נוכל קטן שנתפס 4552
הבהרה: לא קראתי את המאמר המדובר בידיעות אחרונות, ולא ראיתי ושמעתי את הראיונות עם צינוביץ'. קראתי רק את המאמרים שהתפרסמו לאחר חשיפת הנוכל.

וצינוביץ' הוא לא יותר מנוכל, ונוכל לא מוצלח במיוחד. כמו רוב הנוכלים, הוא לא השקיע מחשבה באפשרות שיתפס. כל מי שמייחס לו תכנונים ארוכי טווח, מחאה נגד תרבות הרייטינג, וכו', מעניק הערכת יתר לנוכל כושל. הוא לא הצליח לעניין את הציבור במרכולתו, ואז הוא עלה על הרעיון המבריק של סחטנות רגשית המשולבת בגימיק. ועל כן, אני, אישית, לא אקנה שום מוצר ששמו של צינוביץ' מתנוסס עליו. אני לא אוהב אנשים שמנסים לרמות אותי, ואני לא מתכוון להציג אותם כגאונים או כמורדים. אני מקווה שידיעות אחרונות יתבעו אותו ויקחו ממנו את החולצה האחרונה שלו.

צינוביץ' רחוק מלהיות מורד. הוא מתפרנס מתרבות הרייטינג. מי שמצפה ממנו לצאת נגדה הוא תמים.
נוכל קטן שנתפס 4554
דוקא ממך לא ציפיתי לגישה צדקנית ומתחסדת שכזו. שהרי מהכרותי (הקלושה) אתך, אינך נמנה בדיוק על אותו קהל הנופלים בפח שוחרי הגימיקים והרייטינג. הטריק של צינוביץ', מעצם טבעו, אינו מכוון כלפיך וכלפי שכמותך (בלי קשר למניעיו - שאינם ידועים לי או לך). מה לך מלין, אם כן?
נוכל קטן שנתפס 4555
נמאס לי מתרבות המתיחות הישראלית. נמאס לי מסוג ההומור הזה, שכולו על חשבון האחר. הוא מעורר צחוק, אבל זה צחוק רע לב, שמחה לאיד. צינוביץ' הוא פשוט גירסה מוגדלת של יהודה ברקן ואלי יצפאן, הוא פשוט עבד על אנשי התקשורת ולא על סתם אנשים. די, נמאס. לאנשים מותר לחיות גם מבלי שיכריחו אותם להיות הבדיחה של אחרים.

המתיחה השנואה עלי ביותר היא זו שאירגן לפני כמה שנים יצפאן, כאשר כמה זמרים ובדרנים, שיצאו לבדר חיילים בלבנון מצאו את עצמם בבסיס סורי מבויים. כמה מצחיק לראות את הבדרנים מחווירים, לשמוע את גניחות הפחד שלהם, מה אני אגיד לך, אמנות ממש. אילו הייתי אחד מהם הייתי תובע את יצפאן על עוגמת נפש (וסתם מחשבה - מה היה קורה אם אחד מהם היה חוטף התקף לב?), ואת הקצין ששיתף פעולה הייתי זורק לכלא צבאי, לא לפני שהיו תולשים לו את הדרגות.

צדקני? אולי. קוראי האייל כבר יודעים בוודאי שאני מכור לחדשות. אני קורא שלשה עיתונים ביום. לרוב אני קורא עתון בדרך לעבודה או לאוניברסיטה, וכשאני מסיים לקרוא אותו - בדרך כלל באוטובוס או בתחנת אוטובוס - אני מציע אותו לאנשים אחרים. רוב האנשים מסרבים; אני רואה את המבטים שלהם מחפשים את המצלמה הנסתרת. תרבות המתיחות שכנעה אותם שלא יכול להיות שמישהו מציע להם משהו ללא תמורה, אלא אם הוא מתכוון למרוח את פרצופם הנדהם בזמן שיא בטלוויזיה, מול פני האומה. נמאס לי מזה. הגיע הזמן להפסיק.
נוכל קטן שנתפס 4562
את המתיחות *האלה* אני מתעב בדיוק כמוך. אני פשוט לא משייך את מעשהו של צינוביץ' לסוג זה. בניגוד למתיחות שתיארת, שכל מטרתן לעשות חוכא ואיטלולא מאדם *ספציפי*, עניין השרוף לא *נכפה* על אף אחד.

מותר לאנשים לחיות בלי להפוך לבדיחה של אחרים - אבל אלו שבחרו להם למקצוע לתחוב אפם לעניני אחרים, אינם יכולים להאשים אלא את עצמם...
נוכל קטן שנתפס 4564
אתה צודק בגנותך את תרבות המתיחות והשמחה לאיד אבל לא זה העניין.
צינוביץ' עשה את מה שעשה כהתבכיינות על כמה זה קשה להיות זמר מצליח.
זו מדינה קטנה ומעט מאוד מצליחים, מי שלא, צריך למצוא עבודה אחרת.
לצינוביץ' נמאס לעשות ג'ינגלים ולכן תיכנן את המתיחה בתקווה טיפשית שהמערכת תשתנה וגם הוא, ללא גימיקים, יוכל להצליח.

אנשים לא רוצים לקבל ממך עיתון מכיוון שהם רואים זאת כנדבה.
האם היית מוכן לקבל עודף ממישהו?
נוכל קטן שנתפס 4581
לא נראה לי שהם רואים זאת כנדבה. ראשית, משום בניגוד לעודף, כלומר כסף, לעיתון שסיימו לקרוא בו אין כבר שימוש. שנית - לאנשים לא מפריע *לבקש* את העיתון מאנשים ("אחי, אפשר תספורט(*)?"). אז אם לא אכפת להם לבקש את העיתון, מה אכפת להם לקבל אותו?

(*) כן, תספורט. בלי שום גקש אחרי ה-ת'. חלק ממלחמתי המתחדשת למען צירוף הקיצור ת' (קיצור של "את ה") ליתר אותיות בכל"ם כקיצור קביל והגיוני לחלוטין. הצטרפו גם אתם!
נוכל קטן שנתפס 4619
אף אם אין לעיתון שימוש זו עדיין מתנה מאדם זר ורוב האנשים אינם ששים לקבלה.

אולי אותם מבקשי הספורט יסכימו לקבל את העיתון אבל לא בטוח שיוסי נתקל בהם (אני בקושי נתקל בהם).

יש עוד הרבה סיבות למה לא לקבל עיתון או כל מתנה אחרת. אני מציע לתת אותו לידיד.
נוכל קטן שנתפס 4643
ואכן, רוב האנשים שמוכנים לקבל את העיתון מבקשים את מוסף הספורט (שאותו, לצערי, אינני יכול לתת להם, כי הוא מונח בפח הזבל שליד הקיוסק שבו קניתי את העיתון...)
נוכל קטן שנתפס 4570
"מניעיו לא ידועים"? נו באמת, ניר. אתה חוזר על הנקודה הזו ("הוא לא ירוויח מזה כלום", טענת בתגובה אחרת). אתה *באמת* מאמין בזה?

היו לו שלושה מניעים, בסדר החשיבות הבא: כסף, כסף וכסף. בנוסף, היו לו גם מניעים פיננסיים.

מכירות הדיסק יהיו גבוהות בהרבה מאשר אם היה נמכר בתור "החדש של צינוביץ"' - נדמה לי שכבר ציינתי נקודה זו. אפילו לאחר חשיפת התרמית, וה"חרם" שרבים יטילו על ה"אמן" שלך, המכירות תהינה גבוהות מאלו שהיה זוכה להן ללא ה"פן החדש" של האמנות שלו.
בעבור חופן דולרים 4576
לא הצלחתי עדיין לגבש עמדה נחרצת בסוגייה הכללית "צינוביץ', פרס ישראל לעיתונות או בית המעצר קישון", אבל אני חושב שהטיעון שלך, בדבר מניעיו הכספיים, לא מפריך שום דבר. יוצאת לי כאן תגובה ארוכה, אבל אני חושב שמדובר בכשל מחשבתי שרלוונטי לא רק למקרה צינוביץ'.
נבחן טענה חביבה:
"כאשר מוטי גילת חשף את פרשת דרעי מניעיו היו כספיים בלבד. עובדה: אם היה חושף במקום זאת את פרשת 'יענקל מוכר החמוצים בשוק שמרמה במשקל' לא היה מקבל מ"ידיעות" רבע מהמשכורת שהוא מקבל עכשיו".
ומשהו עוד יותר טפשי:
נניח שהיה מתעורר וויכוח על איכותה של תוכנה שכתב מר טל כהן בימיו בי.ב.מ. (זה לא מידע פנים שעבדת שם, זה כתוב כאן באתר) ואני הייתי אומר: "טל כהן הזה גאון, איזה תוכנה מבריקה ונפלאה", היה משיב לי מישהו "שטויות, הוא כתב את זה רק בשביל הכסף, והוא אכן קיבל מי.ב.מ הרבה כסף בשביל זה".
ומשהו הכי טיפשי:
"כאשר מתי כספי כתב את הלחן הגאוני של 'כשאלוהים אמר בפעם הראשונה' לא עמדה לנגד עיניו אלא תאוות בצע. הוכחה: אם היה כותב לחן בינוני כמו 'סוניה', הרבה פחות אנשים היו קונים את תקליטיו".
ועכשיו תטען בוודאי שגילת וכספי מקבלים הרבה כסף (נגיד) בגלל שמה שהם *עשו* הוא טוב, ולא בגלל גימיק צדדי. והם עשו משהו מבריק.
אבל על זה בדיוק הוויכוח. הטוענים בעד צינוביץ' אומרים שהוא עשה משהו מבריק, שיש בו אמירה ואיכות בפני עצמו. מה רע בזה שהוא ירוויח כסף מזה? או אולי זה שהוא מוזיקאי, שאמור למכור דיסקים, פירושה שעליו להתמודד "כמו גבר" עם שאר המוזיקאים במגרש המקובל (כמו מתי כספי, וכמו גילת במגרש העיתונאי) ולא לחפש לעצמו דרכי ביטוי וקידום מתחכמות? טענה אפשרית, אבל שוב בדיוק על זה הוויכוח, ושוב אני לא רואה מה עניין האינטרס הכספי מעלה או מוריד.
אולי זה שהוא מרוויח מרמאות? אבל גם על זה בדיוק מתווכחים כאן אנשים, האם היתה זו רמאות לגיטימית או לא. למה זה מוריד מהלגיטימיות אם הוא מרוויח?
קו המחשבה שלך, כפי שאני רואה אותו הוא: 1. הוא ירוויח מזה. 2. הוא ידע זאת, וזה עמד לנגד עיניו 3. שום דבר אחר לא עמד לנגד עיניו. אני חושב שאפשר לחתוך בין 2 ל-‏3. למשל, מה שאולי עבר בראשו של גילת היה: הרצון להצטיין, ולזכות בתהילה, ו(אולי) להועיל לציבור, ו(אולי) להרוויח כסף. לא רק שקשה לדעת, בכלל לא ברור עד כמה אפשר להפריד ביניהם. במידה רבה אלו צדדים שונים של אותו המטבע.
ובאופן די דומה, נניח שבראשו של צינוביץ' עבר הרהור כזה: "באסה, יש לי תקליט חדש, לא מעניין את התקשורת השטחית, אף אחד לא ידע עליו, אף אחד לא יקנה. הא! יש לי רעיון! אני אתחזה לאומלל! התקשורת רודפת הסנסציות והדמעות תפרסם אותי, אנשים יקנו, אני אעשה מכה. גאון אני!" ובכן, אני חושב שבהרהור כזה, אגואיסטי לחלוטין, כבר גלומה ביקורת על התקשורת והציבור - בדיוק מה שבגללו אנשים כאן משבחים אותו. זה אפילו לא בהכרח משנה עד כמה הוא היה מודע לזה.

ולבסוף (וזה כבר ספציפי למקרה צינוביץ'), האם באמת הוא יעשה כזו מכה, ואם כן האם זה רע? אני מתקשה לראות עדר אנשים נוהר לחנויות הדיסקים ובמוחם "וואו, הדיסק שכולם דיברו עליו, אני חייב לקנות אותו". מי שיקנה את הדיסק, יקנה אותו בוודאי בגלל שהמוזיקה מצאה חן בעיניו. זה שהוא נחשף למוזיקה בזכות רמייה, האם זה הופך את הרמייה לפחות לגיטימית? או אולי דווקא ליותר לגיטימית?
ואם יהיו אנשים שדווקא כן יקנו את הדיסק *רק* בגלל כל הטראראם ובלי קשר למוזיקה? גם זה, באופן מוזר, דווקא עושה את הרמייה ליותר לגיטימית. בשביל אנשים כאלה, צינוביץ' הוא לא יוצר של מוזיקה אלא יוצר של טראראמים, שמצא גם דרך למכור אותם. אולי טראראמים הם לא אפיק יצירה לגיטימי - אבל אם כן, לא משנה עניין האינטרס הפיננסי.
בעבור חופן דולרים 4577
ירדן, כל הטיעון שלך נפסל על הסף מהסיבה הפשוטה שאין דבר כזה ''רמיה לגיטימית''. לא פחות לגיטימית, לא יותר לגיטמית, ולא בכלל.
''לא תשקר'', אפילו בתנ''ך זה כתוב.
בעבור חופן דולרים 4590
ודאי תוכה בתדהמה, אייל, כשאספר לך שאיני חי לפי הכתוב בתנ"ך - ומן הסתם גם ירדן לא.
פרט לכך - שתי נקודות:
א. לא כתוב "לא תשקר" בתנ"ך. כתוב "לא תענה ברעך עד שקר". אם כבר, אז כבר...
ב. הבעייה כאן היא ההגדרה של "רמייה". האם כתיבה תחת שם בדוי היא רמייה? האם כתיבת דברים שאינם אמת הם רמייה? אם כך, הבה נזרוק למדורה את כל סיפורי או הנרי וכתבי מרק טוויין, למשל... בקיצור, כשבאמנות עסקינן, אין דבר כזה "רמייה". הכל הולך.
בעבור חופן דולרים 4593
עניין השרוף אינו אומנות אלא יחסי ציבור. באומנות מותר לעשות הכל, ביחסי ציבור מחויבים לאמת, מותר אמנם ליפות את האמת ולטשטש פרטים אבל חייב להיות בסיס לכל.
בעבור חופן דולרים 4592
כמעט כל אדם שעובד, עובד בראש ובראשונה למען פרנסתו. על זאת אין וויכוח. אולם אנשים ישרים מנסים להגדיל את הכנסתם על-ידי ביצוע עבודה באופן הטוב ביותר - במקרה של גילת, למשל, חשיפת הפרשות החמורות ביותר.

במקרה של צינוביץ', הדרך לשיפור ההכנסה היתה צריכה להיות יצירת שירים טובים יותר. אולם הוא התמקד בדרך לחשיפה רחבה יותר של השירים במקום זאת. (והרי מוסכם על כולם שבהפקת השקר החינני – אמבולנסים, אחים שירימו אותו, שכירת דירה ברמלה, כסאות גלגלים ועוד – עלתה יותר מהפקת "שקר החן"). כאן נעוץ ההבדל.

הדבר דומה לכך שאני *אציג* את העבודה שלי, בפני המנהלים ב-IBM, כטובה בהרבה ממה שהיא באמת, מתוך ידיעה ברורה שאני משקר (לא סתם התפארות ריקה אלא התפארות על דברים לא נכונים במפורש). וזו, מבחינתי, דרך *לא* לגיטימית לקבל העלה במשכורת.

ובעניין אחר - אנשים קונים דיסקים של מוזיקה שהם אוהבים. אנשים אוהבים מוזיקה שהם שומעים. התרגיל של צינו הוביל להשמעות רבות של השיר. מכאן שיותר אנשים אוהבים את השיר, ויותר אנשים יקנו את הדיסק. הרווח הפיננסי קיים ללא צל של ספק.
בעבור חופן דולרים 4598
אתה מבלבל כאן בין שני מושגים - מוסיקה ופופ. הקשר בינהם הוא רק בכך שהפופ משתמש במוסיקה על מנת לתת לעצמו צידוק (טוב, מספיק עם התסכול המוסיקלי שלי, נחזור לנושא:)).

הכוונה שלי היא בכך שאמן פופ, כמו צינוביץ', לא מוכר מוסיקה. הוא מוכר אייקון - גימיק. במה שונה התרמית שלו, מלהקת הבנים המהוללת היי פייב? מישהו באמת מאמין שחבורת הלא יוצלחים מוסיקלית האלה באמת כתבו משהו מהשירים שלהם, אם בכלל ניתן להתיחס ל"זה מה שבטו-אח" בתור ליריקה? גם כאן וגם כאן יצרו מיתוס מסביב לאמן, פה ע"י האמר עצמו ושם ע"י חברת ההפקה. גם כאן וגם כאן מבססים את ההצלחה על חשיפה תקשורתית מקסימלית, שהרי ההופעות הפומביות של הבחורים הטובים נקבעו עוד לפני שהסתיימו האודישנים ללהקה. אין מה לצפות מצינוביץ' להיות פגניני. הוא אמן צבעוני, כפי שהגדירו אותו אחרים, והוא מספיק מודע לעצמו בכדי להבין שבלי גימיק או שערוריה, אין לו סיכוי להצליח.

את האנלוגיה שלך, אם ככה, אפשר להשוות לכתיבת תוכנה בינונית עם גרפיקה וממשק מדהימים, לעומת כתיבת תוכנה יעילה יותר שפועלת על טקסט דרך דוס. מה ימכור יותר?
בעבור חופן נוסף... 4659
(זה, דרך אגב, שמו של סרט הממשך הנשכח לקלאסיקה המקורית...).

רק הערה קטנה.
לפי עדותו של צינוביץ' (ומובן למה לאור ההיסטוריה שלו אנשים לא יאהבו להאמין לה) הוא אינו זקוק לכסף. לאחר כישלון תקליטיו הוא התפרנס ממוסיקה לפרסומות בצורה מצליחה מאד - לטענתו זה האבסורד שעל המוזיקה ה''אומנותית'' שלו תמיד אמרו שהיא אינה מסחרית מספיק... לטענתו הוא שנא את המכירה הזו של עצמו ובער בעצמותיו לעשות מוסיקה ''אמיתי'' יותר (זה הניסוח שלי).

ואגב, אני מכיר דווקא שיר אחד חמוד מאד של צינוביץ', ביצוע שלו ל''חיפשתי חיפשתי ושוב חיפשתי'' בתקליט המחווה ליוני רכטר. הומוריסטי וחמוד.

- אסף
שיפור המוזיקה לאן? 4620
אני חוזר שוב, שאיני משוכנע שמעשהו של צינוביץ' היה חיובי, או לגיטימי, רק שהאינטרס הכספי שלו אינו מעלה ואינו מוריד לעניין זה (לכן, אייל בירנברג, הטיעון שלי לא קורס, לפחות לא מהסיבה שציינת). אבל אם כבר, שים לב (טל כהן) שאתה סותר את עצמך: מצד אחד צינוביץ' "כמוזיקאי" היה "חייב" לנסות להצליח יותר על-ידי שיפור המוזיקה שלו (המרכאות על מילים שאני חושב שהם פתוחות לדיון ולפרשנות, אבל אני לא מתכוון לעשות זאת שוב כאן). מצד שני, אנשים יקנו את הדיסק בגלל שהם אהבו את המוזיקה (שלה נחשפו בגלל המעשה השנוי במחלוקת). דא עקא, אם ישפר את המוזיקה שלו אז אולי אותם אנשים כבר לא יאהבו אותה (שהרי במוזיקה, עוד יותר מאשר בתוכנה, אין איכות אובייקטיבית ואם יש, היא לא תמיד הולכת יד ביד עם אהבת הקהל). ואולי "שיפור" המוזיקה פירושה הפיכתה לתואמת יותר את טעם הקהל. אבל שוב, אם יש אנשים שיקנו אותה בגלל שהיא מוצאת חן בעיניהם (כפי שאתה טוען, ודווקא אני מפקפק בכך, אבל ניחא) אז הרי שיש כבר קהל שהמוזיקה הזו היא לטעמו, והבעיה של צינוביץ' אינה רמת המוזיקה אלא איך להגיע לקהל הזה.
בעבור חופן דולרים 4640
האלמנט המעניין כאן הוא זה המוזכר בסוף תגובתך: אנשים קונים דיסקים של מוסיקה שהם אוהבים; אנשים אוהבים מוסיקה שהם שומעים. כלומר, בדוגמת IBM שלך - אינך צריך להציג את התכנה שלך כיותר טובה - מספיק שתציג אותה *יותר*. זה ההבדל הקט. תכנה היא עניין פונקציונאלי - היא ממלאת פונקציה ברורה ומוגדרת מראש, ונתן לשפוט אותה לפי קנה מידה אבסולוטי. מוסיקה, כמובן, אינה כזו, וחיבה לשיר זה או אחר יכולה לבוא ממקורות רבים שאינם מוסיקאליים דווקא. למרבה הזוועה והצער, המקור העיקרי לחיבה כזו היא האזנה חוזרת ונשנית לשיר. הקשב עשר פעמים לשירו של צינוביץ' (שלא היה לי העונג המפוקפק להאזין לו עדיין), ומן הסתם תמצא עצמך מהמהם אותו מפעם לפעם. מצב זה גורם לאבסורד, כמובן, ולעובדה המצערת כי בתחום המוסיקה הדבר היחיד שמוכר הוא *שם* או, בלשון המקצועית *מותג*. המותג של צינוביץ' היה ועודנו מבוסס גימיקים - כמוהו כמותגים רבים אחרים בשוק. השאלה האם הגימיק הוא "אמיתי" אינה מעלה ואינה מורידה. "אמת" כפי שהיא מוכרת לנו לא מהווה פקטור ממשי בעולם הפרסום.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים