 |
הבעיה בהשוואה שעשית בין הספרים היא שהתייחסת אליהם כאל ספרי עיון אשר באים לתעד ולספר את מה שהיה. מטרתם של ספרי פרוזה בתחום השואה היא לא רק לתעד, אלא גם לגעת בנושא מכמה כיוונים מגוונים ולשפוך אור חדש על העובדות שאנחנו מכירים מספרי העיון ושיעורי ההיסטוריה. גרוסמן מצליח בצורה יצירתית וגאונית לגעת בחוויית השואה. העובדה שהוא הופך את האנשים המוזרים לגיבורים היא לא כדי להרחיק, אלא כדי לתת נקודת מבט אחרת לנושא- עולם בו לאנשים יש ייחוד לעומת התפיסה הנאצית בה אין להם משמעות. את עיין ערך אהבה יש לתפוס כיצירה הבאה להתמודד עם ההשפעות של התודעה של השואה בחיינו, בעוד 'שואה שלנו' הוא בסף הכל סיפור חמוד, לא עמוק מדי, לא מעלה מחשבות חדשות, סיפור על ילד שמתעניין בשואה, אין יותר מדי דילמות, אין קונפליקטים.
דויד גרוסמן כן מעביר אותנו, דרך גיבוריו בדילמות ממשיות שהם נמצאים בתוך החיים שלנו. צריך פשוט לדעת איך לקרוא אותו ולהיות פתוחים במחשבה. אני ממליץ לך לקרוא אותו שוב
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש