במלחמת סמלים כמו במלחמת סמלים 184669
סדאם חוסיין נתפס היום והאמריקנים שחררו את התמונות שבהם הוא פוער את פיו ושיניו נבדקות בידי איש רפואה אמריקני. ברור ששחרור קטע הווידיאו הזה למדיה לא נעשה בלי שיקול דעת מצד הממשל האמריקני. היתה כאן כוונה להשפיל את סדאם ואת מה שהוא ייצג.

במאמר לעיל, שהתפרסם באייל עם פרוץ המלחמה בעירק, נטען כי "המלחמה בטרור העולמי", כלשונם של האמריקנים, והמלחמה בעירק בפרט, היא מלחמה שסמלים משחקים בה תפקיד חשוב במידה מכרעת. ציינתי כי ב-‏9/11 ספגה ארה"ב תבוסה סימלית, שניצחון צבאי גרידא בעירק לא יוכל למחות אותה בקלות. תפיסתו של סדאם היום, והשפלתו, מיישבים מבחינת האמריקנים חלק ניכר מהחשבון ב"כלכלת הסמלים".

מבחינת האמריקנים, שרוצים להשכין בעולם "פאקס אמריקנה" הסמל הזה מסביר בפשטות לעולם הערבי כי אינך יכול להתקלס באמריקנים ולצפצף עליהם בלי שיוגש לך בסופו של דבר חשבון. המטרה היא להסביר ל"רוב הדומם" בעולם הערבי כי בעולם הגלובלי הזה יש דין ויש דיין, וכשנשיא האמריקני אומר "we'll bring him to justice", אין אלה דיבורים בעלמא, הנשיא אמריקני מתכוון לכל מילה שהוא אומר.

הצגתו של סדאם כפחדן, שלא נשא עליו חומרי נפץ, ואף לא גלולת ציאניד והתמסר לשוביו בלי כל התנגדות, מוציאה את הרוח ממפרשי האגדה הערבית שנרקמה סביבו, שהוא אדם ללא חת, מעין יורש בן זמננו של סלאח א-דין. בהילה מעין זו יש כוח מגייס המונים לפעולה. הצגתו של סדאם ככלי ריק, רוקנה במידה רבה את דמותו כסמל היכול לגייס תומכים לפעולה (והפעולה שמדובר בה היא טרור נגד אזרחים תמימים, רודנות והפרת כללי המשחק הבינלאומי). הפגיעה בסדאם עשויה בהחלט לעורר מחשבות שניות בקרב חלקים בעולם הערבי העלולים ללכת שולל אחרי דמויות אגדיות פוטנציאליות נוספות. בדיקת השיניים שנערכה לסאדם אמרה כל זאת בצורה המרוכזת שרק סמל יכול להביע.

ההשפלה הסימלית הזאת לא נועדה רק כלפי דעת הקהל הערבית, היא נועדה, כאמור, גם לסייע לאמריקנים בהתאוששות מהתבוסה הסמלית של 9/11 ובהשבת חלק ניכר מבטחונם העצמי.

קראתי כעת את רשימתו של יורם מלצר ב"רשימות", שבה הוא מביע הסתייגות מהשפלת סדאם, וכותב בין השאר כך: "אופטימיסטים יאמרו שהאמריקנים מבקשים לשלוח מסר כללי, או כפי שיש מי שאוהב אצלנו לומר "לצרוב בתודעה". למי מופנה המסר? לרודנים בארצות ערב? לאישים כמו קדאפי ואסד ג'וניור בלבד? הרי מלכי ערב-הסעודית ומרוקו אינם רכים יותר כלפי המתנגדים להם. האם גם תודעותיהם אמורות "להיצרב" למראה סדאם המושפל? האם המסר מופנה בכלל, לרודני העולם באשר הם? [...] בינתיים, אינני רואה סיבה להצטרף לאופטימיסטים."

ברור שאין בתפיסתו והשפלתו הסימלית של סדאם די כדי להיתפס לאופטימיות ולהניח שכעת כל התודעות תיצרבנה באחת, וחסל סדר הרודנות והטרור. גם ברור שיש מי שעדיין מזדהים עם סדאם והם ירצו לנקום את ההשפלה הזו. אך לדעתי, בחשבון אחרון ב"כלכלת הסמלים במלחמה בטרור", אקט ההשפלה משתלם לאמריקנים, הכוח של סדאם חוסיין כסמל מגייס לפעולה אנטי-אמריקנית אבד ככל הנראה ללא תקנה - וסמלים חדשים מסוג זה אינם נולדים בן לילה. והאם תודעתם של רודני ערב האחרים נצרבה? מלצר, מציג זאת כשאלה רטורית, ואילו אני משער כי אסד ג'וניור אכן ישן הלילה פחות טוב אחרי מה שהוא ראה בטלוויזיה, וינקוט משנה זהירות בצעדיו הבאים. סמלים מדברים בשפה אוניברסלית שאינה משתמעת לשתי פנים, ואני משוכנע שאסד מבין את הסמל שהוא ראה היום, בין אם בשעות עירותו ובין אם יפקוד אותו הסמל הזה בחלומותיו.

מלצר כותב שאפשר היה לחסוך את ההשפלה ומה שצריך לעשות זה להעמיד את סדאם למשפט הוגן. אכן, אין עוררין על כך שהמשפט צריך להיות משפט צדק. אך הבעיה עם משפטים היא שהם לרוב מופשטים מדי לציבור הרחב, המסר שלהם טובע בים של הסתייגויות, טיעונים וטיעונים נגדיים, ולרוב גם מצליח הנאשם לטשטש במידת הצלחה כזו או אחרת את אשמתו. אמנם אין ספק שיותר מ-‏300,000 עירקים בקברי המונים, כורדים שהופעל נגדם נשק כימי וקורבנות רבים אחרים, יביאו להרשעתו של סדאם, אך כל זה יקרה רק בעוד זמן רב, ואילו עתה, כל יום קובע גורלות של מליונים; ולכן האמריקנים, משנקרתה ההזדמנות לידיהם, לא יכלו להרשות לעצמם לוותר על ריקון כוחו הסמלי של סדאם חוסיין עכשיו - במלחמת סמלים כמו במלחמת סמלים.

מאמרו של יורם מלצר ב"רשימות":
במלחמת סמלים כמו במלחמת סמלים 184699
בהקשר לציטוט של בוש, "we'll bring him to justice", כדאי אולי לציין כי באמריקאית, המלה "justice" הפכה די מזמן ליופימיזם עבור "נקמה".
במלחמת סמלים כמו במלחמת סמלים 184837
לשם דקדקנות גרידא - מאז ומעולם הצדק הוא אחת ההצדקות החזקות ביותר לנקמה.
במלחמת סמלים כמו במלחמת סמלים 184912
זו נקודה מעניינת, שאני לא בטוח כי אני מסכים לה. ההצדקה החזקה ביותר לנקמה היא, לדעתי, יצר קמאי הטבוע בבני-האדם; למעט יצר זה, אין הצדקה *רציונלית* לנקמה. יש הצדקה רציונלית לענישה באופן כללי (הרתעת פושעים בפוטנציה, הרחקת הפושע מהחברה, ניסיון לשכנע את הפושע לתקן את דרכיו וכו') אבל "כדי לגרום לקורבן להרגיש טוב יותר" לא נשמע לי כמו צידוק רציונלי במיוחד. אני לא טוען שזהו צידוק פסול, או אפילו שזהו צידוק שגוי: הוא רציונלי, אם תרצי, רק אם לוקחים בחשבון את מקורו החייתי של האדם.

(את היצר עצמו, אגב – או ליתר דיוק, את התפתחותו – סביר שאפשר להסביר רציונלית: יצור חברתי כמו האדם ישרוד טוב יותר אם ירחיק מעל עצמו את הגורמים המפריעים, ובעבר, דרך ההרחקה האפקטיבית היחידה היתה הרג. לא כך בחברה המודרנית).

בכל מקרה, הצדקה זה דבר אחד, ושיוויון זה דבר אחר: כשאמריקאי אומר "צדק", במקרים רבים הוא מתכוון לומר "נקמה", למרות שיש הבדל בין שני המונחים. אלא שהמונח "נקמה" הפך ל"לא תקין פוליטית", ומכאן השימוש בתחליף. זוהי תופעה שלא קיימת, למשל, בשפה העברית.
במלחמת סמלים כמו במלחמת סמלים 184931
אתה צודק ואני אנסח את זה ברור יותר - הנקמה היא אכן יצר קמאי כפי שכתבת אך ברגע שעמדו בני האדם מול ההכרה שהנקמה היא ספירלית ולעולם לא תסתיים, חיפשו לה הצדקות ורציונליזציות. כמובן שהקל ביותר היה להדביק את הנקמה למונח ה"צדק" מתוך מחשבה ש:,הוא התחיל ואני רק מחזיר כי מגיע לו".

ואגב, הנסיון להפריד בין "נקמה" ל"צדק" הוא זה שהביא לכך שעבירות פליליות הן בין המדינה לעבריין ולא בין הקורבן לעבריין.
במלחמת סמלים כמו במלחמת סמלים 185160
רוגל אלפר על הסיוט האורווליאני של שטיפת המוח בדימויים:

במלחמת סמלים כמו במלחמת סמלים 203116
ניתוח מצויין של הסוגיה, אם יורשה לי. מסכים עם כל מילה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים