הדרך הרביעית 454670
למעשה, אם הבנתי נכון, אתה מציג כאן 3 דרכים להתייחס אל יצירת אומנות:
1. ליצירת אומנות יש רק ערך אסתטי - כלומר, היא נועדה לרגש/לבדר/להצחיק/להפחיד וכד'. במילים אחרות האמן מוצג כאן כמי שכל תפקידו מסתכם ביצירת ריגושים.איכותה של היצירה, ע"פ זה, נבחנת לפי השאלה האם היא באמת עוררה את אותו הריגוש - וכן גם אולי בהתאם לעוצמת הריגוש שהיא עוררה.
2. ליצירת אומנות יש גם ערך מוסרי - היא נועדה להעביר מסר כלשהו, לחנך את הציבור או להקנות לו ערכים. האמן הופך כאן למין נציג של משרד החינוך במקרה הטוב - או פרסומאי ותועמלן במקרה הרע. לפי הגישה הזו איכותה של היצירה נמדדת לפי השאלה עד כמה היא באמת מצליחה לשכנע את הקהל במסר שלה - וכן מן הסתם גם לפי השאלה האם המסר שאותה היא מנסה למכור לנו הוא באמת מסר נכון וראוי.
3. ליצירת אומנות אין שום ערך - היא לא נועדה לשום מטרה וגם אין ממש טעם לעסוק בה. לכל היותר היא נועדה לזעזע, להדהים או לעורר פרובוקציה. (אולי הדוגמה הידועה ביותר לגישה הזו היא אסכולת הדאדא, שניסתה ליצור מעין 'אנטי אומנות'. כמובן שאמנות מן הסוג הזה הייתה יכולה להיות בעלת ערך רק בתקופות שבהן היה בה משהו נועז וחדשני. ניסיון ליצור היום כזאת 'אנטי אומנות' יעורר מן הסתם בעיקר שיעמום).

אם נתעלם לרגע מהגישה השלישית, המשותף לשתי הגישות הראשונות הוא שהן מניחות שיצירה מורכבת ממעטפת כלשהי-לדוגמה הסגנון, השפה, השימוש בכלים ספרותיים וכד' - וכן מגרעין כלשהו שהוא הרעיון שמסתתר מאחורי המילים. הגישות נבדלות בהתאם לשאלה האם אנו בוחנים רק את המעטפת או גם את הגרעין.

אבל כמובן שבפועל הדברים קצת יותר מסובכים. קודם כל,גם אם נניח שלכל יצירה יש מסר כלשהו, עדיין יש הבדל בין סוגים שונים של מסרים ובין רמות שונות של עומק: לדוגמה ישנן יצירות שהמסר שלהן הוא 'שתו קוקה-קולה'; יש יצירות שהמסר שלהן 'אם שותים לא נוהגים' ויש יצירות שיש להן מסרים יותר עמוקים או מורכבים. ודאי שאי אפשר להעמיד את כולן בשורה אחת ולבחון אותן אך ורק ע"פ השאלה האם המסרים שלהן הן 'חיוביים'.

נקודה נוספת שכל הגישות הנ"ל מתעלמות ממנה היא העובדה שכל יצירה נוצרת ע"י אדם מסוים. יש הבדל בין אדם שיוצר יצירה שמבטאת את האמת הפנימית שלו - גם אם זוהי אמת שנתפסת בעינינו כשלילית - לבין אמן שהוא מין פירסומאי שמנסה למכור לקהל את המסרים שלדעתו הם צריכים לקנות - אפילו אם אלו מסרים שנתפסים בעינינו כחיוביים. במילים אחרות הכנות של היוצר וההזדהות שלו עם המסר אלה קריטריונים לא פחות חשובים מאשר השאלה האם המסר עצמו הוא 'טוב' או 'רע'.

בקיצור, אני רוצה להציע כאן דרך רביעית להתייחס אל יצירת אמנות: יצירת אומנות היא אמצעי שבאמצעותו האמן מבטא את נקודת המבט שלו על המציאות ואת עולם הערכים שלו. יצירה טובה היא כזו שמבטאת נקודת מבט אמיתית ועמוקה - וכן שמאפשרת לקורא לחוות בעצמו לרגע את העולם כפי שחווה אותו היוצר. יצירת אומנות במיטבה - יש לה ערך טרנספורמטיבי; היא מאפשרת לקורא לאמץ לרגע נקודת מבט אחרת על העולם ולחוות את המציאות בצורה אחרת.‏1 (כמובן שהדבר תלוי גם בקורא: יש יצירה שתשפיע על אדם אחד בצורה אחת, על אדם שני בצורה אחרת ועל אדם שלישי לא תשפיע בכלל. מסיבה זו גם איכות של יצירה זה דבר סובייקטיבי. הוא עשוי להשתנות לפי האדם ולפי ההקשר - אבל זה כבר מחוץ לעניינינו).

1אם לקחת דוגמה קצת בנאלית: הספר 'החטא ועונשו' למשל, הוא לא ממש ספר חינוכי. הגיבור שלו הוא רוצח והוא דווקא מתואר כטיפוס די חיובי. ואפילו אם נניח שהמסר שלו זה 'אסור לרצוח', קשה להגיד שזה מסר חדשני במיוחד. בשביל זה לא צריך 500 עמודים. מספיק סטיקר. אבל אף על פי כן זו נחשבת יצירה טובה. למה? בראש ובראשונה מפני שהיא מאפשרת לקורא לחוות את העולם דרך עיניו של רוצח. היא מאפשרת לו להתוודע אל חלקים במציאות - ואולי גם חלקים בתוך נפשו - שהוא אולי לא רגיל להתוודע אליהם בחיי היום יום. באופן זה, גם אם היצירה והגיבור הם לא בדיוק 'חיוביים', היצירה מאפשרת לקורא להרחיב ולהעמיק את נקודת המבט שלו.
הדרך הרביעית 454703
כתבת: "יצירת אומנות היא אמצעי שבאמצעותו האמן מבטא את נקודת המבט שלו על המציאות ואת עולם הערכים שלו".

אין חולק על כך. השאלה היא עד כמה עניין זה רלבאנטי כשאנו קוראים או צורכים יצירת אמנות. חוקרי תולדות האמנות או ביוגרפים יכולים, אולי, לשחזר משהו מכוונת המחבר. כל השאר נתון לפרשנות שהיא תלויית הצרכן וסביבתו.

הנה מקרה מבחן, שמעיד על הכלל. "הסוחר מונציה" הוא מהמחזות המפורסמים של שייקספיר. עד אמצע המאה השמונה עשרה נהוג היה להעלות את שיילוק על הבמה כדמות מפלצתית של יהודי צמא דם וליצני. היה זה צ'ארלס מקלין אשר שיחק את שיילוק כמעורר אהדה ב-‏1741, אך עדיין שמר על הפיאה האדומה המסורתית של הליצן...אדמונד קין הוריד את הפיאה האדומה, החליפה בשחורה, והציג לראשונה שיילוק אותנטי, בהתאם לגישה החדשה של הריאליזם... ולבסוף, כאשר ב1879 השמיט הנרי אירווינג מהמחזה את תמונות הטבעות ואת כל החלק הקומי של המערכה האחרונה (לאחר יציאת שיילוק), הפך המחזה לטראגדיה. המעגל נסגר. מחזה שהוצג בזמן חיבורו ובמשך מאה וחמישים שנה לאחר מכן כקומדיה, הפך את עורו באופן הדרגתי, עד שהוצג כטראגדיה. בחר לך פרשנות, וביים את המחזה לצרכיך. אם הטקסט מורכב מספיק, הוא יקבל על עצמו כל גימטריה שתרצה למצוא בו.

בויכוח בין אתיקה לאסתטיקה יש, כמובן, גווני ביניים, אבל כוונת המחבר ופרשנות הקורא הן בכל מקרה אופרה אחרת, שעניינה אופי ויעילות התקשורת בין המחבר לקוראו. אין ספק שגם נושא זה ראוי לעיון.
הדרך הרביעית 454705
...ובניו יורק, לפני כמה שנים, הציגו את ''המלך ליר'' של שייקספיר כאשר כל הדמויות הראשיות הפוכות במגדריהן - המלך הוא מלכה, בנותיו הן בנים. ממה שהבנתי המלכה ליר יוצאת חזקה וחכמה, ובנה הקטן אווילי למדי.
הדרך הרביעית 454718
לגופה של דוגמה - הגיבור בחטא ועונשו מוצג למיטב זכרוני כטועה, ומוצא את עצמו בהודאה בטעותו. הוא מגלה שאינו מורכב מהחומרים של זה שעשה מעשה נבלה כדי לעלות לגדולה ולהיטיב אח''כ עם ההמונים.

ואף כי אני לא זוכר שהספר עוסק בפירוש בטענה אותה הוא מעלה, ולפיה כל אדם דגול עשה מעשים לא ראויים בתחילת דרכו ועלה לגדולה על גבי גופות (בנימוק האוטיליטרי שבתוצאה הסופית רב הטוב על הרע), קשה להגיד שאין בו מסר חינוכי.

אין מדובר פה ב'אסור לרצוח' בנאלי, אלא בכך שהרוצח, אם הוא מוסרי בבסיסו (גישה אסנציאליסטית למוסר), משלם על הרצח בנפשו ונשמתו באופן טבעי.

השאלה כיצד ''ראוי'' להתייחס לאנשים שעולים לגדולה על בסיס מעשה נורא ונתפסים כמיטיבים עם האנושות לא מקבלת בספר תשובה ישירה למיטב זכרוני, אבל זה לא גורע מהמסר ''החינוכי'' של הספר, לפחות כמו שאני הבנתי אותו.

לגבי הקשר האמנות בדיון בכלל, מזכיר לי תהיות על ואגנר.
הדרך הרביעית 454810
לפני שנים מספר הזדמן לי לשוחח עם זוג רקדנים מ"וורטיגו". הם הגדירו את העניין כך:
"הקהל הוא התווך (המדיום) שדרכו האמן מדבר עם עצמו". יוצא מזה שמעשה האמנות עצמו הוא שפה חצי-פרטית. כמי שחטא תקופה מסויימת בכתיבה, אני סבור שזו ההגדרה הטובה ביותר שנתקלתי בה למהותו של מעשה האמנות.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים