 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבדל שנראה לי משמעותי ביותר בין האווירה הציבורית של שנות השישים וזו של היום מתמצה בשאלה של פלאטו שרון "מה עשית בשביל מדינה?". בשנות השישים אנשים שאלו "מה עשית בשביל מדינה" ולא עלה על דעתם שהמדינה הצעירה יכולה לעשות הרבה בשבילם. בשנות השמונים השאלה הדומיננטית הפכה ל-"מה עשית בשביל עצמך?" אבל עדיין הציפיה שהמדינה תעשה בשבילך הייתה יחסית שולית. בשנות האלפיים השאלה הדומיננטית היא "מה המדינה עושה בשבילי?" כשהרעיון שאתה יכול לעשות בשביל עצמך (או ילדך) הופך למגוחך, והשאלה של פלאטו "מה עשית בשביל מדינה?" היא ממש בדיחה. להוציא כמה חנונים בודדים שלומדים "לשמה", ללמוד זה עבודה קשה שאדם עושה בשביל עצמו (או מאיץ בילדיו לעשות בשביל עצמם). כבר הוכח שההשקעה בהשכלה מניבה רמת חיים טובה יותר מכל השקעה אחרת, בממוצע. אבל במדינות שהציבור מצפה מהמדינה לעשות בשבילו, אין טעם/מוטיבציה להשקיע את המאמץ הכרוך בלימודים. הרי את רמת החיים ה"טובה" אפשר לדרוש מהמדינה. אצלינו אפילו הגדילו לעשות, כשדורשים מהמדינה לא רק רמת חיים אלא גם תוארים פקטיביים - על ידי הורדת רף הכניסה והורדת הדרישות האקדמיות מהסטודנטים. לי נראה שהתיזה הזו מתיישבת יפה גם עם השגיהם הלימודיים של מהגרים - גם בישראל וגם בחו"ל. מהגרים בד"כ לא ממהרים לסמוך על המדינה. כשהם רוצים שילדיהם ישפרו את רמת החיים הם דואגים שהילדים ילמדו. לעומתם, כשוותיקים רוצים שילדיהם ישפרו את רמת החיים, הם מלמדים אותם שמגיע להם. זה גם מתיישב לי יפה עם המתאם ההפוך בין ההשקעה בחינוך וההשגים. כשמצפים מהמדינה שתפתור את הבעיה, היא יכולה רק לשפוך כסף - ואם זה לא עוזר, אז עוד כסף. אבל כסף ממשלתי לא מלמד מתמטיקה, רק מוטיבציה להשגים (סליחה על גסות הרוח) עושה את זה. בקיצור, חינוך זה כמו עבודה עם סוסים: המדינה יכולה להוביל אותם לשוקת, אבל לא יכולה לאלץ אותם לשתות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אני מסכים אתך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בטח טועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שהבעיה היא "מה המדינה יכולה לעשות בשבילך". לפחות לא בשכבות הביניים ומעלה. הבעיה שם היא שכשבודקים את היידע צריך, בעצם, לבדוק את האמהות - לא את התלמידים. ההורים מעורבים היום בלימודי ילדיהם פי כמה מבעבר, כאשר בחלקו המעורבות מתבטאת בלחץ על המורים להעלות מיונים, אבל בחלקו גם משום שהציונים ניתנים, במקרים רבים להם עצמם (להורים). "כמה תקחי על פרויקט גמר בהיסטוריה"? שאלה אותי אם לתלמיד בסוף תיכון. "אני הייתי עושה לו אותו ברצון, אבל ממש אין לי זמן עכשיו". ואמא אחרת אמרה "בטח שאמא של עמי (שם בדוי) מרוצה שהוא עובד עם דני (בנה של הדוברת, שם בדוי). למה שלא תהיה מרוצה? היא לא משקיעה בזה כלום. אני עשיתי להם את כל העבודה בעצמי"... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההורים שאת מתארת באמת עוזרים לילדים ל''התגלגל'' במערכת החינוך. בסוף הם מגיעים לבחינות הבגרות בלי לדעת כלום - ושם ההורים כבר לא יכולים להחליף אותם. אז דורשים מהמדינה שתוריד את רמת הבחינות , כי זה לא ''הוגן'' שתלמידים לא יקבלו תעודת בגרות ולא יתקבלו לאוניברסיטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא. הילדים הספציפיים האלה עוברים את הבגרות בכל זאת - הם מוכשרים בהחלט. רק חסרים להם הרגלי לימוד והרבה תרבות כללית, גם כשבתיהם מוצפים בשני אלה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |