לאן אנחנו הולכים... 461982
אני בודאי שלא אקבע אם דמנטי אתה או לא. נדמה לי אפילו שלא זו השאלה. הקושי הוא התזכורת הכואבת לכך שכולנו בני חלוף. שאתה לא נהיה צעיר יותר ושכנראה הכול יגמר מתישהו.
זה מבהיל. אני יודעת. זוכרת כשקיבלנו את הידיעה שלבעלי יש סרטן. לא בדיוק אותו הדבר, אבל ההלם, הפחד, הרצון להדחיק...
מוטל, מאוד נגעה לליבי הכנות שלך. הנכונות שלך לראות דברים כהוויתם. הכתיבה שלך שמצד אחד מסרבת להפרד ומצד שני עושה בדיוק את זה.
קשה להבין, אבל בשורה התחתונה זה לא באמת משנה אם אתה דמנטי או לא. מה שחשוב זה שקיבלת תזכורת לכך שהחיים האלה זמניים. שמה שאתה עושה היום, מה שאתה חושב או כותב היום - זה הנצח.

אולי לא תכתוב כבר מאמרים עם עמיתי בחו''ל. הרי אנחנו מוותרים כל חיינו על כל כך הרבה דברים. אני רק מקווה בשבילך שתצליח לא לתת לפחד מהמחלה למחוק את ימיך.

אני חושבת ששפר עליך גורלך שיש לך גיס שיודע להגיד מילים טובות ונכונות כל כך.
לאן אנחנו הולכים... 464519
תודה לך סמדר, על דברייך המרגשים

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים