 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מתכבד בזאת לזרוק את האבן הראשונה. ניק דרייק הוא עוד אחד מאותם האמנים שבשל פרטי חייהם האומללים ומותם הטרגי בגיל מוקדם (מדי?) הפכו למפלצות הרבה יותר גדולות ממה שהאמנות שלהם מצדיקה (שיעול,ון חוח ,שיעול). בעוד שאני מבכה את מותם של רבים וטובים כמו איאן קרטיס,סנדי דני וגראם פארסונס, איני סבור שהפסדנו הרבה מוזיקה מדהימה עם לכתו של ניק. ממה שיצא לי לשמוע הוא היה זמר משעמם ומרדים ומלחין חביב שלא ראוי לצחצח את נעליו (יותר נכון סנדליו) של ריצ'רד תומפסון. רק עכשיו גיליתי בגוגל שריצ'רד מנגן גיטרה בהייזי ג'יין מספר שתיים מה שמעיד על האינסטינקטים החדים שלי כיון שזה השיר הכי אפביט ויוצא דופן של דרייק . גם סוזאן ופרן "שלנו" גדולות עליו בכמה מספרים. חבל , יש כל כך הרבה אמנים מדהימים בסצנת הפולק, מרטין קרתי יבד'ל שלימד את פול סיימון לנגן את סקרברו פייר , אליזה קרתי שיוצרת מוזיקה מדהימה בשילוב פולק וכינור חשמלי, והשילוש הקדוש פיירפורט\פנטנגל\סטילאיי ספן. כל האמנים שהזכרתי למעלה ביחד מוזכרים בגוגל פחות מניק דרייק. כנראה שכדי להצליח בימינו לא מספיק להיות מת, צריך להופיע בפרסומת הנכונה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות. אני לא מכיר את כל המוזיקאים שהזכרת, לא ברור לי מה מיוחד בכיוון המיתרים של דרייק (ומה זה משנה בכלל) ואיני יכול להעריך לאיזה כיוון היה מתפתח לאחר 'פינק מון' לו היה נשאר בחיים. אני לא בטוח שכל זה מעניין אותי בכלל, אני פשוט אוהב את האלבומים שלו, את השקט העצוב שמאפיין את שיריו. ואין לכך כל קשר לפרסומת לפולקסוואגן, שכן את ניק דרייק 'הכרתי' דרך פורום מוסיקה בנענע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כדי כך. הסיפור שלו הוא משל, בשבילי, על אמנים שמקדימים את זמנם. על יוצרים גאוניים, שהחברה לא מצליחה להבין, לעכל ולאהוב בחייהם. על האכזריות שבמעשה האמנות ועל כך שלעולם איננו יודעים אם מעשה שעשינו בעולם, יתקבל - ואם כן, מתי? - ונגזר עלינו רק להמשיך ולפעול. תודה על כתבה מאלפת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי רק שאלה אחת: האם אתה יודע לנגן בגיטרה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאות גיטריסטים מנסים ללמוד את טכניקת הפריטה המופלאה של ניק דרייק, מאז מותו ב-1974. מכיוון שאין (ככל הידוע לי) תיעוד מצולם שלו, הענין הזה קשה ביותר. דרייק היה מחדש (ואני לא אכנס כאן לניתוח מוזיקולוגי) גאוני. אמן ענק וגיטריסט מופלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטיעון הנגדי,היחידי, לטענת האובר-רייטד שאני יכול להעלות הוא: תקשיב שוב. אין טעם וצורך בהשוואה לכל מיני טובים ומוכשרים אחרים, ונכון שנוצרה סביבו הילה מפחידה כמעט, לפעמים נדמה שהוא איזשהו סוג של קדוש מעונה מודרני. דבר שלצערי, יוצר ציפיות חריגות ומפריע להקשבה אמיתית. אבל כמובן שעל טעם ועל ריח......בלה בלה בלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בצעד חסר תקדים הורדתי את פייב ליוס לפט באימיול (חשוך או לא?) והקשבתי לו כמה פעמים. ואכן הוא נשאר אותו זמר ,מוכשר למדי ומשעמם. מעניין מה חושבים אלה שהאזינו לניק בעקבות הכתבה כי בשבילם זה נכתב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר רק את האוסף ולא שמעתי את Five Leaves Left במלואו, אבל רק מהשירים שלו שבאוסף הוא אלבום יותר משוה, ואילו הם: Cello Song אם אלו לא שירים גדולים אז מה כן?Way To Blue River Man Time Has Told Me Fruit Tree נ.ב מה הפרסומת לפולקסווגן שאתה מזכיר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפירסומת שודרה רק בגרמניה ליפני 5 שנים אמרו לי שגם AN ANDERSON פירסם איזה מכונית |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |