שפופרות ואקום בהיפר-חלל. 1997
האמת, מה שתמיד שעשע אותי בספרי מד"ב (בעיקר הישנים שבהם) הוא לא עד כמה הם זינקו קדימה, אלא עד כמה הם נשארו מאחור.
את המופלא, המדהים והבלתי-אפשרי (או לפחות בלתי סביר ביותר) הם הפכו למצוי (רובוטים בעלי רגשות, מסע מהיר-ממהירות האור, וכדומה), אבל דברים רבים בספרים אלה נשארו כשהיו בזמן כתיבת הספר.
דוגמא בולטת במיוחד היא בספרי ה-Lensman של E.E. "Doc" Smith, ספרים מלבבים בנאיביותם. החלליות אמנם עפות בין גלקסיות שונות תוך שעות מספר, אבל חדר הבקרה של הצי הוא אולם ענק, שעל הקיר יש אלפי נורות אדומות, ומאות מפעילים רצים ומחברים ממסרים ללא הפסק כדי להציג תמונת מצב מעדוכנת.
לעומת זאת יש כאלה שנתפסים כאמינים יותר, בין אם בגלל שקלעו למגמות שבאמת התממשו באופן זה או אחר (ג'ון בראנר ורשת המידע הגלובאלית ב-Shockwave Rider), מגמות שאנחנו עכשיו הולכים לכיוונם (פיליפ ק. דיק ורבים אחרים וטכנולוגיה ביולוגית/אורגנית), או סתם כי הטכנולוגיה היא כל-כך מנותקת, אבל מוסברת בצורה מעוררת אמון (לארי ניבן וסיפורי ה-Known Space שלו. כמעט כל סיפור שלו, למען האמת).

ובקשר למה שציינו מס' אנשים על תחזיותיו של אסימוב - קראתי לפני מס' ימים את I, Robot בפעם הראשונה, והתחזקה דעתי שאסימוב הצטיין בלנבא תחזיות רחוקות טווח וכלל-אנושיות, כמו בספרי ה-Foundation, ולא דברים יותר קונקרטיים. סיפורי הרובוטים לא ממש עוברים את מבחן השנים, לדעתי. גם מבחינת הרעיונות שבהם, וגם מבחינת הכתיבה עצמה.
גל-הלם העתיד 2010
המקרה של The Shockwave Rider מיוחד מבחינה זו, היות והספר נכתב ע"פ תחזיותיו של אלוין טופלר - עתידן ידוע למדי - בספרו "הלם העתיד." התרומה של בראנר עצמו בספר זה היא, כפי שנטען לפעמים, חיזוי/המצאה של וירוס המחשב (לו הוא קרא "תולעת סרט" - "Tapeworm"). באשר לשאר המקרים שהזכרת - אינני חושב כי אף אחד מהסופרים הללו התכוון לחיזוי רציני של העתיד (בניגוד לבראנר, שעסק רבות בנושא - "Stand on Zanzibar", "The Sheep Look Up" למשל). סיפורי הרובוטים, למשל, הם דוגמא קלאסית למד"ב תור-הזהב (Golden Age SF): סיפורי פואנטה. אסימוב היה יכול לכתוב 1982 או 3002 כתאריך הולדתה של סוזן קלווין - אין זה משנה כלל. כנ"ל במקרה של Known Space, שנוצר גם הוא מתוך סיפורים קצרים שהתקבצו להם, ולא מתוך איזו ראיית עתיד כוללת של ניבן. אם לסכם - לא ניבן, לא אסימוב וודאי שלא דוק סמית' התכוונו לחזות את העתיד בסיפוריהם, ולכם העמדתם במבחן המציאות העכשווית אין לה שחר.
גל-הלם העתיד 2016
בראנר היה *ממש* טוב בזה... התייחסתי לחלק מתחזיותיו במאמר. למעשה, כמו שהעולם נראה כרגע, הפתרון המוצג ב-Stand on Zanzibar נראה כמו הפתרון *היחיד* לתחלואי האנושות.
גל-הלם העתיד 2018
כל ספרי המד"ב האלה הציגו עולם דמיוני, שהתבסס על תחזית/ניחוש/המצאה פרועה של העולם בעתיד. אולי הסופר לא התכוון להציג תמונה מלאה, שקולה או אמינה של העתיד - רוב סופרי המד"ב אינם עתידנים כמו אלווין טופלר, הם רק רוצים לספר סיפור - אבל עדיין יש כאן אלמנט של חיזוי, של השלכת ההווה אל העתיד. אולי הושקעה פחות מחשבה בלהתאים את את העתיד הספרותי למציאות, אבל יש כאן אלמנט של חיזוי.

ברגע שהסופר בחר לקשר בין עולם היצירה שלו לעולמנו שלנו, אפילו אם זה בפסקה בתחילת הספר שמזכירה שאמנם היה מקום כזה, אמריקה, מתישהו, וכבר אנחנו יכולים להשוות את החזון למציאות. אפילו אם אנחנו לא מצפים מהסופר לנבא במדויק.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים