ארגונים ממשלתיים: נלחמים בעוני, פוגעים בעניים 254753
אל"מ: נלחמים בעוני, פוגעים בעניים

Foreign Policy September/October 2004

מאת סבסטיאן מאלאבי (וושינגטון פוסט)

המלחמה בעוני נמצאת תחת איום אש ידידותית. להקת אקטיביסטים מערביים הבקיאים בדרכי התקשורת נחתה לתוך סוכנויות העזרה, מביימת מחאות לחסום פרויקטים המנצלים לכאורה את העולם המתפתח. המחאות משרתות מלהיטי-רוחות מקצועיים באמצעות שימור יעדיהם החביבים בכותרות. אך הן אינן משרתות תמיד את מליוני האנשים החיים בלי מים נקיים או חשמל.

לפני שנה, ביקרתי באוגנדה. רציתי להבין איך התהפכו היוצרות במדינה שגילמה את חוסר הישע ועתה הצליחה לקצץ את מספר האנשים החיים מתחת לקו העוני הלאומי בכמעט 40 אחוז במהלך שנות התשעים. אבל גם רציתי להבין נושא נוסף. הבנק העולמי קידם פרויקט סכר ליד מקורות הנילוס, במקום יפהפה הקרוי בוג'גלי. ארגונים לא-ממשלתיים מערביים (אל"מ) רתחו מזעם:

רשת הנהרות הבינלאומית, ארגון שמקום מושבו בברקלי שבקליפורניה, טען כי תנועות הסביבה האוגנדיות זועמות על הנזק העתיד להגרם למפלים במקום, וכי העניים החיים שם יעקרו מאדמתם לטובת אספקת חשמל שלא יוכלו להרשות לעצמם ממילא. הייתה זו התנגשות שנגעה לליבו של מאבק הגלובליזציה. האם האל"מ פועלים כבקרה תרבותית על תיעוש ועומדים על זכויותיהם של מליוני עניים שמהשקפותיהם מתעלם הבנק הלאומי? או האם מדובר בפגיעה במאבק נגד העוני באמצעות מניעת חשמל שיוכל לתדלק צמיחה כלכלית שתועיל בסופו של דבר לאזרחים העניים?

יצרתי קשר עם הפעילים מברקלי ושאלתי בעצתם. מי עומד מאחרי התנועה הסביבתית האוגנדית הנזעמת? היכן הכפריים שיעקרו באכזריות מאדמתם לטובת פרויקט הסכר? אל"מ כמו רשת הנהרות הבינלאומית אוהבים בדרך כלל לסייע לעיתונאים מערביים, ובגלל שאותם עיתונאים מרוחקים בדרך כלל מאתר הפרויקט עצמו, הם לעתים פשוט מדווחים את מה שהם שומעים מהם. אבל עתה הייתי באוגנדה, מרחק כמה שעות נסיעה מהסכר, והתגובות היו זהירות יותר. לורי פוטינגר, פעילת רשת הנהרות שהובילה את המסע בבוג'אגלי הסבירה שעמיתיה האוגנדים עסוקים כעת וכי אם ארחרח סביב הכפרים באיזור בוג'אגלי אני אסתבך עם הרשויות.

לא רציתי לוותר ואיתרתי את עמיתיה האוגנדיים של פוטינגר באמצעים אחרים וטילפנתי למשרדם. קול ידידותי הזמין אותי לבוא מייד. כשהגעתי, ישב מולי המנהל הצעיר של הקבוצה והעמיס עלי ערימה של עלונים ודיווחים שופעי תודות למימונה של קבוצה ששמה "החברה השוודית לשימור הטבע." אחרי חצי שעה של שיחה, שאלתי את השאלה שהטרידה אותי: איזה ארגון הוא זה?

"זה ארגון של חברים," אמרו לי.
"כמה חברים?" שאלתי. המארח שלי נעמד והחל מפשפש בניירות שעל שולחנו וחזר עם פתק כחול.
"הנה הרשימה," אמר בתרועת נצחון. האגודה הלאומית של סיבתניים מקצועיים באוגנדה כללה 25 חברים – לא בדיוק תנועת המונים היכולה להתיימר לייצג התנגדות לחשמל למליונים.

הצעד הבא שלי היה לנסוע לבוג'אגלי. פגשתי בסוציולוגית אוגנדית שהכירה את האיזור היטב והבטיחה לתרגם את הדברים עבורי. היא עצרה ליד כמה בניינים בקצה אתר הסכר כדי לברר את המצב עם נציג הממשלה המקומי. זה לא איים לקרוא לשוטרים אלא בירך אותי בעליצות. במשך שלוש השעות הבאות, ראיינו כפרי אחר כפרי ושמענו מכולם אותו סיפור: "אנשי הסכר" באו והבטיחו תנאים כספיים נדיבים, והכפריים שמחו לקבלם ולעבור למקום אחר. מלוותי הסוציולוגית אמרה כי אולי הדגימה שלנו מוטה כי אנו מראיינים גברים, העשויים להעריך יותר תשלום במזומן מאשר את האדמה שאותה מעבדות נשים. הלכנו וראיינו כמה נשים, שהביעו אף הן אותו קו תומך-פרוייקט. היחידים שהתנגדו לסכר היו אלו שחיו מחוץ לשטח אתר בנייתו. הם כעסו על כך שהפרויקט לא ישפיע עליהם. כלומר, הם לא ייזכו לתשלום נדיב.

זוהי טרגדיה אוגנדית. מרפאות ומפעלים לא יזכו בחשמל בגלל חבורת יושבי קליפורניה שלדעתם משבר חשמל הוא כמה הפסקות חשמל בקיץ. אך זו גם טרגדיה למאבק נגד העוני ברחבי העולם, משום שפרוייקטים בעשרות מדינות מעוכבים מפחד התנגדות האקטיביסטים. פעם אחר פעם, קבוצות מחוברות-אינטרנט רעשניות משמיעות טיעונים מפחידים על אי-השיוויוניות שמחוללים פרוייקטי פיתוח. פעם אחר פעם, שומע הציבור במערב סיפורים על פילים לבנים של הבנק העולמי ומאמין להם. מחוקקים בפרלמנטים באירופה ובארצות הברית מקבלים את טיעוני האל"מ כלשונם, ופקידי הממשלה היושבים בבנק העולמי מגיבים באמצעות חסימת מימון לפרויקטים ראויים.

התוצאות אירוניות עד להתפלץ. אל"מ טוענים לפעול למען העניים, אך רבים מהמסעות הציבוריים שלהם פוגעים בעניים. הם טוענים שהם מגינים על הסביבה, אך באמצעות כפיית הבנק העולמי למשוך ידו מפרוייקטים רגישים הם גורמים לתוכניות כאלו להתבצע בלי ההגנות לסביבה שהבנק היה יכול לכפות. באופן דומה, האל"מ טוענים כי הם גורמים לבנק העולמי לתת דין וחשבון על מעשיו, אך הבנק נותן דין וחשבון לממשלות שהן בעלות המניות בו; מתן הדין וחשבון של האל"מ הוא העניין שמשמעותו עכורה כאן. יתר על כן, לעתים המתקפות של קבוצות פעילים אינן מבוססות על עובדות כלל. אם אתם חושבים שמדובר בהגזמה, עיינו בסיפור על הפעולה נגד העוני במחוז קינג'אי במערב סין.

צא, סכר ארור

[מכאן, בקיצורים מסוימים]
באפריל 1999 הגיע הבנק העולמי לסיכום על פרויקט בקינג'אי. סין הייתה אז הלקוח הכוכב של הבנק, בהצליחה להעלות 200 מליון איש מעל לקו העוני בעשור הקודם. הפרויקט נועד להעביר 58 אלף איכרים מאיזור הררי צחיח לחלק אחר בפרובינציה הניזון מסכר קטן ובכך להעלות את הכנסת האיכרים מכ-‏20 סנט ליום לרמת חיים סבירה יותר. סין ביצעה 30 פרוייקטים כאלו בעבר. כולם הפחיתו את העוני.

פטרוס אקלילו, מנהל הפרוייקט מטעם הבנק, קיבל שיחה מרשת המידע הטיבטית בלונדון וביאר כי אף שמדיניותה של סין בטיבט ראויה לכל גינוי, הפרוייקט במחוז שחמישית מ-‏5 מליון תושביו הם טיבטים (המחוז גובל במחוז האוטונומי של טיבט) יביא למעשה לשיפור במצבם של 3,500 הטיבטים שיועברו ממקומם לאיזור החדש. אקלילו סבר שיש די בהסבר זה ושכח מכל העניין.

כעבור זמן קצר, הוא נאלץ להזכר. כמה ימים אחרי השיחה פרסמה רשת המידע הטיבטית סיפור בעלונה על פרוייקט "מעורר מחלוקת" של הבנק העולמי ש"ישפיע באופן דרמטי על הדמוגרפיה" של קינג'אי ויעביר תושבים ממוצא סיני לאיזורים בעלי תרבות טיבטית. זו הייתה טענה תמוהה. ראשית, לא היו טיבטים באיזור המיועד ליישוב. הטיבטים הקרובים ביותר היו 276 רועים נודדים (הבנק ספר אותם בקפידה) שחרפו כ-‏50 קילומטרים מדרום לאיזור הפרויקט. שנית, קינג'אי הייתה חלק מסין מאז שארצות הברית זכתה בעצמאות לפחות. היא הייתה טיבטית בערך כמו שטקסס היא מקסיקנית. עובדות זניחות כאלו לא הפריעו לרשת המידע הטיבטית שרימזה לאסון: "העברת אוכלוסייה סינית לאיזורים טיבטים מסורתיים הפכה מקור מרכזי לדאגה אצל הטיבטים."

כמה שבועות אחרי כן, כבר התארגנה קואליציה בינלאומית. הפעילים בלונדון קיבצו סביבם את לגיונות הצבא האנטי-בנק-עולמי: קבוצות סביבתיות המתנגדות לסכרים; קבוצות זכויות אדם המתנגדות להעברת אנשים ממקומם; קבוצות אחרות המתנגדות לשיתוף פעולה עם סין. נציגי 59 ארגונים – רשת כלל-עולמית מדהימה ממקסיקו עד תאילנד – שלחה מכתב ארוך לנשיא הבנק העולמי במחאה על "טרנספר של איכרים סינים לשטחים טיבטיים מסורתיים."

המוחים הציפו את הבנק בדואר אלקטרוני ופקסים, אחרים הופיעו בוושינגטון, ופעילים למען טיבט הקימו מחנה מחוץ למטה הבנק. כוכב ראפ מהביסטי בויז טען כי הלוואת הבנק תוביל ל"חורבן העם הטיבטי."

למרות אי-הדיוק בטענתם, זכו הפעילים במהרה לבני ברית בקונגרס ובהוליווד, כשבולטים ביניהם ריצ'ארד גיר וחברת הקונגרס ננסי פלוסי מקליפורניה. ביוני 1999 נשלחה הודעה לעיתונות שהכריזה על הופעה משותפת של פלוסי ומוזיקאי פרו-טיבטי נגד מזימת הבנק להעביר "שישים אלף איש ממוצא אתני סיני" לתוך קינג'אי, למרות שסינים ממוצא האן היוו רק 40 אחוז מהמתיישבים ולמרות שאותם סינים לא עברו לקינג'אי אלא רק למקום אחר בתוך אותו מחוז. שישים חברי קונגרס הגישו תלונה לנשיא הבנק העולמי, וולפנזון והסנטור ג'סי הלמס, רפובליקאי מהימין הקיצוני מצפון קרוליינה קפץ על ההזדמנות לגנות את סין והבנק העולמי בנשימה אחת. כאשר הגיעה משלחת הבנק לגבעת הקפיטול לפייס את המחוקקים, היא נתקלה במפה שאפילו לא הציגה אל קינג'אי. המפה סיפחה את המחוז לטיבט, למרות שטיבטים מהווים רק חמישית מתושבי המחוז.

הבנק מצא עצמו מוקף. הוא הותקף על ידי סטודנטים מוחים והימין הרפובליקני ולמרות שהטיעונים העובדתיים של התוקפים היו שגויים, איש לא היה מוכן לעמוד לימינו. ביוני 1999 הכריז ממשל קלינטון כי יצביע נגד הפרוייקט כאשר זה יועלה בחבר הבנק העולמי. הפעילים ניצחו בסיבוב הראשון.

הצעת הפיוס נדחית

הטענה הנפוצה ביותר היא שהבנק העולמי צריך ללמוד לתקשר טוב יותר עם מבקריו וללמוד איך להתפשר עמם. אך זו תפישה תמימה. היא מניחה שהמבקרים פתוחים לפשרה, אך האל"מ, בניגוד לאנשים שלהם פרויקטים אמיתיים בשטח, כמעט חייבים להיות רדיקליים. אם הם יפסיקו לגנות את הארגונים הגדולים, איש לא ישלח להם כסף או יצטט אותם בעיתונים. גם מסיבה זו וגם בגלל שכנועם שהסטטוס-קוו אינו טוב דיו, רוב האל"מ אינם מכבים את האור אף פעם. תעשה מה שתעשה כדי להתפשר עמם, ועדיין הם יפגינו מחוץ לבניין. כמובן שישנן כמה קבוצות בשלות יותר כמו אוקספאם, ראייה עולמית וקרן חיי-הבר העולמית שעשויות לקבל את עלה הזית שלך. אבל אלו יהיו היוצאים מן הכלל, והם ישתפו פעולה בהיסוס רב. הם לא רוצים להפוך למטרה הבאה של הקיצונים.

הסיבוב השני של קרב קינג'אי אייר בעיה זו היטב. נוכח האיום שממשל קלינטון יחסום את הפרוייקט נשקפה סכנה לקיצוץ התמיכה של הקונגרס בתוכניות ההלוואה המסובסדות של הבנק ולפגיעה ביכולתו לסייע ללקוחותיו העניים. וולפנזון, נשיא הבנק, חשש שהפרסום השלילי יגרום לו לאבד את סיכוייו לפרס נובל לשלום וכי מודעיו בהוליווד יפנו נגדו. והוא חשש כי אחד מהישגיו העיקריים של הבנק יעמוד בסכנה: מאז קיבל את כהונת הנשיא בשנת 1995 עשה וולפנזון יותר מכל קודמיו בתפקיד לפשר את האל"מ. הוא ארח את מבקריו החריפים ביותר בביתו, דאג להפגש עמם בכל מקום אליו הגיע ואפילו ביקש ייעוץ מהם בעניינים הנוגעים למדיניות הבנק.

כאשר הקרב בקינג'אי הגיע להתנגשות חזיתית, ניסה וולפנזון לפוגג אותו. הוא יצא מגדרו לשמוע את טיעוני האל"מ, תוך התעלמות מצוות הבנק שלו. הוא זימן את קבוצת הפרוייקט למשרדו ודרש לשמוע מי מהם צריך לחטוף בעיטה בתחת ראשון. אחרי זעם וזעף רבים, הוא גיבש תוכנית שתענה על חלק מדרישות האל"מ. הפרוייקט יועבר לועדת הבדיקה של הבנק, טריבונל שבו יושבים אישים בולטים החוקרים את מידת ההיענות של פרוייקטים לבקרות החברתיות והסביבתיות שקבע הבנק.

שאיפתו של וולפנזון הייתה להעביר את העימות בכך ממאבק פוליטי על טיבט לדיון בהפרות אפשריות של תקנות הפגיעה בסביבה של הבנק, בהסכמים להעברת האוכלוסיה ממקומה, וכדומה. בעולם שפוי, אסטרטגיה זו הייתה מביאה לפשרה והרגעת המצב. אבל ביום שאחרי שהעביר הבנק את הטיפול לועדת הבניקה, טיפסו כמה סטודנטים על קיר מטה הבנק וחשפו שלט שטען "הבנק העולמי תומך בהשמדת העם של סין בטיבט." באופן פרטי, גינו כמה קבוצות טיבטיות טקטיקות כאלו – שהרי לא הייתה שום עדות להשמדת עם – אך לא היו מוכנים לדבר בפומבי נגד עמיתיהם. בינתיים, המשיכו חברי קונגרס ללכת בעקבות האל"מ כשחברי הכנסת הרפובליקנים קוני מאק מפלורידה ובנג'מין גילמן מניו יורק מאשימים את הבנק ב"השמדת עם תרבותית." ועדת משנה בקונגרס הצביעה אותנה שנה על קיצוץ של 220 מליון דולר בחלון ההלוואות בתנאים נוחים של הבנק.

המצב רק החמיר כאשר החלה ועדת הבדיקה לפעול. בראשה ישב הפעיל הסביבתי הקנדי ג'ים מקניל שהיה עסוק יותר בהפרות תקנות בבנק מאשר במציאת התשובה לשאלות כמו האם הפרויקט יפחית את העוני. התשובה לשאלה הייתה חיובית, אך לועדה זה לא שינה. האם הפרויקט יגרום נזק סביבתי? בשורה התחתונה, הייתה התשובה שלילית, ועדיין הועדה התעקשה על עיסוק בהליכי הפעולה של הבנק.

הדוח הסופי של הועדה באפריל 2000 היה כתב אישום בן 160 עמודים נגד הפרויקט בקינג'אי. הדוח טען כי דירוג הסיכון הסביבתי של הפרוייקט היה צריך להיות גבוה יותר וכי לא הוקדשה מספיק תשומת לב להשפעה על רועים נודדים מונגולים וטיבטים וכי הסכמתם מרצון של התושבים לעבור למקום אחר לא התקבלה כראוי משום שהראיונות לא היו חשאיים. נושאים כמו המרפאות שהפרויקט היה מספק לרועים הנודדים או מתקנים אחרים שיסיעו לתושבים עניינו את הועדה הרבה פחות. רצונם הברור של האיכרים לעבור למקום אחר (למעשה, הביקוש לעבור היה גדול ממסגרת הפרוייקט) עניין אותם עוד אפילו פחות.

ביוני 2000 עשתה הנהלת הבנק מאמץ אחרון לפייס את האל"מ באמצעות מחקר בן שנה נוספת והכנה נוספת בעלות של 2 מליון. אך האל"מ המשיכו לקרוא לביטול הפרויקט. ביולי, דחה הבנק את הצעת המנהלים והסיבוב השני בקרב קינג'אי הסתיים: סינה הודיעה לבנק כי היא מושכת את בקשת המימון שלה.

זמן קצר אחרי שהבנק משך ידו מפרויקט גינג'אי הגיעה משלחת פעילים טיבטים לבקר את וולפנזון. הם שמעו כי הממשלה הסינית ממשיכה בתוכניות לפרויקט היישוב מחדש. מאוחר יותר התברר כי סין תכננה להתעלם מהתנאים הסביבתיים שהציב הבנק ולהעביר את האנשים לאיזור חדש. לאל"מ היה קשה לברר את הפרטים על התוכניות הסיניות ולכן הם ביקשו מוולפנזון לברר מה קורה.

"איך לעזאזל אתם רוצים שאדע מה הם עושים?" אמר וולפנזון. "הרגע זרקתם אותנו משם!"

הבנק הישן מתעורר

גרסאות של סיפור זה מתרחשות בכל רחבי העולם. הבנק חותם על חוזה לפרויקט סביר, שבו ישנם גם פגמים כמובן. האל"מ נטפלים לפגמים אלו ומוסיפים משיחות מכחול רחבות של רטוריקה מלהיטת-רוחות. הבנק העולמי מושך ידו מהפרוייקט, אך הוא ממשיך בכל מקרה, בלי הבקרות החברתיות והסביבתיות שהבנק יכול היה לאכוף קודם. בגלל הפחד מהתקפת האל"מ חייב הבנק לעמוד על קוצו של יו"ד בכל פרויקט, דבר המוסיף חודשים ודולרים רבים לעלות ההכנה. לפי מחקר שביצע הבנק בשנת 2001, מדיניות הבקרה גורמת לניפוח עלויות ההכנה בסכום של 200 עד 300 מליון דולר לשנה. את הכסף הזה מפסיד העולם העני, והעיכובים בפרויקטים משמעם חודשים רבים נוספים בלי חשמל או מים נקיים שהפרויקטים עשויים לספק – פגיעה נוספת בעניים.

ההוצאות והעיכובים לא משרתים את סדר היום הסביבתני ושל זכויות האדם שהאל"מ מבקשים לקדם. בגלל העלות הגבוהה של העבודה עם הבנק, מדינות שלהן אפשרות ללוות הון באופן פרטי מעדיפות לעשות זאת יותר ויותר. סין, לדוגמה, לוותה 1.7 מיליארד מהבנק העולמי בשנת 2000 אך רק מחצית מכך ב-‏2001 ו-‏2002 – והתשתית שבנתה סין בלי מימון הבנק הייתה חשופה לבדיקה פחותה. רמה מסוימת של מותנות הכרחית, אבל אחרי גלים של מתקפות מצד האל"מ משקף הבנק העולמי את סדר היום של פעילים העומדים על בקרות מושלמות. בקיצור, הארגון העיקרי לסיוע הפיתוח בעולם מתקרב במהירות לאיבוד מגע עם הצרכים והמציאות של המדינות המתפתחות.

החדשות הטובות הן שרבים בבנק החלו להבין זאת. אחרי קינג'אי ועשור של מאמצים מצד וולפנזון לפייס את האל"מ הבין הבנק כי אי אפשר לשכנע את כל המבקרים. לדוגמה, הבנק הזמין כמה אל"מ להשתתף בועדה שמשימתה קביעת תקנים לשכרים בעתיד; הועדה הניבה תקן שהפך את רוב בניות הסכרים לבלתי-בציעות. בסוף שנת 2001, קבוצה בבנק העולמי שכנעה את חבר מנהלי הבנק כי המוסד אינו צריך לחוש כפוף להמלצות המחמירות של הועדה. השנה, ועדה שמינה הבנק לענייני תעשיות הזיקוק הלכה בעקבות האל"מ וקראה לבנק העולמי למשוך ידו מכל פרויקטי הנפט והפחם משום שהם יוצרים זיהום. הדרישה הזו התעלמה מהצורך של העולם המתפתח באנרגיה, שיש לספקו באופן כלשהו. והיא לא הכירה בכך ש-‏2.3 מיליארד אנשים תלויים כיום בעץ ובדלקי פחם הגורמים לפגיעה חמורה הרבה יותר ביערות העולם ובזיהום האוויר. למרבה המזל, דחתה הנהלת הבנק את ההמלצה.

מתקפת נגד עוברית זו חייבת להתרחב. הלקח מקרב קינג'אי הוא שהבנק אינו יכול להלחם באל"מ לבדו. פרשנים, פוליטיקאים ומפורסתמים מהוליווד חייבים לעמוד בפני הפיתוי לתמוך באופן לא ביקורתי בפעילים נלהבים.

מצבו של הבנק העולמי הוא חלק מתסבוכת רחבה יותר בתחום הגלובליזציה. ברבות מבירות העולם העשירות, ובמיוחד בוושינגטון, המדיניות הציבורית נקבעת על פי מגוון רחב של שדולות הפועלות למען מטרותיהן הצרות. צבא דומה של פעילים הולם בארגונים בינלאומיים גדולים כמו הבנק ודורש שיכפוף עצמו לדרישותיהם: למנוע נזק לתושבי המקום, ליערות הגשם, לזכויות אדם או לטיבט. למרות המניעים הנאצלים ולמרות העבר הפגום של מוסדות גדולים, המסעות הללו מאיימים לנטרל לא רק את הבנק אלא גם את בנקי הפיתוח האיזוריים ואת ארגוני העזרה הממשלתיים כמו הסוכנות לפיתוח בינלאומי של ארצות הברית. אם הדבר יתרחש, העולם עלול לאבד פוטנציאל לטוב שהארגונים הגדולים מציעים: התעלות מעל לקידום נושא בודד שקבוצות קטנות נוטות להתמקד בו והתמודדות עם בעיותיה הגדולות של האנושות על כל מורכבותן.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים