וברצינות רבותי... 3871
קראתי בהנאה הן את המאמר (כאן ב"האייל", אך גם ב"הארץ") והן את עושר התגובות עליו.
שאלה פשוטה לי רבותי, האם חובה לקחת את הדברים כל כך ברצינות? האם מישהו באמת חושב שאותן נשים שהשתתפו בטקסים המדוברים מאמינות באלילים ואלילות, ושעומדים אנו בפני חזרתה של הפגאניות?
סילחו לי על הסקפטיות, אך נראה לי סביר יותר לראות את הדברים כעוד נסיון להעשיר את דלות היומיום בחוויות מסעירות ובלתי-שגרתיות.
האם זה כה רע? אם מדובר בוויתור על הרציונליות עבור אלילים ומיסטיקה (ולמחמירים - אף הקרבת ילדים בפוטנציה...), זה דבר אחד, אך אם מדובר בסופשבוע של שכרון חושים (או סתם פתיחות לחוויות שונות מהרגיל) - הרי זה מבורך. קיימת נטייה אצל רבים לקחת סיטואציות כאלו ולראותם כעומדות
בפני עצמן, או כצעד ראשון לכיוון מסוכן. נטייה זו מוכרת עיתונים, מעסיקה שדרנים וכו', אך באמת, הם אין כאן הגזמה?
מבלי להיכנס לויכוח הנוקב והבוטה ביחס למקורות היהדות (שאודה כי קטונתי מלהוסיף בו), מה עם קצת פירגון לשונה? אותה נטייה שהזכרתי גורמת לסגירות, לביקורת קשה על נסיונות לצאת מהשיגרה, ולבידודו של כל אחד בריבוע הקטן שהחברה בה הוא חי מרשה לו לנוע בתוכו (וישראל אינה חברה אחת לענין זה,
כפי שהויכוח בין הצנחן לגורביץ מראה).
אז פגאניות זה רע,..או טוב - למי אכפת? השאלה היא אם אותן נשים חוו משהו, ולמדו לעצמן משהו, שתיקחנה איתן בחזרה לביתן, עבודתן, משפחותיהן, וכו' - משהו שיאפשר להן אולי לנשום מעט יותר עמוק, לראות מעט יותר צבעים מסביב, ולהנות מעט יותר מהיופי שקיים גם בעולם ה"שגרתי" בו רובן חיות (אני מניח, כמו כולנו).
אם, לעומת זאת, התוצאה המעשית של "כנס הפגאניות" תהיה רצח המוני והקרבת ילדים קטנים (או גברים?) כל יום ששי אחה"צ, כמובן שאני טועה...

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים