 |
|
 |
||
|
||||
 |
נעם בן זאב מספר על הבריון שבשך חצי שעה "חולל מופע אימים שכלל צעקות, צרחות, קללות ואיומים, היאחזות בחפצים" והפריע לכנס בירושלים לציון שנת ואגנר. יש תחושה, הוא כותב "שפולמוס ואגנר בישראל [הפך] מטא־פולמוסי: כבר דנים בוויכוח אודות החרם, ולא בחרם עצמו". המגוחך הוא שבכנס, בו השתתפו מן הסתם אנשים שבאו בכוונה לדון ולשמוע ואגנר, הזמרות לא שרו מהמוסיקה המוחרמת של וואגנר אלא רק יצירות הקשורות אליו ולזמנו, או שהושפעו ממהמוסיקה של וואגנר (כך לפי הגירסה האנגלית של המאמר). בעצם, זה כבר לא מגוחך, זה נלעג ומקומם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
על "פרסיפל" בניצוחו של דניאל ברנבוים בתיאטרון שילר הצנוע, שבו "אנחנו קרובים מאוד לזמרים ועוד יותר אפילו לתזמורת שב"תהום המיסטית" שיצר ואגנר". | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |