מה אכפת? 1823
גם אני קראתי את הכתבה ב"הארץ" שאתה מדבר עליה בהרמת גבה מסוימת. לא, למען האמת אני כמעט התפקעתי מצחוק בכמה קטעים (אבן הווסת? תהיו רציניים). אבל התופעה המשונה הזאת היא רק אחד מני רבות בגל האחרון של חוסר רציונליות, ונדמה לי שגם אחת מהפחות מזיקות. למה אתה שולל את זכותם של אנשים להאמין בשטויות?

באשר לביקורת שלך על הפגאניזם – מחשש לפגיעה בך ובאנשים נוספים אני מעדיף לא לתת כאן את כל קווי הדמיון בין הפגאניזם לדתות המונותאיסטיות, ורק אציין שמספר האנשים שנהרגו על מזבח הנצרות או האיסלאם עולה לאין שיעור על מספר קורבנות האדם שהוקרבו, מה גם שרוב הדתות הקדומות היו דתות טבע לא מזיקות. כמו כן, בסביבה של הדת הפגאנית ה"פרימיטיבית" של יוון התפתחה תרבות עשירה ודינמית, בעוד שהנצרות והיהדות עשו בדרך כלל ככל שביכולתן כדי לעכב את התפתחות המדע, והיו הסוכנים הראשיים של השמרנות בעולם המערבי.
מה אכפת? 1824
איכפת, בשל התוצאות הנלוות של חוסר רציונליזם על כל השפעותיו. אני עייף מדי מכדי לשלוף רשימת השפעות מהשרוול; אסתפק בהפניה לספר שמוזכר בהערות הקוראים כמעט בכל טור על "עידן חדש": "עולם רדוף שדים" של קארל סאגאן. אם לא קראת, קרא. אם קראת, ואתה שואל "מה אכפת", קרא שוב.
היה יכול להיות עצוב, אילו... 1825
אני מצטרף לטל לינזן - גם אותי הכתבה מאוד שעשעה. נכון, טל כהן - האי-רציונליות מזיקה, אבל, If you can't beat them, אפשר כבר לצחוק. מה גם ש"האייל" ממילא מצטייר כמעוז איתן של רציונליזם יבשושי, אז מה ישנה אם נזעק כאן חמס על עוד גילוי של ניו אייג'.

אגב, לפי הרגשתי גם הכתבת התייחסה לעניין בשמץ אירוניה. אין לי הוכחה ספציפית, אבל בוודאי לא ניכרה אצלה התלהבות והזדהות עיוורת.

אני מצטרף ללינזן גם בהשוואה בין פגאניות למונותאיזם, ואוסיף: נראה שמשהו במונותאיזם הוא אינהרנטית יותר רצחני מפגאניות. כפי שכתב לא מזמן יורם ברונובסקי ב"הארץ", אם האל שאני מאמין בו הוא האל היחיד, קצרה כנראה הדרך להרוג את אלו שכופרים בו. לעומת זאת, אם יש לי אלים רבים, לא יהיה לי קשה מדי לקבל עוד איזה אל-שניים. כך נהגו, דומני, היוונים והרומאים בארצות שכבשו, כאשר סגדו להנאתם לאלים המקומיים (נאמר, יהוה) במקביל לאלים שהביאו מהבית (נאמר, אפולו).

והערה אחרונה: בעת קריאת המאמר בהארץ לא יכולתי שלא להזכר בתדהמה בספר הנפלא של חגי דגן "רשומות מאי הנשים" שיצא בשנה האחרונה. כמעט בסופו, בסצינה הזויה במיוחד, נקלע הגיבור (גבר) אל טקס פגאני של קבוצת נשים, הסוגדות לאלה ענת (אם אינני טועה). הנשים תופסות אותו, ומחליטות להעלות אותו קורבן לאלה.
הייתי מוכן להשבע שהסופר שמע על הכנס שבכתבה, אלא שהספר נכתב הרבה חודשים קודם. אם, לחילופין, המארגנות שאבו השראה מהספר, הרי שהן הפגינו מקאבריות מסוימת, שהיתה יכולה להיות מפחידה, אם לא היתה, כאמור, כל כך מצחיקה.
''רשומות מאי הנשים'' 1845
אוריפידס כתב על כך לפני יותר מאלפיים שנים - ראה ''הבכחות'' שלו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים