 |
נתחיל מהסוף, דווקא. הטענה לגבי רפורמות נתניהו היא כי הן "האיצו את הצמיחה במשק, העמיקו את אי־השוויון בחברה הישראלית והפכו מאות אלפי אזרחים לעניים באופן רשמי." אלא שהנתון המקובל ביותר למדידת הנושא הזה, מדד ג'יני, שכל "חברתי" מנופף בו, מצביע על כך שהטענה שלך אינה מדויקת. בשנים 1998-2004 היה מדד ג'יני בישראל בממוצע 39.2 (לפי הנתונים כאן), שעה שלפי נתוני האו"ם (כאן: http://hdrstats.undp.org/countries/data_sheets/cty_d...) זהו המצב גם היום (2008). אפילו הביטוח הלאומי, שפרסם בקול תרועה וחצוצרות כל עליה במדד, נאלץ להודות בדוח העוני האחרון, בפנים חמוצות לאין שיעור, שבעצם מדד אי השוויון של ג'יני ירד במידה ניכרת (http://www.btl.gov.il/פרסומים/pub/oni_report/Documen...).
זה בצד, טיעוניך העיקריים הם שהמספר 1.7 אחוז הוא שרירותי, כי אין זה ראוי שמשרד האוצר יקבע מדיניות כלכלית "עפ"י אידאולוגיות כלכליות ולא בהתאם למצב המשק," ושאין זה הולם שפקידים ממונים יחזיקו בכוח רב יותר בפועל מפוליטיקאים נבחרים.
נתחיל בנקודה השלישית: כידוע, פקידי האוצר אינם מרימים את ידם בהצבעה בכנסת ואף לא סביב שולחן הממשלה. חברי הכנסת והשרים עושים זאת. אם פקידי האוצר עושים שימוש "בנתונים מוטים, הרתעה פסיכולוגית ואיומים עקיפים," הרי שלחברי הכנסת ולשרים יש יכולת מעשית מאוד לצפצף עליהם ולהצביע "בהתאם למצב המשק." הייתי מעלה תסריט אחר למצב כפי שהוא היום: לחברי הכנסת ולשרים נוח מאוד להימצא במצב בו הם נמצאים. הם יודעים היטב כי, בהיעדר ריסון, הם ינהגו באופן מופקר ויגרמו נזק ניכר לכלל הציבור. הם עשו זאת לא פעם ולא פעמיים בעבר. לכן, נוח להם שיש איזה גורם מסתורי ורב עוצמה, מוחשי וחמקמק כאחד, אשם-בכל ולא-אחראי-לדבר הבולם אותם: כך הם יכולים לומר לפרוטקציונרים מהמפלגה "רציתי, אבל משרד האוצר המניאקים לא נתנו" וגם לנהוג באופן אחראי, כפי שהכרתם הפנימית מעידה עליהם (כך ניתן לקוות).
אשר לנקודה הראשונה: המספר 1.7 הוא שרירותי לעילא, כמובן, אבל מייצג את התפישה המציאותית לפיה: א) בארבע השנים האחרונות, מאז כונן ההסדר הנוכחי ולפי נתוני הלמ"ס, הגידול באוכלוסיה הוא קצת פחות מ-1.8. ב) נתוני צמיחת האוכלוסיה, בצירוף הגידול הריאלי בתקציב הממשלה, מקצצים כ-3 אחוז מכל נתוני הצמיחה, כך שהצמיחה הריאלית היא הרבה יותר קטנה ממה שמשתמע מהנתונים. כאשר יורדים מ-3 אחוזי צמיחה, אנחנו נמצאים למעשה באפס צמיחה. ג) האיום המרומז ש"יורידו את דירוג האשראי... [ו]המשק יקלע למיתון חריף" אינו בדיוק איום סרק – להזכיר, ממשלת ישראל ניצבה קרוב מאוד לחדלות פירעון בשנת 2003. כפשע היה בינינו לבין פשיטת רגל ארגנטינית.
טיעונך האחרון הוא המשונה מכל. מדוע שמשרד האוצר לא יקבע מדיניות כלכלית על־פי תפישה כלכלית? האם לא לשם כך נבחרה הממשלה? ומה זה בכלל "מצב המשק"? הרי לכל אדם יש תפישה משלו בנושא "מצב המשק."
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש