מוסרי או להשתמש בחוזקו על מנת להרוג או לנשל אחרים. אבל הוא מחוייב להשתמש בחוזקו כדי לחיות בארצו וכדי להתגונן מפני מבקשי רעתו. זה מוסרי, ולא תלוי בשום מהפך כוחות שיתרחש בעולם.
אמנם הייתי רוצה שהעולם ינהג בהגינות, כבוד, ואחוה זה לזה, אולם לצערי זה עדיין שייך לשאיפות המשיחיות שלנו. בימות המשיח לא יהיה "שעבוד מלכויות" לפי הרמב"ם, או בלשון ציורית יותר: "נמר עם גדי ירבץ". אבל עד אז, אין ספק שצריך להצטייד בקצת כוח כדי לשרוד כעם בין העמים.

האופציה להשתלטות עריץ תמיד קיימת. אין לי רעיון איך למנוע זאת.
אי הפגיעה באזרחים זה לא עניין מיסטי. 177855
לי דווקא יש רעיון (לא מושלם) למנוע השתלטות עריצות על העולם-קביעת נורמות התנהגות עליהן אסור לעבור גם אם אתה בטוח בתודעתך הסובייקטיבית שאתה צודק (אבל ממש ממש בטוח ומאמין).
כך יהיו גם לצד החזק (והצודק?) מגבלות כלשהן. בתקווה שערכים אלו באמת יופנמו וייושמו (במידה כזאת או אחרת) בזמן אמת.
לא מכיר כלי יעיל יותר (אלא להיות חזק, אבל זה לעולם יהייה זמני).
אי הפגיעה באזרחים זה לא עניין מיסטי. 178330
לדעתי כל נורמות "אובייקטיביות" (מה זה? ואיך אפשר בכלל לקבוע אותן), עדיין לא ימנעו עליה של עריץ. אתה צריך לזכור שאלו עם הכוונות הטובות, והרצון להתחשב בנורמות, אינם העריצים. אלו שמתפתחים להיות עריצים הם אלה שתאוות הכוח שלהם מצוייה אצלם מעל הנורמות ושאר הערכים, והם משועבדים רק לה, כך שמשמעת עצמית היא לא ממש הפתרון.
''הסכם ג'נטלמני'' 177806
סליחה שאני נטפל למשהו שולי יחסית בתגובתך: עניין "ההסכם הג'נטלמני". סתם ידע כללי, לכל מי שחושב שהמלחמות של היום תרבותיות יותר מאלו של פעם: בימי מלחמות נפוליאון ומלחמות אחרות באותה התקופה, היה מקובל (בקרב הצרפתים, האנגלים והאמריקאים שהשתתפו במלחמות) כי שבויים – לוחמים, לא אזרחים – היו חותמים על הסכם לפיו הם מנועים להלחם עד שיוחלפו כחוק. ואז היו משחררים אותם!

לאחר שהצד השני תפס גם הוא שבויים, שהיו חותמים על מסמך מקביל, היו "מחליפים את החתימות" ובזאת משחררים את ה"שבויים", שהתחייבו שלא להלחם, ממחויבותם.

כמובן שמי שנפל בשבי שוב, לאחר שהתחייב שלא להלחם אך נלחם למרות שלא "הוחלף", היה מוצא להורג – משום שלא עמד בדברתו כג'נטלמן. כמובן גם שלא כל ההתנהלות היתה כה אלגנטית; היו למשל שבויים שעונו, באופן שניתן להגדירו בעדינות מופרזת כ"לא ג'נטלמני", כדי לחלץ מהם מידע, וכן הלאה.
''הסכם ג'נטלמני'' 178333
למען האמת, עניין ההסכמים הג'נטלמנים במלחמות תמיד נראה לי קצת מוזר. הרי אם המלחמה היא לא לחיים ולמות, ויש אופציות להסכמים ג'נטלמניים, אז למה להלחם בכלל. למה לא לשלוח אנשים שידונו ויעשו "הסכם ג'נטלמני" שיחסל את הסכסוך בלי מלחמה. לעומת זאת אם המלחמה היא קיומית, וזה בעצם משחק סכום אפס, אז האם מדינה אחת תתאבד בגלל הסכם ג'נטלמני? האם הצורך לכבד הסכם ג'נטלמני, עומד מעל חשיבותם של החיים עצמם, ואפילו חייהם של כל אנשי קבוצתך? לשקר נראה לי חמור פחות מלהרוג, אז אם מישהו מוכן להרוג למען מטרה מסויימת, אז שהוא לא יהיה מוכן לשקר בשבילה?
זה נראה לי שייך לאותה תרבות של "דו קרב" אווילית, בה כבודך בין הבריות היה יותר חשוב לך מחייך, ומהאפשרות שתרצח אדם אחר. מוסר מוזר בעליל.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים