 |
|
 |
||
|
||||
 |
סביר להניח שפרויד ומוריו הכירו את התאוריות השונות שפותחו בעיקר במשך המאה ה19, רובן על ידי פסיכולוגים (שעדיין לא נקראו כך באותם הימים) גרמניים. הנה כמה מהפסיכולוגים שהיתוו את הדרך לפרויד: בתחילת המאה ה19 פיתח הפסיכולוג הגרמני היינהורט את תאורית החטא. לפי התאוריה הזו "החטא הוא רגש אשמה", דבר שמוביל לניורוזה, שהיא לחצים פסיכולוגיים פנימיים, אישיות מעוותת ובעיות התנהגותיות. אצל פרויד, רגש האשמה הוא הנכונות להיענש על חטא, מעשי או מדומיין. הפסיכולוג אובר-אונס פיתח את התאוריה עלהכוחות השונים שיש לנו, ושמתפרצים בשעה שאנחנו עושים מעשה אסור, או לא מוסרי, הסופר-אגו. בצרפת פעל גויסלאן שפיתח תאורית חרדה ולחץ, anxiety. למצבי חרדה יש השפעה מרעילה על מערכת העצבים – פעולה פיסיולוגית – דבר היוצר לחץ פנימי- וגופני שאותו לא ניתן להבין. ההצטברות של הלחץ מובילה לבסוף להשפעה על האישיות וההתנהגות. הרעיונות הללו מופיעים אצל פרויד כאנרגיות הפסיכיות (יש לקחת את הרעיון יותר כמשהו מטאפורי) והשפעתן, או הניורו-טוקסין שסותם את מערכת העצבים ומשפיע על התפקוד המיני. כידוע, הפסיכולוגיה היא בתה של הפילוסופיה, וצריך רק להזכיר את וויליאם ג'יימס האמריקאי שהתחיל את הקריירה שלו כפילוסוף, עבר לפסיכולוגיה וכתב ספר יסוד בפסיכולוגיה בעל השפעה עד ימינו, וחזר לפילוסופיה. אז כדי להזכיר בהקשר של פרויד את שופנהאואר שכתב על הכוחות של הלא-מודע (ולא תת-מודע כפי שנהוג להתייחס לזה), על הרצון שהוא האיד הפרוידיאני. שופנהאואר הוא חניך הזרם הרומנטי, שגם התאוריות של פרויד שייכות אליו במדה רבה, וככזה הוא שם דגז רב על הפעילות הלא-מודעת והשפעותיה על עיצוב והתנהגות האדם. בעקבותיו של שופנהאואר הלך הפסיכולוג פון הארטמן (ברבע האחרון של המאה ה19) שהרחיב את הרעיונות השופנהאוארים לכלל ראית הלא-מודע ככוחות הכוללים בתוכם מאוויים, רצונות וזכרונות כמוסים אשר משפיעים על חיי העוררות המודעים שלנו. המאה ה19 ראתה גם ההתפתחות של הפסיכיאטריה כטיפול שיטתי, והומני, שנעשה בבתי חולים מיוחדים כמו הסאלפטרייר בפאריז, בדלם בלונדון או בורגלהולזי בציריך (שם עבד אחרי שנים קארל יונג). פותחו שיטות לזיהוי, אפיון וקיטלוג של מחלות נפש או הפרעות שמקורן אורגני, ובעקבותיהם שיטות שונות לטיפול בחולים, במקום להתייחס אליהם כאל חיות מטורפות שצריך רק לבודד אותן. שארקו המפורסם, שפעל בבית החולים סאלפטרייר, משך אליו תלמידים ומומחים מכל רחבי אירופה והעולם. הוא המשיך במסורת הפסיכיאטריה הרומנטית-מטריאליסטית שרואה את תופעות הנפש והרגש כביטוי של פעילות גופנית-עצבית. פרויד, שעבד במחיצתו, תרגם את ספרו של שארקו מצרפתית לגרמנית. שארקו היה בעל אישיות מאד דומיננטית והחלטית, והוא התרכז בעיקר במופעים השונים של היסטריה, מחלה אותה חשב להפרעה פיסיולוגית שניתנת לאבחנה פסיכולוגית. בתמונה שבמאמר חסר חלק שאפשר לראות בקישור הזה שארקו טיפל בסוג מסוים של היסטריה שנקרא "קשת בעיגול", arc du cercle. כאמור, שארקו טען שזו מחלה "טבעית" אך כיום הסברה היא שזהו דפוס התנהגות נרכש שמושפע מהסביבה ומהחברה. התמונה מראה את הבחורה שעומדת להציג את הסימפטומים של המחלה בעוד עוזריו של שארקו עומדים מוכנים לתפוס אותה. אם נביט בתמונה נראה שמצד שמאל יש תמונה על הקיר, מעל לראשי הצופים. התמונה הזו מראה לחולה – מלמדת אותה – איזה דפוס התנהגות עליה לחקות. היא למדה את מה ששארקו מצפה ממנה (לא שהיתה כאן איזו רמאות), וכשהיא הראתה את הסימפטומים הצפויים, הרופא פשוט התחזק בדעתו. "הפסיכולוגיה יוצרת "מציאות" שאותה היא אחר כך חוקרת, ומזה אפשר להמציא "מחלות" ולרפא אותן" כתב על זה הסטוריון אחד. כדאי להזכיר עוד כמה פסיכולוגים צרפתיים שהיתה להם השפעה מכרעת על הפסיכותרפיה אותה פיתח פרויד. קארל יונג מזכיר בספר שלו על הפסיכולוגיה האנליטית את פייר ז'אנה, גם הוא תלמיד ועמית של שארקו, חוקר אדיר ורב ההשפעה שהתרכז בחקר הפסיכולוגיה של מצבים ניורוטיים. עמיתו של ז'אנה, ברנהיים, פיתח את הרעיונות הישנים של ליובלוט שחקר ופיתח תאוריות של טיפול בניורוזות על יד סוגסטיה (מזכיר את הריפוי בדיבור, לא?). פרויד הכיר ושאב השראה ההתאוריות ואפילו תרגם את ספרו של ברנהיים לגרמנית. למי שמתעניין כדאי להזכיר את התפקיד המכריע ששיחקה ההיפנוזה בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה של אותם ימים, כולל מאבק האיתנים בין שתי אסכולות צרפתיות, נאנסי וסאלפטרייר, על אופייה של ההיפנוזה. ההיפנוזה, בה השתמש שארקו באינטנסיביות וגם פרויד השתמש בה בתחלית דרכו עד אשר זנח אותה לבסוף, שימשה אמצעי לחדור אל מבעד לסף ההכרה, אל ההתרחשויות הפנימיות והחבויות שלנו. כדאי גם להזכיר ששנות הששים והשבעים של המאה התשע עשרה ראו את גילוי הסקסולוגיה, לתהודה עצומה בעולם המדעי וגם בקרב הציבור הרחב. אולי השם החשוב ביותר בנושא הוא ריכארד פון קראפט-אבינג שערך מחקר טהור בחשיבות וההשפעה של הסקסולוגיה על ההתנהגות המינית, ניצול והשפלה מינית, עברינות והליכים משפטיים. פסיכולוג נוסף שעסק בפסיכולוגיה של המין היה חברו הקרוב לעתיד של פרויד, ווילהלם פליס. פליס פיתח תאוריות מגדריות בהן הוא טען שבעצם אין שני מינים מוגדרים אלא יש מנעד מיני הנע בין זכר מלא, דרך הרמפרודיטים בעלי תכונות גופניות ומנטליות של זכר ונקבה, ועד נקבה מושלמת. הוא אפילו שירטט דיאגרמות המראות התפלגות מינית (מה שמזכיר את מאמרה של פאוסטו-סטרלינג "חמשת המינים" עליו כתבתי באיזה דיון עם דתיי האתר בנושא הומוסקסואליות). פליס היה טיפוס מיוחד במינו שפיתח גם תאוריה התפתחותית דרוויניסטית המבוססת על חוש הריח שכל כך חשוב אצל היונקים. לריח ישנה השפעה עיקרית על ההתנהגות והוא מכריע למיניות שלנו. חוש הריח מחבר למעשה בין אזורי מוח שונים, דבר שמשפיע על ההתנהגות והפסיכולוגיה של האדם. בשלב מסוים, האדם שנעמד על שתי רגליו כבר לא היה תלוי בחוש הריח שהלך והתנוון. מכיוון שלמחלות והפרעות נפשיות יש בסיס מיני, ומכיוון שלחוש הריח תפקיד מכריע במיניות, הרי שחוש הריח משפיע על ניורוזות והפרעות שונות. המסקנה – כדי לטפל בהפרעות ומחלות נפש יש לנתח את האף ולנתק את חוש הריח. פרויד הושפע מהרעיונות הללו ובשלב מסוים אכן עבר ניתוח באפו. פרויד ופליס קיימו יחסי חברות קרובים במשך כ10 שנים, למרות שפרויד חי בוינה ופליס בברלין (נדמה לי). הם נהגו להיפגש אחת לחודש בפונדק באמצע הדרך להחלפת רשמים ודעות. אם יש מקום שפרויד אולי הודה ברגשות הומוסקסואליים, זה בתאור רגשותיו כלפי פליס ואת הרגשתו הפגועה כשדרכיהם נפרדו. הארכתי יותר ממה שהתכוונתי ואני מקווה שתסלחו לי על השעמום. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שמחתי לקרוא את המאמר שלך.תודה לך. אני מתלבטת בשאלה שהייתי שמחה לו יכלת לעזור לי ברשותך? האסכולות הפסיכולוגיות השונות יוצאות מהנחות מוצא שונות ביחס למהותו של האדם. מתוך דברייך ניתן להסיק כי פרויד האמין כי האדם הוא רע מיסודו.(האדם ייצרי ומיני, תוקפני מייסודו ומנוגד לצרכי החברה(. מה לגביי הסעיפים האם האדם הוא טוב מיסודו לא ניראה לי כי נוסח זה קביל לגביי פרויד שראה הכל כלא מוסרי הייתי סוברת כי הגישה הראשונה הסטרוקטוריאליסטית שטענה כי האדם הוא בעל תפיסה מכניית הוא לא טוב ולא רע, פשוט נמדד על פי תחושות ורגשות מתוך ראייה פנימית (אינטרוספקציה) וגם הפונקציונאליסטית שבאו אחרי הסטרוקטאליזם והתעמקו במטרת מהותו של האדם ותפקידו. או הגישה האקזיסט- הומניסטי שראו את האדם כהוויה ייחודית המנסה להבין את מקומו בעולם (פונומולוגיה) לגביי השאלה האם האדם הוא לא טוב ולא רע? כאן נמצא לנכון לתת את דעתם של הביהיווריזם שבאו אחרי שתי הגישות הסטרוקטורליסטים ופונקציונליסטים, שהתמוססו בשלב מסויים. הביהייויזם מצאו כי מהות האדם מבוססת כמו מכונה משומנת, גירויי- תגובה, האדם כלוח חלק ואין בו רע ואין בו טוב אך הוא מוכן ללמוד. ולבסוף לשאלה: האם האדם הוא גם טוב וגם רע? כאן הייתי בוחרת באסכולת הגשטלט שראו באדם כשלם. יחסי הגומלין תלויים באינטראקציה שבין האלמנטים ולא כחלקים מפורקים. ז"א אם ניקח גם את הטוב שבאדם וגם את הרע נקבל את השלם. קודם כל חשוב לי לציין שאני סטודנטית לפסיכולוגיה ונמצאת במטלה שגורמת לי תהייה, חלילה לא אבקש כי תאכיל אותי בכפית בתשובתייך, הרי לשם מה שקלתי להוציא כסף רב עלי לימודיי. כדי להתמודד לבד:) הייתי שמחה לניווט והארה בשאלות שהצבתי לפנייך לאור העמקה במאמר ומתוך ראייה שנוגעת מעט בשאלות שהצגתי. תודה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנומשת, לא לגמרי ברור לי אם תגובתך מתייחסת לחלק ב' (לעיל) של סדרת המאמרים או לתגובתו של רון בן יעקב. מכל מקום, השאלות שאת מעלה נוגעות לחלק ה' של המאמר "מטוטם וטאבו לתרבות בלא נחת": דיון 2019 בחציו השני של חלק ה' יש התייחסות מפורטת למדיי לשאלות שאת נוגעת בהן: פרויד מתייחס ל-2 כוחות מנוגדים הפועלים בנפש האדם "ארוס" (אהבה) ותאנטוס (יצר ההרס או יצר המוות). קראי שם, ואם יהיו לך שאלות נוספות, העירי שם כי זה המאמר המתאים לדון תחתיו בנושא. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |