הצעה ראשונה 61040
ת'אמת, לא אהבתי את השיר. אני סולד משורות שבורות ללא צורך, אני סולד מהכתיבה המתמסרת מדי, השיכלית מדי, אני לא סובל שאומרים לי שמה שאמרו קודם פתאום אינו כזה במקום לתת לי להבין שישנה אפשרות הבנה נוספת. אני סולד משפה פרוזאית ואני סולד משירים שאינם חרוזים ושקולים.
מסיבות אלו אני לא אספר לכם כמה אהבתי את השיר, כי לא אהבתי אותו.

מה שכן, אהבה לחוד ומחקר לחוד. יש בשיר הזה, מתחת לחזותו המחוספסת והזקוקה לליטוש דחוף, כמה עקרונות מבנה מרתקים, מכוונים או לא וזה גם לא משנה. אז אותם אני אנסה לתאר פה בקצרה. אני מניח שבהמך אני אשוב ואשפץ אותם.

נניח שאני כותב בשיר: "שפתייך אדומות כשושנים". היות שהקורא יודע מהן שושנים ועד כמה הן אדומות הוא מסוגל להבין כמה אדומות שפתי אותה נמענת. כלומר, הדימוי הוא מעין מקור מוסכם, חוץ שירי, המוכר לקורא ומאפשר לדובר ערוץ תקשורת נוסף בעזרתו. פעם הוגדר הדימוי כ"קיצור דרך מנטלי", אשר מקצר הסברים ארוכים ומשמימים. "שפתייך אדומות מאוד מאוד מאוד אבל לא מאוד מאוד מאוד מאוד" וכן הלאה. הדימוי, בעיקר השחוק והידוע, הוא למעשה כמו מילה נוספת. כמו סימן לשוני נוסף הנושא מסר סמנטי נוסף. כמובן שפה דרכי הסימון קצת יותר מסובכות, אינן שרירותיות ולמעשה יכולות לסמן ביותר מדרך אחת וזה רק הופך את כל העסק ליפה יותר. כך למשל נוצר מצב משעשע כזה:
"יש לך רגלי איילה; ארוכות ושעירות". חשבנו שהדימוי מסמן בדרך אחת ולמעשה הוא סימן בדרך אחרת שיוצרת אירוניה וכן הלאה. לא משנה כרגע.

למה כל ההקדמה הזו? כדי להצביע על עיקרון מיוחד בשיר. מיוחד ביחס לדימוי רגיל אבל לא ממש מיוחד לשיר הזה, כי הוא נמצא גם במקומות נוספים. רק כמה מילים קודם על הבית הראשון. מתואר איש חוק המוציא קפה ממכונה. אחר כך נאמר (בצורה מעצבנת לדעתי) כי האיש אינו איש חוק אלא נער המוציא קפה מכונה. כלומר יש פה בעצם שידור כפול: תיאור של הדברים כפי שהם נראים ותיאורים כפי שהם מבחינה אחרת. ההקבלה היא מלאה: זה לא שהאיש אינו איש, אלא גם שמכונת הקפה אינה מכונת קפה אלא מכונת משקאות קלים. הנער לבוש קסקט במקום איש חוק לבוש כובע שוטר וכן הלאה. ממש נוצרים שני ממדים מקבילים. השיר ואמר בפירוש "הוא אינו כזה אלא כזה" בצורה שעצבנה אותי מאוד כי היה עדיף לתת לזה להשתמע אבל לא משנה כרגע.

לאחר מכן נאמר:
הַזְּמָן נִמְתָּח כְּמוֹ סֶרֶט שֶׁל בּוּעוֹת חוּמוֹת-לְבַנְבָּנוֹת
שֶׁתּוֹסְסוֹת עַל הֶחָרִיץ הַסּוֹבֵב אֶת הַלְּשׁוֹנִית
שֶׁל פַּחִית הַקּוֹלָה וּמִתְגַּלְגְּלוֹת מִמֶּנָּה
אֶל לְשׁוֹנוֹ

כאן מובא ההסבר לממד הכפול: אנו צופים בתהרחשות בשני מישורי זמן. כנראה איש החוק הוא הנער לפי כמה שנים שעשה פעולה דומה עם מכונת משקאות קלים. עכשיו, מוסבר התהליך: "הזמן נמתח כמו סרט של בועות לבנות" – מתיחתו הזו של הזמן היא שמאפשרת את קיומו של הממד הכפול או את הצפייה בשני הממדים או ההסבר מדוע נמסרים שני הממדים במקביל. זה קורה משום שהזמן נמתח כמו בועות. מה היא התכונה הממופה בדימוי הזה, כלומר זו שעוברת מאיבר לאיבר (כמו אדם משונשים לשפתיים)? מידת ההימתחות של הזמן. הוא נמתח ומתערבל כמו בועות ולכן נוצרת הכפילות בזמן, כפי שהבועות נעות בערבובייה. אם תשאלו לדעתי, הדימוי לא מוצלח במיוחד, גם בעיקר כי לקח לי הרבה זמן להבינו אותו וזה פוגם בתלהיך ההבנה (בהנחה שזהו ההסבר הטוב ביותר, זה לא מחייב כמובן). בועות אינו סרט ואינן יכולות להימתח יותר מדי אלא להתפזר או להישפך. לא משנה. עכשיו מה החלק היפה: הזמן נמתח כמו סרט של בועות לבנבנות, אותן בועות מפחית הקולה של הנער. כלומר, נוצר כאן מצב של "דימוי פנימי": בניגוד לאודם השושנה שידוע הן לדובר והן לקורא כ"תכונה של העולם" ולכן יכול לשמש כסימן מוסכם ביניהם הרי שהימתחות סרט הבועות היא תכונה פנימית של העולם. אתה צריך להיות בעולם השירי כדי להבין כיצד סרט זה נמתח ואתה צריך את ההבנה הזו כדי להבין כיצד נמתח הזמן. באופן הזה מושגת "דחיסות סמנטית": הבנת החלקים השונים של השיר מבחינת משמען תלוי בהבנת חלקים אחרים. אני אסתייג פה ואומר שאתה לא ממש צריך להיות בתוך העולם כדי להבין איך נראה סרט בועות של קולה, מבחינה זו הדימוי אינו קיצוני, אבל עדיין העיקרון הזה עובד פה. אפשר לתקן את המצב במידה רבה אם היה סרט הבועות פשוט מיודע: סרט הבועות שמתגלגלות… וכן הלאה. אז היה משוייך ישירות לתוך העולם. אין זה פותר את תכונת החיצוניות של הדימוי הפנימי כי מה בדיוק שונה בבועות אלה מן הבועות הרגילות, אבל נניח.
בקיצור הדימוי הפנימי פה הוא כמו "האיש הזה יותר שמן מהשמן שבודק תיקים בסופר שליד הבית שלי". אתה חייב לבדוק מיהו האיש בסופר כדי להבין את הדימוי והבנת הדימוי חיונית להבנת התיאור.

עד פה מבנה. כיצד משרת מבנה זה את המשמעות?
הדימוי הפנימי, יצירת תלות סמנטית בין אלמנטים שונים בעולם השירי יוצרת דחיסות ייחודית לשיר בצורתה ובמידתה ושונה מזו שאנו רגילים. כך גם פועל הזמן בשיר הזה (או תכונת הזמן הכללי המוצגת בשיר הזה). זמן מתערבל, מערבב ממדים, יוצר דחיסות שאינה ליניארית. כלומר יש לנו דימיון בין עיקרון הפעולה של מבנה השיר לתוכנו באופן שיוצר המחשה שלו. חלקי השיר מובנים זה ביחס לזה כמו שהנער וצורתו הבוגרת: איש החוק, מובנים זה ביחס לזה. הדימוי הפנימי מפר את ההסכמה לגבי מה שעליו לעשות וכיצד עליו לעשות זאת בדיוק כפי שאופן הצגת פעולת הזמן מפר את האופן שמובן להבינו: סרט נמתח של בועות במקום עיקרון ליניארי. (אני אומר מקובל להבינו כי כך אני מבינו ואיני מבין דבר בפיזיקה שכנראה מציגה כל מיני הסברים אחרים).

השימוש בעיקרון זה ממחיש את המשמעות התוכנית בצורה של אפקט על הקורא: הבנת דימוי היא תהליך קוגניטיבי וזה לא יכול להיות מושלם, או לפחות מוקשה, בשל השימוש בדימוי פנימי. כך מופנה הקורא, בדיעבד, בשל הדמיון בין שני העקרונות, להבנה מחודשת של התוכן לאור עיקרון זה: של אופן הצגת הזמן. היות שהזמן הוא עיקרון כללי בעולם אז גם מה שמובן לגביו הוא כזה: הזמן הוא סרט בועות, עבר והווה משמשים בו בעירבוביה ובמקביל וכן הלאה.

עיקרון דומה קיים גם בבית השני אולם בצורה מורכבת יותר אז לאור אורכם המייגע של דבריי אשאיר את זה למישהו אחר.
שני השירים בכל אופן, לדעתי לפחות, מתקוממים נגד של סימון בודד בקשר מסמן-מסומן או בהבנה לגבי אופן פעילותו של הזמן. הם מנסים להראות, בתוכנם ובעיקרון פעולתם, את רב הממדיות והגמישות של המילים: דימויים פנימיים לצד הטענה על שפת הבנטו ומימוה וכן את רב הממדיות של הזמן שגם הוא סוג של עיקרון מסמן: בתקופה אחת קורה ככה ובתקופה אחרת אחרת. יחס של אחד לאחד.
מכאן שם השיר: כפי שמשמעות המילים משתנה לפי אור הכוכבים (בלילה) של שומר המסך בשיר (ולכן הדימוי הפנימי) כך משתנה אופן הסימון של השפה או של הזמן וזה גם מודגם בשני השירים.

זהו, פחות או יותר.
בוקר טוב לכולם.
אני מודה לך על ההערות ועל הניתוח 61247
אם אתה מנתח באופן כה חכם ומודע שירים שאינך אוהב, תמהני כיצד תגיב לכאלה שאתה כן אוהב (-;
אכן, השיר עוסק בשפה, ואני מקבל את הניתוח מעיר העיניים שלך.
שתי הערות קטנות: בהיותו של בסרט הבועות מתואר ספציפית כאותו סרט המגיע מפחית הקולה אל לשונו של הגיבור, לא חשתי צורך ליידע אותו, בעיקר מכייוון שיידוע כזה היה עלול לסרבל את השיר. לעניין חוסר-היכולת להימתח של סרט הבועות: כוונתי שהסרט נמתח כפי שניתן היה 'למתוח קו' כלומר מכסה מרחק לינארי מנקודה לנקודה, ובתכונה זו יכול לעמוד סרט בועות. עם זאת, אשמח אם נראה לך שמילה אחרת, לק 'נמתח', הייתה משרתת כאן את המשמעות כפי שהסברתי אותה.
ושוב, תודה.
את אלה שאני כן אוהב 61252
אני מנתח תוך מתוך הערצה ריגשית ולא רק מתוך התעניינות אינטלקטואלית. בערך כמו ההבדל בין רופא שמטפל מתוך אהבה לחולה לבין רופא שמטפל מתוך אהבה למחלה.
מה שכן, שירים שאני חושף בהם רבדים נוספים מתחבבים עלי יותר.

בעניין זה הייתי רוצה לומר לך כמה דברים כלליים שנראים לי חשובים לכל יוצר.
כמעט תמיד ניתן להסביר כל דבר שנראה כחריגה או כשגיאה באופן שמתקשר לשיר כולו. ניתן לומר כי בהמשך העניין מתבהר או מתוקן וכן הלאה. אבל חשוב לזכור שקורא שופט את היצירה בכל רגע ורגע של הקריאה לאור מה שהוא יודע ולא לאור מה שהוא לא יודע או ידע בהמשך. זוהי נקודה מאוד קריטית. על היוצר לדעתי לנסות לראות את הדברים גם בעיניים של קורא וזה כמובן לא פשוט ואולי לא אפשרי אבל מאוד חשוב. בעניין הדימוי של הסרט, נניח שניתן להבין את הדימוי הזה בסופו של דבר ולמעשה כמעט כל מטפורה ניתן להבין בסופו של דבר. עד כדי כך אדיר כוחו של החיפוש אחר משמעות וקוהרנטיות העומד ביסודו של תהליך ההבנה. אבל עליך לקחת בחשבון: לקורא קשה להבין דימוי מסוים או שורה מסוימת. סוף פסוק. עכשיו תחשוב האם ברצונך להקשות בהבנה בנקודה זו במכוון או שזה מקרה שיכול לקלקל. זהו שיקול אדיר חשיבות שאסור לשכוח. על היוצר להבין שתהליך ההבנה אינו מעגל חשמלי: כן/לא. יכול להיות שייקח זמן רב להבין וזה דופק את הרצף או ההיפך: ההבנה מעוכבת בכוונה כדי להשיג אפקט כולל.

קורה לא פעם בפרוזה שאתה לא מבין משהו אבל כן מבין אחרי עוד פסקה. דבר כזה, אם אינו מכוון, הוא לדעתי פשוט פגם. זה מקשה על ההבנה, מעכב אותה ודופק את הנאת הקורא ואת רצף הקריאה.

לגבי עניין הידוע. בסוף מובן כי מדובר בסרט הבועות של אותה פחית אבל זה מובן רק בסוף התמונה ועד אז נראה כאילו מדובר פה באיזה פיתוח נוסף, בכניסה של חומר חדש לתמונה וזה מקשה על ההבנה כי זה דורש אינטגרציה של חומר נוסף. אם היינו יודעים שזה אותו סרט לאותה פחית זה היה פשוט מקל. "קישוריות" בתוך הטקסט חשובה מאוד ומקלה מאוד על ההבנה. קח את זה בחשבון.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים