תת-ההכרה נפתחת כמו מניפה 26850
האמנות של פולוק מייצגת תפיסה שלפיה תת-ההכרה משחקת תפקיד מכריע בתהליך היצירה, "ההשפרצה" על הבד היא הנביעה הנפשית - "תת-ההכרה נפתחת כמו מניפה" (יונה וולך).

במוזיאון תל-אביב מוצגות כעת שתי תערוכות של אמנים ישראליים: האחת, "נשקייה", היא תערוכת ציורים וצילומים העוסקת ביחסו של הישראלי לנשק. והאחרת, עבודות חדשות של הצלם עדי נס. אחת העבודות של נס מצולמת בתוך חדר בעל קירות מתקלפים ובו תריסר חיילי צה"ל ישובים אל שולחן מוארך לארוחה צה"לית טיפוסית. מבעד החלונות נשקף נוף מדברי. הקומפוזיציה מאד סימטרית: החייל היושב במרכז השולחן מתעמק בהירהורים אולם החיילים משני צדדיו צוהלים ומתנהגים כמו פוחחים קלי דעת.

לתצלום, שהושקעה בו עבודת הכנה ממושכת, יש רפרנס ברור: "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י - זו אותה קומפוזיציה בדיוק. וה"טקסט" שמאחורי התצלום הזה הוא גם מה שמעניק לו את האירוניה המרה שלו - עכשיו כבר ברור על מה חושב החייל המהורהר שבמרכז ומה החיילים האחרים מנסים לשכוח - שם התמונה של ליאורנדו רומז על כך.

שתי התערוכות מסוגננות, בשתיהן הקפדה יתרה על הפרטים ועל הביצוע, שום דבר לא נשלף מהמותן. איני יודע מה בנוגע לתת ההכרה של האמנים שיצרו את העבודות - אבל שלי נפתחה קצת.

קישורית ל"סעודה האחרונה" של דה וינצ'י
תת-ההכרה נפתחת כמו מניפה 26856
מדוע אתה חושב שדווקא *תת*-ההכרה שלך היא ש"נפתחה קצת" בשל העבודות הללו? האם היתה זו רק צורת ביטוי, או שאתה באמת מאמין שעבודת האמנות השפיעה יותר על תת-ההכרה שלך מאשר על ההכרה?
תת-ההכרה נפתחת כמו מניפה 26867
זו היתה רק צורת התבטאות, טל. בין ההכרה לתת-ההכרה שלי לא מסייר פטרול ולא מוצבים מגדלי תצפית ואיני יודע מה הגבול המדויק בינהן.
תת-ההכרה נפתחת כמו מניפה 26922
הגדרה למונח ''תת הכרה'' תתקבל בברכה.
תת-ההכרה נפתחת כמו מניפה 26937
אתה הבאבא ברוך שהקטע שלך זה לברך? תפעיל מנוע חיפוש ותמצא כמה הגדרות שאתה רוצה.
תת-ההכרה נפתחת כמו מניפה 26976
נראה לי שכל הפעמים שבהם הוזכרה 'תת-הכרה' בתגובות לעיל הכוונה היתה דווקא ל'לא-הכרה' (non-conscious בניגוד ל sub-conscious). ההבדל החשוב בין השניים הוא שבעוד שהתת-הכרה היא כל אותם הדברים שאינם נמצאים בהכרה ברגע זה אבל יכולים להגיע אל ההכרה בקלות (כמו למשל מספר הטלפון שלכם בבית) הלא-הכרה (או כל שם אחר שתבחרו) מורכב מכל אותם דברים שקשה לנו להעלות אל המודעות בצורתם הברורה. המושג הומצא (ככל שידוע לי, אני אשמח אם מישהו יודע משהו אחר ונכון יותר) על ידי אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד. הוא דימה את הנפש לקרחון ש9/10 ממנו נמצאים 'מתחת לפני השטח', בלתי נגישים למודעות. חלק חשוב מהפסיכואנליזה היא הניסיון להעלות אל המודעות ולהתמודד עם כל מיני קונפליקטים בעייתים הנמצאים ברמה הלא-מודעת (כמו למשל הפחד שלנו מפני אבא שלנו או החרדה שלנו מהרצון העז לשכוב עם אמא שלנו). אם הבנתי נכון את הסרט על פולוק, חלק מהפילוסופיה שעמדה מאחורי סוג היצירה, שפולוק הוא הדוגמא המובהקת שלה, היא שניתן לעקוף את המודעות בדרך מהלא מודע אל הציור, להגיד דברים חזקים ובעלי משמעות 'ישר מהבטן'. נראה שהסרט מפספס די הרבה בכך שהוא מנסה לעשות אותו דבר באמצעים קולנועיים, הוא יוצר הרבה פריימים יפים, הרבה מעמדים דרמטיים ומרגשים, אבל הסרט כיחידה אחת הוא לא מאוד קוהרנטי, ממש כשם שהציורים של פולוק לא היו קוהרנטיים. חבל שמה שעובד מאוד חזק במדיום כמו ציור, לא עובר תירגום מאוד מוצלח אל הקולנוע.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים