ההתאבדות ואני, ההתאבדות ואתה 2141
מאמרך, נ. יניב, הכריח אותי לצלול חזרה לנושא הטורד את מנוחתי הרגשית והאיטלקטואלית, מזה שש שנים.
כי עד לפני שש שנים (אני בן 27) חשבתי בדיוק כמוך. ואז גם קמתי ועשיתי מעשה, וניסיתי להתאבד. אנשים המכירים אותי היום יסרבו להאמין. נכון, הייתי אז בתקופה קשה, באופן אובייקטיבי. אבל אני לא חושב שסבלתי מדכאון קליני. היו לי סיבות טובות לכאורה לרצות למות, אומר אפילו - נימוקים נאים, כראוי לטיפוס שכלתני כמוני. במבט לאחור ברור לי ששיקרתי לעצמי, אבל לא ברור לי למה בדיוק - כאילו משהו בתת המודע שלי השתלט על השכל. הלוואי שהיו לי הסברים ברורים ומשכנעים יותר, אבל זה ממילא לא כל כך משנה לציבור. לצורך העניין, זה יכול היה להיות גם דכאון קליני. מכל מקום, הנסיון היה רציני, מתוכנן היטב, ונכשל, אם אפשר לומר כך, על חוט השערה.
למחרת כבר חזרתי בי. תחילה למראה תגובת המשפחה (לא ייאמן, כמה טעיתי בהערכה שלה), או כך לפחות אמרתי לעצמי אז, וככל שחלף הזמן, גם מתוך הכרה בטעם החיים שלי עצמי. מתישהו נהייתי אפילו אדם מאושר.
מה הלקח? אני לא בטוח. כן, אני מסכים איתך, ועם דובי קננגיסר, וחולק על חגי סגל - חייו של אדם שייכים לו, וזכותו לחיות פירושה גם זכותו להפסיק לחיות. למעט עניין אחד - העובדה שזו זכותו של אדם, אינה סותרת את היות המעשה אגואיסטי להחריד, כאשר יש לאותו אדם אנשים יקרים לו ושהוא יקר להם. אבל נכון, מותר, ולעתים צודק, להיות אגואיסט.

אלא שמשהו חשוב יותר: קשה לי לחשוב על סיטואציה שבה לאדם צעיר, שאינו חולה אנוש, יהיה זה *נכון* להתאבד. אין לי מקורות, כמובן, בנבכי נפשה של מיכל ניב, אבל המחנק הזה בגרון: זה ניחוש, לא יותר, אבל ניחוש כל כך בטוח בעיני - *לא*יכול*להיות* שהיא פעלה "נכון". אוביקטיבית. *בטוח* (במובן ניחוש בטוח) שלו היתה מנסה טיפול, לוקחת תרופות, משוחחת בגילוי-לב עם חברים, לא יודע, *משהו*, כעבור זמן היא היתה מתחרטת.

וכאן אני הולך קצת בכיוון של חגי סגל: אולי יש מקום לפעמים (והתאבדות של דמות מפורסמת ואהובה היא הזדמנות) לנסות לזעוק לאנשים צעירים שחושבים או מתכננים להתאבד: לא! חכו עוד קצת! נסו טיפול, בקשו תרופות (זכרו, הדכאון שלכם אולי הוא רק כימיה, ויש כימיה שתעשה אותכם מאושרים), שוחחו בגילוי-לב עם מישהו. זכותכם להתאבד, אבל *בחייכם*, אל תממשו את הזכות הזו. לא עכשיו. דחו את ההתאבדות לימים יפים יותר.

וכעת, הרי לכם דילמה נאה להתחבט בה לפני השינה. נאמר שאתם חושבים כמו יניב, כמו קננגיסר, כמוני (במובן מסוים), שזכותו של אדם להתאבד. ונאמר שנקרה על דרככם אדם לא מוכר, צעיר (אבל לא קטין), שברגעים אלו עסוק בנסיון ליטול את חייו. באפשרותכם למנוע זאת ממנו, אבל הוא מבקש ממכם במפורש להניח לו למות. מה תעשו?
נראה לכם קלוש? תלוש?
אותו נסיון שלי לפני שש שנים "נכשל" בגלל זוג צעיר, בחור ובחורה, שבמקרה עברו בסביבה. לא רק שביקשתי מהם להניח לי, דרשתי זאת מהם, בשאריות כוחותי והכרתי ניסיתי להפריע להם להציל אותי. אבל הם לא פילוסופים גדולים (או שמא כן). הם פשוט אחזו בי בכוח וגררו אותי, מפרפר ובועט, לעזרה רפואית. אני חולה אנוש, אמרתי להם (שקר קל), אני רוצה למות. לא כאן, הם אמרו, לא עכשיו. Not on *our* shift.
שלוש שנים אחר כך, ואני כבר אדם אחר, היתה לי הזדמנות להעביר להם מכתב. באופן נורמלי בורכתי בכושר ביטוי נאה, אבל במכתב נאלצתי להסתפק בדברים שבעיני נעו בין העצי למזויף. גם עכשיו אני מפחד לפגוש אותם, פשוט כי לא אדע מה להגיד. מה שאני מרגיש כלפיהם דומה לתודה, אבל יש לו מין מימד תהומי, שלידו המילה תודה נראית עלובה עד גיחוך. כתבתי במכתב משהו כמו "אינני מכיר מילות תודה שיביעו זאת", אבל גם זה נראה לי כמו קלישאה קיטשית.
אולי זה קשור גם לזה שרגש התודה שלי מעורב במין בושה. אולי התחושה שהאינסטינקט הבסיסי שלהם היה חכם יותר מהשכל המפואר שלי.
אולי כן יש חובה מוסרית להציל נסיין-התאבדות. אני צריך לחשוב על זה עוד. אבל בכל מקרה, אם אני אמצא את עצמי במצבם, ברור לי עכשיו שאני אעשה כמוהם. אולי אין לי זכות. אבל אני חייב.
Live and Let Die 2146
הודעתך מעבירה בי צמרמורת קלה, שכן קל מאד לכתוב על דבר באופן אבסטרקטי, אך קשה להתקל בו פנים מול פנים לאחר מכן (מה עוד שיש בי חשד לגבי זהותך - לא חשוב). בכל אופן, בערך בגיל בו נכשל הנסיון שלך, ואף באותו הזמן (אני בן גילך), מצאתי עצמי מנסה לשכנע שני אנשים צעירים ממני, בנפרד, לוותר על שאיפות ההתאבדות שלהם. אני לא מתחרט, כמובן, ואף היום הייתי עושה כך (שניהם, למיטב ידיעתי, עדיין בחיים). אני גם יודע, ללא כל ספק, כי אם אתקל במתאבד במהלך האקט אבלום אותו בכל אמצעי העומד לרשותי, בכלל זה אלימות.
מדוע?
אינני בטוח שאני יודע. יכול להיות כי מדובר באגואיסטיות מצידי - אינני רוצה לאבד חברים, גאווה מסויימת ("כל המציל נפש אחת..."), אולי החינוך שקיבלתי. אולי גם אותה גאוותנות של "I know better". לא יודע. אני בטוח כי הדבר חיובי, אם כי איני מצליח לנסח זאת באופן הגיוני. הרי לך פרדוקס -
כי עדיין אני טוען כי זכותו של אדם על גופו הנה שלמה ומוחלטת. אני מסכים לחלוטין עם טענתך לגבי מימוש הזכות, את מתעקש על קיומה.

באשר לחגי סגל - הלוואי והיה טוען כמוך. אני מסכים - יש מקום להגיד "חכו, נסו טיפול, בואו נדבר" - אך מר סגל אינו מדבר כלל על כל אלה - הוא פשוט קובע נחרצות כי לכלל זכות על הפרט, וחסל.

ולא, אני לא חושב שמיכל ניב פעלה "נכון" אובייקטיבית. אני יודע רק שזכותה היתה לפעול כך.
הזכות שלא ישב לי על המצפון מוות 2160
לא נשמע לך הגיוני?
איזו זכות יש למי שרוצה להתאבד להטיל על המצפון שלי את העול של לראות אדם מת, כאשר אני יכול לסייע לו?

אני מאמין בזכותו של כל אחד לקחת את חייו.
אני גם מאמין בזכות שלי להציל כל אדם אשר אני רואה אשר נמצא בסכנת מוות, מתוך סיבות אגואיסטיות לחלוטין.
זה שהחיים שלו בזבל לא אומר שגם החיים שלי צריכים ללכת לזבל (וזה מה שיקרה לי, מהיכרות אינטימית את עצמי, אם אראה אדם גוסס ולא אנסה לסייע לו).
אם הוא רוצה להתאבד, שיעשה את זה במקום שלא אוכל לעשות דבר.
יש הרבה מקומות כאלו, זו לא דרישה מוגזמת.
מקובל?
או לא?
למה לי לקחת ללב 2176
אבל האם אתה יכול לפרט: אם זכותו של כל אחד להתאבד, למה שתרגיש רע אם לא הצלת אותו?
למה לי לקחת ללב 2194
פשוט מאוד:
אני, כמי שלא מכיר את אותו האדם כפי שהוא מכיר את עצמו, לעולם לא אוכל להיות משוכנע שאכן, מבחינה אובייקטיבית, לא היה טוב יותר לו עצמו לו נותר בחיים.
תמיד ישנה האפשרות (גם אם הקלושה) שלמעשה הוא היה מעדיף שאציל אותו (אולי רצה רק למשוך תשומת לב?) ולעולם לא אוכל לדעת זאת...
מדוע היית מציל מתאבד? 2183
כי לכל אדם יש פחד מהשלב שבו אי אפשר לחזור.אני אישית גם אם הייתי מאמין בזכות להתאבד (ואני לא ) הייתי מציל כל מתאבד בשעת האקט מהסיבה הפשוטה "ומה אם..." . על פי היהדות מי שהתאבד במוות לא מידי (תליה של חנק בניגוד לתליה ששוברת את המפרקת) לא נחשב מתאבד ונקבר בתוך בית הקברות כיוון שההנחה היא שאדם כזה חוזר בו בזמן ההתאבדות. אני לא יודע עד כמה זה כוללני אבל שמעתי על מקרה שבבו אדם התאבד בתליה וסביב כל צאוורו היו סימנים של נסיון להתיר את החבל.

הרצון של האדם למנוע את האחר מצעד שאין בו חזרה הוא קבוע. החל מאנשים שמתענים בלימודי 5 יח"ל כדי "לשמור את האופציות" (למרות שיש דרך חזרה אבל בעיני רוב הנוער ההסתכלות קצרת מועד) דרך אדם שמעונין לעזוב את מהשירות המקוצר של "ההסדר" אבל דוחה את החתימה לרגע האחרון של השנה וחצי כי" מה אם..." ועד למתאבדים שלא מתאבדים.

אני לא יודע אם זה מדעי אבל מקובל להניח שאנשים פוחדים מהחושך משתי סיבות . חוסר אונים (הם לא בשחיטה ) והלא נודע. דומני שהשלכת הדברים על התאבדות לא תהא שגויה.

היום חשבתי על אחד האנשים שאני מכיר והגעתי למסקנה שבעתיד יהו לו שתי אופציות מולו- עזיבת הארץ או התאבדות. לא בגלל מה שהא עשה אבל בגלל סוג האיש שהוא. מיותר לציין שהמחשבה צימררה אותי.
ההתאבדות ואני, ההתאבדות ואתה 2532
קראתי את התגובה המרגשת שלך. אני חושבת שלפעמים, בקשת תרופות או טיפול היא פיתרון מלאכותי, כי היא מרגיעה רק את המצב הנפשי, ולא את הסיבות, שכפי שציינת יכולות להיות אובייקטיבית מוצדקות מאוד. יש חובה מוסרית לנסות להציל מתאבד, אין חובה למתאבד לא לחזור על המעשה בהצלחה פעם נוספת. לפעמים, לא תרופות, ולא שום דבר אחר יכולות לשנות ייאוש בסיסי ותחושה שאין בשביל מה.
כל מיני סוגים של רצח 341265
איכשהו הגעתי לדף הזה- כמעט שש שנים לאחר מותה של מיכל ניב, אותה אהבתי מאוד (ועודני) ואף הצעתי לה נישואין, כתיכוניסט מחוצ'קן שעוד לא התחלף לו הקול (בתחרות "מי רוצה להתחתן עם מיכל ניב?").
לי אישית היה מותה של מיכל קשה וכואב, ולו רק בגלל אותה הסיבה הדבילית- שנהניתי להבריז מבית הספר כדי לשמוע את השנינויות ההזויות שלה- ההומור המושחז (שכוון כלפי כולם- כולל כלפיה עצמה), קלות הדיבור, העושר האינטלקטואלי האינסופי.
ומפה, במעבר חד לנושא ההתאבדות- אביע את דעתי בענין: התאבדות היא באופן לוגי וחד משמעי סוג של רצח. האם יש התאבדות מוצדקת? רק אם מקבלים את הטיעון שיש רצח מוצדק. תחת הקטגוריה של רצח אני מכליל גם עונש-מוות והמתת חסד. מי שמקבל את אחד מהנ"ל- למעשה מכשיר גם את ההתאבדות (כמובן, "בנסיבות מסוימות" וכו').
אני אישית, מכל מיני סיבות (ואולי החשובה שבהן היא יהדותי) עדיין דוגל בקדושת החיים וביכולתו של האדם להשתנות (בין אם בכוחות עצמו ובין אם בכוחות סביבתו, המדע וכן הלאה).
לכן, באופן הלוגי הקר והמחושב ביותר- אני מביע את התנגדותי לכל מהלך של התאבדות (או המתת חסד או עונש מוות או "סתם" רצח).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים