הפרדוקס הוא שלך 22039
לדובי קננגיסר

במענה למאמרך על פרדוקס האבל והגאווה.

אמנם ראיתי שיש כבר 118 תגובות למאמרך ויתכן שחלק מהדברים הבאים כבר נאמרו על ידי קודמי אבל בכל זאת...

1. במדינה שחווה 365 ימים בשנה פיגועים וטרור ובנוסף, את השבוע שבין יום השואה ליום העצמאות, אין צורך במינון אבל נוסף.

2. בתאונות הדרכים בארץ יש לנו לצערינו פי 10 הרוגים ופצועים לשנה, מאשר בפעולות הטרור, ולתופעה זו כולם אדישים ורואים אותה כמכה משמים, או כהכרח מציאות ומקבלים את התופעה די בשוויון נפש ובוודאי ללא אמוציות. אזי אפשר גם להשלים עם קרבן הטרור ולהחליט להמשיך הלאה.

3. בכלל, יש לך פתרון אחר עבור 6 מיליון האזרחים החיים כאן ?

4. כבר משלושת הפסקאות הראשונות במאמרך יכולתי לתאר לעצמי שאתה ג'ובניק, כלומר מאלה שנוח להם לחיות עם ההכרה שמישהו אחר עושה עבורם את העבודה הקשה, ובמקום להצדיע, או לפחות לשתוק, יושבים בהיכלי שן וזורעים בקורת.

5. אם רק העברית ו/או התרבות העברית היא הקושרת אותך לארץ, אזי יש לי חדשות בשבילך,
ישנם בערים כמו ניו יורק ולוס אנג'לס מספיק יורדים דוברי עברית המפרסמים גם עיתונות ופובליציסטיקה בעברית וחיים בגטו עברי מרצון.
למה לא תצטרף אליהם ותפתור את הדילמות ה "קשות" שלך לתמיד?! חברה, תמצא די מהר גם שם ותודעה - תהדהד לך מן הסתם יותר שם, בין שותפים לדעותך.

6. שם בגלות תוכל לראות תופעה שמאפיינת את האמריקאים, דהיינו:
Memorial Day Sale
משם גם תוכל לעשות אנלוגיות כיצד ינהגו הישראלים בעוד כ 150 שנה, כשגם מלחמת העצמאות שלנו תבחן בפרספקטיבה של 200 שנים או יותר.
הפרדוקס הוא שלך 22082
שלום משה, וברוך הבא לאייל הקורא.

הייתי שמח לענות על כל אחד מסעיפיך, אך לפחות לגבי שלושת הראשונים אני מתקשה לעשות כן. לא ברור לי למה מתייחסת הביקורת (העצבנית משהו) שלך. בחלקו הראשון של הטור שלי, הרי, לא הבעתי דיעה, אלא אמרתי קינה על מדינה שנמצאת במצב שכזה, ולי עצמי, לפחות, אין מושג מה ניתן לעשות. כך אמרתי - איבדתי תקווה לשינוי. אינני מאמין עוד בשלום בימינו, וודאי שאינני מאמין במלחמה כפתרון. אין לי פתרון. מכיוון שהצהרתי על כך מראש - הביקורת שלך על נקודה זו בדיוק נראית בעיני תמוהה.

באשר לביקורתך על עצם היותי ג'ובניק שמעז לפתוח את לועו, ועוד ממגדל השן בו שיכנתי עצמי: האם הסתרתי את היותי ג'ובניק? לא. האם התגאיתי בהיותי ג'ובניק? לא שזכור לי. האם עלי להתבייש בהיותי ג'ובניק? מה פתאום? אני הצבתי עצמי מול צה"ל, ואמרתי לו בשיא הנחמדות: שלום, אני דובי, מספר אישי מה שתחליטו, מציג עצמי לשירות בצה"ל. מה מתאים לכם לעשות איתי? שאלו אותי - יש לך בעיות רפואיות? אמרתי, כן - יש לי מום מולד בלב. הנהנו צה"ל בפנים חמורות, נתנו לי פרופיל כשם שנתנו, ושלחו אותי לשלוש שנים מסוייטות כשלם בבסיס חימוש. אשמתי? לא. האם נהניתי משירותי הנ"ל? ממש לא. האם הייתי צריך להלחם כדי להיות פייטר? מה פתאום? צה"ל החליט, וזהו. אני לא הולך להפוך עולמות רק כדי שאוכל להוכיח עצמי לך ולשכמותך. ויותר מכך - גם לאחר שנותרתי ג'ובניק עלוב ועברתי שירות מלא כשהפציעות היחידות שלי היו חתכי-נייר, גם עכשיו שמורה לי הזכות המלאה להביע איזו ביקורת שנראית לי על איזה גוף שבא לי במדינת ישראל, כל עוד אני שומר על חוקיה, אינני מסית ואינני מוציא את דיבתו של איש.
אז, אנא ממך, השב לטיעונים ולא לטוען. תודה רבה.

5. תודה לך על המידע, אולי אנצל אותו, אם כי, כפי שאמרתי, ארה"ב אינה יעד מועדף עבורי. אני דווקא אוהב את שכנתה הצפונית. בכל מקרה, אינני חש חיבה לרעיון החיים בגטו מבודד, ואני מתנגד באופן עקרוני לבדלנות כשזו, כפי שאתה מתארה. אדם שמעביר את חייו למדינה זרה, חובה עליו לנסות ולהתערות בתרבותה של אותה חברה, לטעמי, ונסיונות להקים לעצמו גטאות הם מנוגדים להגיון, ומעלים את מידת שנאת הזרים במקום. אם הם רוצים לחיות כמו ישראלים, היו צריכים להיוותר בישראל.

את סעיף 6, שוב, לא הבנתי. סלח לי.

יום טוב, ושלח את ברכותי לבנך. אמור לו כי הוא מוזמן להצטרף גם הוא לדיונים, ואין לו ממה לחשוש.
יום זכרון אמריקאי 22086
באשר לסעיף 6:

מר סורוזון התייחס, כמדומני, לאופי שהאמריקאים העניקו ליום הזכרון שלהם.

זהו יום של בילוי בחיק הטבע וקניות. ממש לא דומה למה שלמדנו לצפות מיום זכרון.
יום זכרון אמריקאי 22090
עד כאן הבנתי. מה הוא ניסה להגיד בכך בהקשר לטור שלי?
ה-‏30 במאי 22109
כנראה שהוא הבין כי יהיה יותר לרוחך יום זיכרון ברוח האמריקאית של קניות ומבצעים מאשר טקסים וצפירות.

מעניין, הרעיון לא נשמע מופרך במיוחד - המדינה ממש מתירה לאזרחיה לעשות כרצונם ביום הזיכרון הרשמי ולא כופה עליהם הר כגיגית את סמליה, מי שרוצה חוגג ומי שרוצה מתאבל. מהפכני ממש.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים