 |
|
 |
||
|
||||
 |
דבר ראשון, נהניתי מאוד לקרוא את המאמר השקול והחכם. אני בהחלט מרגיש שהחכמתי בנוגע למהותה של הפילוסופיה. כמה הערות: סוקרטס, בדיאלוגים המיוחסים לו (לא אלה עם תורת האידאות), אמנם חוקר ומפרק כל מיני הנחות קודמות שיש בהן סתירות, אבל הוא לא ממש מציע אלטרנטיבה. הדברים היחידים החיוביים שניתן לדלות ממשנתו הם שהמידה הטובה קשורה בידיעה (של מה?) ושעדיף לסבול עוול מאשר לעשות עוול (אולי שכחתי משהו, אבל לא משהו שישנה את התמונה). נראה (לי) שסוקרטס לא מעוניין כלל להעמיד מערכת מושגים קוהרנטית במקום זו השגויה של בן שיחו, אלא שידיעה עבורו לא קשורה כלל למושגים. אם המידה הטובה קשורה לידיעה, אזי המדד לידיעה הוא המידה הטובה - מעשים טובים. אבל הוא כנראה הפילוסוף האחרון שחשב כך, כי מייד אחריו פירש תלמידו אפלטון את הידיעה העלומה כידיעה של דבר - אידיאת הטוב. ברגע שפירש כבר לא ניתן היה לחזור אחורה והפילוסופיה הפכה לשורה של ניסיונות לתאר, להבין, לדעת את האמת. לא לעשות. בדת (יוצא מכלל זה הבודהיזם) השאיפה אינה לדעת את האמת, אלא להיות האמת, כלומר לפעול בהתאם לרצון האל, או דהרמה, או מה שלא יהיה. האל, שהוא האמת היחידה, נשגב מבינתנו מעצם הגדרתו, אין לנו אפשרות בעולם הזה להכיל אותו במחשבתנו. לכן הפוקוס הוא על עשייה ולא על הבנה. כולם מכירים בוודאי את מאמרו של פסקל על הכרחיותו של ההימור (ומי שלא, מומלץ בחום). בן זמנו של דיקארט, פסקל אינו מנסה להוכיח את קיומו של אלוהים. לא ניתן לעשות זאת מעצם הגדרתו כנשגב מבינתנו. אך בינתנו עשויה לעזור לנו להבין שכדאי להאמין בו. בעצם יש כאן מאמר לא-פילוסופי מובהק, מאחר והוא קורא לסוג של פעולה ולא מנסה לתאר איזשהי אמת. הוא מעשי. לא פלא שהוא נשאר תמיד מחוץ לדיון הפילוסופי. בעוד דיקארט, שפינוזה, קאנט ואחרים מתחרים על התיאור המסובך והנוגד-אינטואיציה ביותר של האמת, פסקל מציע דבר פשוט - לא ניתן לדעת, כדאי להאמין. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולק עליך באשר לפסקל, ולהבחנה שמי שאומר "צריך לעשות X" הוא בהכרח לא-פילוסוף. אני חושב שהרבה פילוסופים אמרו "צריך לעשות X" (נניח, כאלו שהתעסקו באתיקה: קאנט ומיל, למשל). אבל הם עדיין היו פילוסופים, כי הם הציגו את הטיעונים למה צריך לעשות X כמהלך לוגי פתוח לביקורת. הם לא ממש יצאו לרחוב להטיף לעשות X; לא "לכלכלו את הידיים", להבדיל ממנהיגים פוליטיים ודתיים. גם הטיעון של פסקל מוצג כמהלך לוגי, ולא כניסיון תכליתי לשכנע את ההמונים. לדעתי הוא פילוסופיה פאר-אקסלנס. למה בלימודי הפילוסופיה פחות "סופרים אותו" מאשר את דקארט, שפינוזה וקאנט? אולי בגלל שהוא, אהם, פילוסוף פחות טוב. הטיעון הספציפי הזה שלו אולי מגניב, אבל מקובל כלא באמת שווה. מה הוא עשה חוץ מזה כפילוסוף אין לי מושג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל מהותי בעיניי בין מה שקאנט ומיל עושים לבין מה שעושה פסקל. הבדל אחד שקופץ לעין שה חוסר השיטתיות אצלו לעומת הרבה פילוסופים אחרים. רוב הפילוסופים הגדולים מהעת החדשה מתאפיינים בשיטות הרדיקליות שלהם. אם זה דיקארט והספקנות המתודית שלו, שפינוזה והגישה המאוד לא-אינטואיטיבית (והמדהימה) שלו לדואליות, שלא לדבר על קאנט וגם הקטנים יותר. לכולם יש שיטה שאמורה כביכול לענות על השאלות הגדולות של החיים, היקום וכל השאר. פסקל (בוא נתייחס אליו שנייה רק דרך המאמר הזה), מנסה לעשות משהו אחר. הוא דן איתך בשאלה אחת ספציפית ומציע דרך אחרת לחשוב עליה: מאחר ואיננו יכולים לגלות אם א' קיים או לא, לא זה יהיה הקריטריון לאמונתנו. מי שמסתמך על השכל כדי לבסס את אמונותיו (ורק הוא, כנראה) יבחר להאמין. זו האופציה היחידה ההגיונית. הוא לא בדיוק מניח הנחות מסוימות ומנביע מהן את מסקנותיו, אלא הוא דן איתך באיזו הנחה ראוי להניח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא לחלוטין בטוח מה ההבדל שבעיניך הוא קריטי. אני יכול להבחין בשני הבדלים שאתה כותב עליהם: אחד הוא שדקארט, שפינוזה וקאנט עסקו באונטולוגיה ואפיסטמולוגיה, ופסקל ב"מה ראוי". על זה עניתי בתגובה הקודמת. ההבדל השני הוא ששלושת אלו יצרו שיטות פילוסופיות "גדולות", ופסקל כאן הציג רק טיעון קטן וממוקד. אבל טיעון קטן וממוקד אפשרי גם בשאלות של אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה. גודל הטיעון יכול להשפיע עד כמה פילוסופים יאהבו ללמוד וללמד את מציע הטיעון, אבל הוא נראה לי הבדל כמותי בלבד, ואני מניח שאפשר למצוא בהיסטוריה טיעונים בכל טווח הגודל שבין ההימור של פסקל לביקורת התבונה הטהורה של קאנט - וכולם פילוסופיים באותה מידה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נחשוב שניה באמת מה ההבדל הזה בין פסקל לבין פילוסופיה שקשה לי כ"ך לנסח. המממ... מה אתה אומר על זה?: הפילוסופים מתארים את העולם (או את האמת) ופסקל לא. הם קובעים קביעות, וזה הפוקוס של הפילוסופיה שלהם - להסביר משהו, לנתח משהו. לכאורה עושה פסקל את אותו הדבר - הוא קובע שיהיה זה רציונלי להאמין ב-א'. אלא שהפוקוס כאן הוא לא על הקביעה אלא על הפעולה. הוא לא מתעסק באונטולוגיה, ולא באפיסטמולוגיה ולא באתיקה (לא ישירות), וגם לא בלשון או באסתטיקה. ואלה הם הרי (בפשטנות) התחומים שבהם עוסקת הפילוסופיה. אולי כל פילוסופיה (כמעט) מניחה איזשהו רציונליזם (המחשבה שהעולם פועל בצורה שמתאימה להבנה). וזו של פסקל לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין לא קונה... האם מיל, שאמר שראוי לפעול בכל מצב כך שהתוצאה תהיה מירב האושר בעולם, תיאר את העולם והאמת, או שם פוקוס על הפעולה? נדמה לי שהתשובה היא לא חד-משמעית. אפשר לנסח את הפילוסופיה שלו כציווי: "פְעל כך ש...", ואפשר לנסח אותה כטענה על האמת: "המוסר הנכון הוא שראוי...". ונדמה לי שקל להראות תיאור דואלי מקביל עבור הטיעון של פסקל. שאלה שאולי רלוונטית כאן היא האם מיל נתפס כאינטלקטואל לשם האינטלקט, שפעל למען הגדלת ההבנה האנושית של האמת, או כמנהיג שבאמת חתר לכך שאנשים יתנהגו לפי הציווי המוסרי שהוא הציע. מכיוון שהוא מוכר כפילוסוף, אני נוטה לאפשרות הראשונה; אבל העניין שלנו הוא בכלל פסקל. אני באמת לא יודע מספיק על הביוגרפיה שלו: היכן הוא הביא את הטיעון שלו - בפשקוויל גדול-גופן בחוצות פריס, או על כוס שיכר בסורבון עם עמיתיו המתמטיקאים והפילוסופים? בכל מקרה, זו הבחנה שלא נוגעת לטיעון עצמו, אלא יותר למזג של מי שהעלה אותו. האם לכך אתה חותר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך שתיארת את מיל ממחיש בדיוק את מה שאני אומר. הוא אמר שבכל מצב ראוי לפעול בדרך מסוימת. הוא מצביע על אמת כללית: הדרך הראויה לפעול בכל מצב, קריטריון אוניברסלי למדידת נכונות של פעולה. האמירה הזאת מניחה שיש קריטריון אובייקטיבי למדידת ערכיות של פעולה ושהקריטריון הזה הוא רציונלי, כלומר שניתן להבין אותו באמצעות השכל ואפילו לתאר אותו במילים. נראה לי שיש פה הבדל תהומי מפסקל, שכולה מנסה להגיד למה לדעתו הדבר ההגיוני יהיה להאמין ב(להמר על) איזושהי הנחה. אמנם מההנחה הזאת נובע הכל, אבל היא לא נובעת משום דבר, בה צריך להאמין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם מישהו אומר במפורש שאין קריטריון אובייקטיבי ורציונלי לשום דבר, ומציג כל מיני נימוקים לכך, באיזה מדף בספריה תתייק אותו? אני אתייק אותו תחת הפילוסופיה. מכאן, שאני לא חושב שאמונה בקריטריון כזה היא משהו שמבחין בין פילוסופים ללא-פילוסופים. גם פסקל מציע שיקול רציונלי-טהור כלשהו: יש כאן טיעון שמתבסס על שכל בלבד, ללא אמפיריקה מצד אחד ומיסטיקה מצד שני; אני מסווג אותו ללא היסוס כפילוסופיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תראה, אם השאלה היא על איזה מדף בספריה לשים את פסקל אז אני מסכים איתך. אני לא חושב שזו טעות ללמד אותו בחוג לפילוסופיה ובאמת אין חוג אחר שמתאים. אני לא מנסה לטעון טענה חזקה: "פסקל אינו פילוסוף בשום מובן" אלא "יש מובן אחד של פילוסופיה שלפיו פסקל אינו פילוסוף, והמובן הזה מעניין" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. (סוף סוף הזדמנות להיפטר מהכותרת הזו, שרובצת עלי כבר שנה לפחות) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |