 |
|
 |
||
|
||||
 |
קשה להשליך מניסויים מחשבתיים מנוסחים בקפידה כמו דילמת הקרונית או הגשרון, על סוגיות מהעולם האמיתי כמו השתלת איברים או חקירה בעינויים. למשל, עינויים: אני יכול להעיד שבמקרה בו ברור-לחלוטין-ומעל-לכל-ספק שמידע מהנחקר היא הדרך היחידה להצלת חיים של חפים מפשע, והנחקר אינו מנדב לחלוק את המידע הזה עם הגורמים הרלוונטים - כמעט כל אמצעי חקירה יעיל הוא תקין מוסרית בעיני. כך בתאוריה. בעולם האמיתי, לעומת זאת, התמונה מאד מתערפלת: מי יודע שזה "ברור-לחלוטין-ומעל-לכל-ספק"? אני לא סומך על אף גוף ארצי בעניין הזה באופן גורף. אני גם חושד שאם עינויים יותרו, הם ישמשו את המוסדות הללו בסיטואציות הרבה יותר רחבות, ולמטרות הרבה פחות ראויות (דליית מידע לא דחוף או מציל חיים באופן ישיר, נסיונות להוציא בעינויים מידע מגורמים שאינם יודעים איתו, נקמנות אישית באסירים מעצבנים - או סתם כאלה השייכים לקבוצה הלא נכונה - באמתלות בטחוניות, וכו'). בנוסף, שאלת היעילות שנויה מאד במחלוקת. כך שבשורה התחתונה אני מתנגד לשימוש בעינויים למטרות חקירה, למרות שגם אני הייתי מושך בידית (או דוחף את האיש השמן מהגשרון, אם הייתי יודע *בוודאות* שהוא זה שקשר את החמישה למטה). מעניין גם עד כמה העובדה שהנשאל עצמו מקבלת תפקיד כ"כ פעיל בניסויי המחשבה האלה, משחקת תפקיד מרכזי בהחלטות. כאשר מנסחים את השאלה כ-"פלוני עומד על הגשר. האם מן הראוי שהוא ידחוף את האיש-השמן על המסילה?" (במקום "אתה עומד על הגשר...") - האם התפלגות התשובות משתנה? ההימור שלי הוא שתהיה לכך השפעה ניכרת. יש הבדל בין תפיסה מוסרית כללית, לבין לקיחת אחריות אישית על הוצאה שלה לפועל. אפילו בניסויים מחשבתיים. נ.ב. איפה נרשמים לביטוח הכליות שלך? חשבתי על זה, ואני בפנים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. בסיטואציות אמיתיות כמעט ואין ודאות, ואנו נוטים ליחס חוסר וודאות מופרז או מופחת לפי מה שנוח לנו ולפי יכולת המניפולציה הנתונה בידי האחר. כך למשל נאסר לאחרונה במדינות רבות השימוש בשומנים מוקסים משום שהוכח שהם גורמים לכך וכך מקרי מוות מיותרים מדי שנה ומשום שמרבית הציבור תמך באיסור כזה (כי מי אוהב ששמים לו כל מיני מעובדים באוכל?). רצה המקרה, וכמות המלח אותה צורכים בממוצע בארה"ב ובאירופה גורמת אף היא למספר גדול של מקרי מוות מיותרים מדי שנה - אם יפחיתו את כמויות המלח במזון ב 30 אחוז, יחסכו כ 150 אלף מקרי מוות מדי שנה בארה"ב לבדה - בדיוק אותו מספר כמו שלכאורה נחסך מאיסור הטראנס. אבל, למרות שהפחתה כזו אינה בעייתית במיוחד (מי שרוצה יכול תמיד להוסיף לעצמו מלח), רק 10 אחוז מהתומכים באיסור על הטראנס מביעים תמיכה גם בחקיקה שמטרתה להפחית את כמויות המלח בהדרגה. חשוב לזכור שתפיסת הטוב הכללי/ציבורי שלנו היא מאד גמישה וחשופה למניפולציות במידה כזו שתמיד יש לחשוד בה. גם אני בביטוח הכליות, אבל אין בכוונתי לבצע את חלקי בעיסקה כשאדרש, למרות זאת אני משלם לשכ"ג את דמי החבר והוא מקבל אותם בברכה ומעמיד פנים שלא הקשיב לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאחד ההבדלים בין הטרנס למלח שהטרנס הוא איסור קטגורי כלומר אומרים לך: מעכשיו אסור טרנס וזהו זה. לעומת זאת האיסור על מלח הוא איסור יותר עמום. למרות שהסיבה של שניהם היא תועלתנית אנשים מתחברים יותר לאיסור הקטגורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. אני משער שהכוונה רק לשומנים מוקשים כחלק ממזון מעובד, לא שאסור לקנות מרגרינה. אני צודק? אשר לביטוח שלך, כפי שהובהר לך במעמד חתימת החוזה, סירוב למלא את חלקך אם וכאשר יגרום להעמדתך לדין כאילו שדדת כליה מאדם בריא באיומי אקדח, והעונש הנקוב בחוק הוא עשרים וחמש שנות מאסר. יותר ברצינות, אתה ממחיש את המחשבה שעוברת בראש כששומעים על ההצעה ומסרבים לה: בטח ירמו אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שבאופן כללי, השימוש במוקשים נגד אדם הולך והופך מוקצה בעולם הנאור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מותר לקנות מרגרינה, אבל כמובן שכל המרגרינות הפכו באורח פלא להיות נטולות או מעוטות מוקשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיבה להבדל בין מלח לשומן מוקשה, היא, לשומן מוקשה יש תחליף בריא יותר וזול מספיק, ולמלח אין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל האמיתי הוא שלא מדובר על איסור על שימוש במלח, אלא על הקטנת הכמויות בכ 30% במזון מוכן מראש ובמסעדות. מאחר וצריכת המלח הממוצעת כיום כפולה לפחות מהצריכה המומלצת אין כל צורך בתחליפים. (ובוודאי שהסועד חובב השבץ יכול להגדיל את כמות המלח ב 30% תוך שימוש במלחייה) לא הייתי מופתע לגלות שהטיעון לגבי התחליפים הוא וירוס ממטי שהושתל על ידי יצרני המזון :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל אני מבין אם אוסם תגיד לי "לא רוצה להוריד 30% במלח בתפוצ'יפס - יקנו פחות. אומרים לנו תורידו 30% במלח, אנחנו אומרים תאכלו 70% פחות תפוצ'יפס (אבל לא 90% פחות, כמו שיקרה אם נוריד את כמות המלח). אני לא אבין את אוסם אם אני אומר לה "תשתמשו בשומן ממקור X במקום ממקור Y כי הוא הרבה יותר בריא, והעלות שלו לא גבוהה, והם יגידו "עזוב, חבל לנו לשנות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין מה אתה אומר - במקרה אחד מדובר על שינוי שיש בו אולי נזק כלכלי קטן ליצרן אבל לא פגיעה במוצר הסופי ובמקרה השני יש שינוי כזה - זהו חלק מהשיקול המועלה על ידי תעשיית המזון: http://www.nytimes.com/2010/05/30/health/30salt.html (שים לב במיוחד לפיסקאות ממוקדות הצ'יפס ב Diversionary Tactics המתארות כיצד כבר ב 1978 החלו החברות להיאבק נגד השינויים ונגד פתרונות מוצעים) למי שאין לו כח לקרוא, תעשיית המזון טוענת וטענה: 1. אין קשר בין מלח ללחץ דם גבוה ושבץ (טענה שרק כמה משוגעים עדיין תומכים בה) 2. הפחתת המלח גורמת למתכונים רבים להיות לא טעימים - מן הסתם בגלל שהמרכיבים הם באיכות כל כך נמוכה שרק המלחה מסתירה אותם. 3. עלות הישום של הפחתת מלח היא גבוהה (יופי, יטרחו נא וישוו את העלות לעלות הטיפול במחלות, אובדן שעות עבודה, נכות וכו') 4. אם תכריחו אותנו להפחית את כמות המלח נצטרך להוסיף שומן וסוכר. נעבעך. 5. לא רוצים ולא רוצים. אבל כנגד הטענות הללו אפשר לטעון שבדיוק כפי שמטילים הגבלות על מכירת סיגריות, אלכוהול וסמים, לגיטימי להטיל הגבלות על מכירת מזון מסוכן גם אם מגבלות אלו הופכות אותו ליקר יותר וטעים פחות. יטרחו נא מהנדסי המזון של אוסם וימצאו פתרון לבעיה "כיצד מייצרים תפוצ'יפס מבחיל פחות כך שהלקוחות ירצו לאכול אותו גם עם 30% פחות מלח." או שימכרו פחות צ'יפס - הלא אין סיבה לחשוב שיש לאוסם זכות יסוד לגרום לציבור נזק בריאותי או שהציבור בהכרח מעדיף מזון זול על מזון בריא אם מוצגות בפניו העובדות באופן אובייקטיבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לציבור יש זכות לדעת מה יש בתוך המוצר שהוא רוכש, לשם כך המחוקק טרח והכריח את היצרנים לשים תווית "סימון תזונתי" על כל מוצר המאפשרת לך בקלות רבה לדעת כמה נתרן (מלח) אתה צורך, אפשר לדרוש מהיצרן גם לסמן איזה אחוז כל מרכיב הוא מהמתכון (למשל, תפוצי'פס מכיל 95% תפוחי אדמה, 3 אחוז מלח, ועוד 2 אחוז של דבק). היא אפילו יכולה לדרוש מהיצרנים לסמן כל מוצר המכיל יותר מX מ"ג נתרן (או שומן, או סוכר או...) למאה גרם בתווית, "מוצר זה מכיל עודף מלח המעלה את לחץ הדם". אבל למה לאסור? יש הרבה אנשים צעירים יחסית שאינם מכורים לתפוצ'יפס אך אוהבים אותו והוא אינו צפוי לגרום להם נזק בריאותי, למה שלא יהנו מהמוצר? בדיוק כמו שהציבור נהנה מאלכוהול, סיגריות, בשר אדום ומצנחי רחיפה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה מלח יש בתפוצ'יפס? תפסתי אותך! לא רק שהתוויות האלו אינן משמעותיות, אלא שיצירת ההרגל אצל ילדים לאכול פצצות מלח היא זו שמובילה לציפיה שלהם כמבוגרים שהכל יהיה מלוח מדי. > בדיוק כמו שהציבור נהנה מאלכוהול, סיגריות, בשר אדום ומצנחי רחיפה... והרואין, פטריות הזיה, רצח בתולות ושתיית דמן... הקשר (לטעמי לפחות) לדיון הוא שאין במציאות עניין אבסולוטי של זכויות יסוד או אתיקה - הלא מובהק וגמור שלשלטון כבא כוחו של הציבור יש סמכות לאסור על צריכת חומרים מסוכנים (אפילו אם חלק מהציבור לא ניזוק מהם) והוא צריך לשקול איסור שכזה אל מול הפגיעה בזכויות הציבור שתגרום לחילופי שלטון. לציבור מצידו יש תפיסת תועלת וזכויות כל כך נזילה, שסידרת כתבות בעיתונות על נזקי המלח תעביר את רובו במהרה למחנה התומך באיסור, או לפחות לא מתנגד לו - בדיוק כפי שנעשה עם המרגרינה. לגבי הקרונית, כמובן שעליך לנהוג כפוליטיקאי ולחשוב מה יקרה לפופולאריות שלך בכל בחירה ואיך ליצור ספין מתאים לפני ואחרי :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טיעונים כשלך גורמים לי לתמוך בלגליזציה של סמים. הסכנה לחיי וחיי יקירי מחשיש קטנה בעיניי מהסכנה שתיגרם מהשתלטות המדינה על התפריט שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתערב איתך על 2 ג'וינטים מ Pure Haze (נראה אותך מעשן אותם ברצף ואומר שאין סכנה לחייך, או אומר משהו בכלל) שהמדינה תמשיך לנסות להשתלט לך על התפריט ושהלגליזציה של סמים קלים לא תיגמר מי יודע מה בטוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם מי אתה רוצה להתערב? איתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היית חייב לגנוב לי את הניק? לא חראם על צפריר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם מתערב על ג'וינטים וגם גונב ניקים? מה השלב הבא, מקלל קולרבים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם כל ההסתייגויות שהעלית בפסקה המרכזית, אם כי אני קצת פחות מחמיר בקשר למידת הוודאות הנדרשת, ולכן גם לא פוסל קטגורית שימוש ב"כוח פיזי מתון" מטעמים פרקטיים. בעיית שימוש היתר היא, אכן, בעיה חמורה, אבל אני לא חושב שהיא חמורה מספיק כדי לשלול את האפשרות לחלוטין, בגלל המחיר של שלילה כזאת. החלק המעניין ביותר, לדעתי, הוא שיש כאלה שמתנגדים לעינויים בכל מצב ובכל מקרה, כעניין של עקרון ללא טיוצאים מהכלל, גם בהנתן כל ההנחות שהנחת (במסגרת דיון תיאורטי זה אפשרי. כפי שכתבת, בפועל כנראה לעולם אין "ודאות מוחלטת"). אפילו בסידרה הפילוסופית "24" הנושא שנוי במחלוקת גם כשלכאורה אין ספק בכך שהאינפורמציה נמצאת אצל קרבן העינויים והפצצה המתקתקת היא פצצת אטום. למרות הרושם המוטעה שעלול לעלות מהמאמר, אין לי ידע רב מדי בקשר לצורת ניסוח השאלות במבחנים שונים. באלה שכן ראיתי הפניה היא תמיד אל הנשאל כאילו הוא זה שצריך לפעול או להמנע מפעולה. גם לשאלה של ל.ב.פ., שהטרידה גם אותי, ועוסקת בהבחנה שבין "מה תעשי" לבין "מה לדעתך מוסרי לעשות" לא מצאתי התייחסות מפורשת במקורות שקראתי. התייחסתי לזה במרומז כשהצגתי את השאלה בתחילת המאמר. אולי כאן המקום לתת מראה מקום נוסף, סרטון וידיאו של הרצאה1 באונ. הרווארד בנושא: http://www.youtube.com/watch?v=kBdfcR-8hEY . מיד אחרי הצגת הבעיה, המרצה Michael Sandel שואל: "What's the right thing to do? What would you do?" כשאלה אחת. אני משער שבקונטקסט של הרצאה בפילוסופיה ברור למאזינים שלא מדובר בשאלה אם יש להם עכבות פסיכולוגיות או פיזיות, והם מבינים שמתייחסים אליהם, רגעית, כאל סוכנים מוסריים גרידא. אולי יש כאן אנשים מלומדים יותר שיאירו את עינינו. _________ 1- אחת משתים עשרה הרצאות מעניינות על פילוסופיה של המוסר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ייתכן שהוא התאמן בעמידה בענויים, לפני שנתפס ועונה? לא ייתכן שהוא תרגל מה בדיוק לומר-כלומר איך לשקר-בדיוק לקראת מצבים כאלה (הכותב תומך נלהב של משטרות חשאיות למיניהן, בתנאי שהן יעילות). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |