 |
מה שמקומם בפרשה אולי לא פחות מן הפשע עצמו, הוא ההכחשה. ההתבצרות של הנאשם במה שהופך להיות - "האמת הפנימית שלי". מדמותו הספרותית של רסקולניקוב למדנו, כי אדם מתעמת עם מעשיו ועם מצפונו, כשהחבל כבר נכרך על צווארו. כמדומני כי בפסק הדין החד משמעי והנוקב, ביקשו השופטים להגיש בפני הנאשם- "הרהור". באומרם לו במפורש- אדוני, אנחנו לא מאמינים לך. ואתה, האם אתה מאמין לעצמך? עתה, כאשר לא נותר עוד מי להציג בפניו שקרים, אפשר שתבוא חרטה. כשתופיע החרטה, כנראה שארגיש חמלה מסויימת כלפי האיש אשר בין היתר נפל בעיניי שעיר לעזאזל של הצדקנות במוסר הציבורי.
בחברה הסקסיסטית שבה אנו חיים, רמיזות מיניות, הטרדות מיניות, שימוש לרעה בכוח ובסמכות הם מחזה נפרץ. הנורמה המוסרית הציבורית רואה באהדה יחסי מין מזדמנים מתי שרק אפשר. ייתכן שההזדהות הציבורית עם השופטים וכנגד הנאשם נובעת לא מחומרת מעשיו של קצב, אלא מן ההכאה על החטא, מן הצורך של הציבור בשומר ומגן מוסרי- מפני עצמם. הם השופטים, טהורי המידות, ימשיכו למלא את תפקידם וירסנו אותנו הציבור, המתחטא בחן לפה ולשם, מפני הידרדרות לברבריות. פסיקת בית המשפט אינה מבטאה את הנורמה המוסרית במדינה, אלא היא מבטאה את הניגוד לה. האם זה יום שמח? האמנם אותו נשיא לשעבר הוא יוצא הדופן, צמח בר אשר השתרש בתוכנו ואין לדעת איך הגיע למשרה כה רמה? בעיניי זהו יום עצוב, כיוון שנשיא אנס למדינת ישראל הוא פחות או יותר סימן לצוק העתים.
העליצות והשמחה לאיד של דמויות ציבוריות פמיניסטיות, ואולי של ארגוני הנשים ככללן, היא עלובה ונלעגת. אינני מכיר ביקורת פמיניסטית על זיונים חפוזים בשירותי מועדונים. למשל. דומני כי גם בעיני עצמן הן אינן מייצגות ערך של צדק, אלא הן מהוות לובי המייצג אינטרס להפקיע את הדומיננטיות והשליטה מיד הגברים. הפריצות המינית של נשים בימינו היא בעיניהן דווקא סימן חיובי להמשכיות של התכנית הפמיניסטית מאז המצאת הגלולה ושנות השישים העליזות. המעשה המגונה אינו מגונה כשלעצמו, אלא באשר האישה מאמצת את עמדת הקרבן, כאילו גם המשמעות המוסרית תלויה בשאלת הסכמת האישה. האישה תחליט האם יחסי מין הם בגדר הטרדה ואינוס או רק זיון.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש