 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה על סקירה משכילה ומאירת עיניים. בגדול, נראה לי שהפילוסופים (הקדמונים והאחרונים) וגם ההמונים - כולל אותנו - משתמשים בשתי מערכות כלים לשני צרכים שונים: א. הכלים היצירתיים כמו הדמיון, ההשראה, התרבות, האמונה, ההזיה, התחושה וכו', משמשים להעלאת השקפות עולם חדשות ולהמצאת ערכים חדשים. ב. הכלים האנליטיים כמו ההגיון, הסיווג, ההשוואה, ההבדלה, ההסקה, ההפרכה וכו', משמים לבחינת חומרי הגלם ש"ניכרו" עלידי הכלים היצירתיים ולעיבודם או זיקוקם. נדמה לי שדי מקובל, מאז ועד היום, שאם באמצעות הכלים האנליטיים מצאנו סתירה בחומר שכרינו באמצעות הכלים היצירתיים, אז החומר פגום ואפשר לעבור הלאה. ואם לא מצאנו (עדיין) סתירה, אז נמשיל לזקק את החומר עד שנמצא סתירה או נגיע ל"אמת הצרופה". הצרה היא, אולי, שרבים מתעצלים ומפסיקים את התהליך בחלק א'. אחרי שהם ליקטו השקפת עולם וערכים שונים, הם מזניחים את חלק ב' של בחינת החומר שבידם וזיקוקו, וממילא אחדים נותרים כשבידהם חומר פגום וסתירות פנימיות. זה מה שסוקרטס ניסה לעזור להם לראות אז אבל זה לא מיותר היום. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |