פרס הוקי 271028
הפובליציסט דויד ברוקס מהניו יורק טיימס החליט להעניק פרס על שמו של "האינטלקטואל הגדול סידני הוק," כדי לציין את המסות החשובות ביותר שנכתבו בשנה החולפת. בין אלו שברוקס מעריך (יש הפניות בגוף המאמר למסות המקוריות) קראתי בזמנו שתי מסות שמאד מומלצות, ושמתקשרות בצורה מסוימת לנושא המאמר שלי על סידני הוק ועקרונות השיח הדמוקרטי.

מסה אחת היא של רופא בתי סוהר בריטי, תאודור דריימפל, שמנתח את האיסלם הקיצוני. ברוקס מצטט את דריימפל: "בעייתם ובעייתנו היא שהם רוצים את הכוח שבא ממחשבה חופשית, בלי החשיבה החופשית ומוסדותיה...המתח בין שאיפתם לכח בעולם המודרני ורצונם שלא להתנתק מהדת יכול להפתר עבור אחדים רק על ידי זה שהם מפוצצים את עצמם."

המסה השניה, של ג'יימס פאלואס מנתחת את המסע העיוור לבגדד, שהתאפשר על ידי השתקה והתעלמות הדרג המחליט ממה שצפו אנשי המקצוע.

פיגור מרצון 272187
תודה על ההפנייה המעניינת.
באשר למסה הראשונה, זה אכן מתיישב עם כך שרוב הערבים ואולי גם רוב המוסלמים, רוצים להגר למערב, כדי לשפר את רמת חייהם החומרית, אך רובם גם היו רוצים בהשמדתו, מסיבות "רוחניות".

רובם של אלו מהם הזוכים להגיע למערב, משתמשים בחופש, השגשוג והטכנולוגיה שהוא מציע - וממשיכים לשנוא אותו (בייחוד את החופש ה"מופקר" שהוא מציע בתחום המיני וכן זה הדתי חברתי, לא זה שלהם, אלא של השונה מהם), ומבודדים עצמם מהשפעתה של ההשכלה והרב-תרבותיות.

אחת התוצאות של בחירה מוסרית-תרבותית זו היא הידחקותם שם לשולי החברה, במידה רבה של עידוד מאלו מהם שכן ניצלו את היתרונות שמציעה חברה פתוחה ומשגשגת, שנבנתה (בדם!) על הספק ועשו דרכם למעלה, אך בוחרים להטיף דווקא לריאקציה לסולידריות פאן ערבית בעבר מדומיין, על כל המשתמע מכך, במקום זו האירופית הרב-תרבותית.
זה משתקף גם ואולי קודם כל, בבתי הכלא. בצרפת למשל, למרות שאחוז המוסלמים בה הוא 5-10%, רובם של יושבי בתי הכלא באים מקרב אוכלוסיה זו, המשאירה עצמה מרצון מאחור.

(עקב מצוקת זמן לא קראתי את תוכן הקישורים וגם לא את המסה השניה שהזכרת)
פיגור מרצון 272188
עלתה בי פתאום מחשבה מבהילה: מה ההבדל העקרוני בין התאורים המדוברים לבין פירסומי ההסתה במדינות ערב שמספקים לקוראיהם "עובדות" ביחס ליהודים בכלל ולציונים בפרט? (אמנם אפשר לטעון שהעובדות במקרה הנוכחי ניתנות לבדיקה, אבל בשני המקרים המפרסמים יודעים היטב שרק מיעוט זניח יטרח לעשות כן).
אמיתוּת והשפעה 272195
הנה שני הבדלים:
1) מידת הקירבה לאמת
2) מהות ומידת ההשפעה על קהל הקוראים

לגבי 1, זאת בהנחה שאין אתה איש נראטיבים, כך שאין אתה חושב למשל שאם א' מאשים את ב' במשהו וב' מטיח בו בתגובה את אותה האשמה, אין טריק זה מרוקן את מושג "האמת" מתוכן.

לגבי 2, אם למשל לטענות מסויימות הנאמרות בפורומים מסויימים יש השפעה מזיקה, אמירתן שם היא פסולה, גם אם הן אמת. במקרה המצומצם שלנו, ההסתה הפנים ערבית עולה במאות חיי אדם מדי יום (בעיקר של מוסלמים). דברים כגון אלו שבתגובה אליה אתה מתייחס, בפורום זה, אינם כך.

זה נכון אגב גם להבדל בין הסתה פנים ישראלית אנטי-שמאלית (רבין בוגד) והסתה אנטי ימנית (שרון רוצח), אבל מטעמי מראית עין, יש לנהוג בשתייהן באופן דומה.
פרס הוקי 310051
ראשית. ברצוני להודות לך על המאמר המעניין בנושא שמאד מעניין אותי.
נראה שכל טיעוניו כפי שהצגת הם מקובלים. הבעיה שלי היא שנראה שהוא מנסה להפחית בחשיבות של נושאים שנראה שאין לו תשובה טובה להם, ונראה שדרוש אינטלקט מסדר גודל עוד יותר גדול כדי לענות להם תשובה דמוקרטית הומאניסטית. הנה כמה נקודות שהטרידו אותי:
1. כתבת שהוק הצטער שאין לנכדיו תודעה יהודית. זוהי בדיוק הנקודה בה תוקפים אותנו האורתודוקסים, כיון שרובנו היינו רוצים בזאת. מהו אופיה של התודעה היהודית שהוא רצה בה?
2. לא ברורה גם עמדתו ביחס לגישת "העם הנבחר" על הוריאציות השונות שלה? "הדעה הזו חמקמקה וכנראה מבוססת יותר על משאלות לב מאשר על נתונים ברורים ומוצקים" - האם זו דעתו וכיצד הסביר אותה? תרומת הגניוס היהודי היא עובדה. לא כן?
3. לפי מאמרך נראה שהוק שם את נקודת הכובד ועמדת ההגנה של הדמוקרטיה ב"שיח החופשי". עמדה זו נראית מוגזמת משני הכיוונים:
א. נראה שבכל משטר לא-תאורטי ולו הליברלי ביותר יש הגבלות על השיח החופשי ("לצעוק שריפה באולם התיאטרון" וכו') ומצד שני נראה שיש משטרים תאוקרטיים או אוטוריטטיביים המוכנים לאפשר "שיח חופשי" די נרחב כל עוד בסופו של דבר הם אומרים את המילה האחרונה. למעשה זה די מקובל ברודנויות לאפשר חשיבה חופשית בחוגים סגורים ("שהמשרתים לא ישמעו על כך" כפי שהתבטאה אותה גברת ויקטוריאנית למשמע תאוריית דרוין). לאפיפיור שהיה ידידו של גליליי, לא הפריעו התאוריות של גליליי כל עוד הלז לא התנגש בחוצפה עם הנחיות הכנסיה. נראה שגם החוגים הפונדמנטליסטיים בני ימינו בכל הדתות, מאמצים את הגישה שאפשר לאפשר חשיבה חופשית לאליטות כל עוד הדבר לא פוגע בבלעדיות שיש לאנשי הדת בהשפעה על ההמון.
ב. נראה שלא הרחבת מספיק בעמדתו של הוק ביחס להתנגשות בין הדמוקרטיה הליברלית לתנועות הקלריקליות. נראה שיש נקודות התנגשות חמורות ובלתי פתירות בין הדמוקרטיה והאורתודוקסיה הדתית בתחומים שלאו דוקא קשורים לסוגיית חופש הביטוי. למשל הפעילות של האוונגליסטים בארה"ב נגד הפלות ונישואים הומוסקסואלים מעלה את העובדה שלדמוקרטיה יש אינטרסים שהם בסיסיים לא פחות משאלת חופש הביטוי. נראה שהדמוקרטיה מעוניינת במקסימיזציה של החופש האישי והאפשרות לאושר גם אם הדבר מנוגד לרצון הרוב של הריבון. מהו הגבול של הגבלת החופש האישי שיש לאפשר בדמוקרטיה? נראה שדתיים רבים רואים בדמוקרטיה מכשיר בכפיית הלכה דתית באמצעות רצון הרוב. האם זוהי פרשנות לגיטימית של דמוקרטיה?

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים