6363
כן, תרבותנו היקרה בסכנה קיומית. אותם "יוצרים" השואפים רק לקלקל את הקיים ולהוכיח את קיומם ע"י אוסף ניבולי הפה שמוחם מסוגל להפיק וכמות הפרובוקציות שהם מסוגלים לעשות בזמן נתון קוברים תחתם את כל פאר היצירה התרבותית של האנושות עד כה.
לא, לא דיברתי על אמינם או על ראפרים אחרים (או היפ הופ, אודה שעדיין לא הבנתי את מלוא ההבדל), כוונתי כמובן לביטלס (לו הייתי כותב לפני כמה עשרות שנים), או על הרוק הכבד (לו כתבתי לפני כמה *פחות* עשרות שנים), או אולי בעצם על ה heavy metal?
קל מאוד לתקוף מגמה חדשה על שאינה עומדת בסטנדרטים של הקודמות לה. איני מטיל ספק שהמבקרים לא רואים עצמם כמי שפוסלים כל דבר חדש, אלא באמת רואים נחיתות בתרבות 'שטחית' וירודה. עדיין, לבוא ולפסול בצורה כל כך גורפת זה קצת מוגזם.
נכון, רוב הטקסטים של אמני הראפ (וכן, אני חושב שקטונטי, וכך רובנו, מלהגדיר עבור אחר אם הוא אמן או פשוט חנטריש) לא בדיוק מדברים אלי. אבל, נחשו מה? זה לא אמור לדבר אלי. אלה שמוצאים דמויות לחיקוי אצל אמנים כאלה, אלה שמוצאים בטקסט חומר להזדהות איתו אינם *רק* פושעים פוטנציאליים או מתוסכלים, אלא לעיתים כאלה שביטוי לירי לאלימות שהם חשים נוגע בהם עמוק בפנים לא פחות מאשר אמנות אחרת אצל אנשים אחרים.
לא הכל זה 'או זה או זה'. לא חייבים לבחור בין ראפ לג'אז או בין רוק כבד למוזיקה קלאסית. לפעמים קצת אלימות מילולית זה בדיוק מה שאני צריך כדי לשחרר לחץ, ואם זה יכול לבוא דרך מוזיקה ולא צעקות על מישהו אחר - מה רע?
וקצת דעה אישית לגופו של עניין. לא היכרתי את אמינם עד שקראתי את הכתבה, אבל את השיר על המעריץ המתוסכל שהרג את חברה שלו כן שמעתי (לבושתי, מיד הנחתי שמדובר בראפר שחור, מלא דעות קדומות שכמותי). הייתי במכונית באותו הזמן, ולמרות שכבר הגעתי למחוז חפצי, לא יכולתי לכבות את הרדיו ולצאת. השיר היה מדהים, מסעיר, מפחיד ומרגש. לא יצאתי 'מרומם' אלא להיפך - בהלם מוחלט ומאוד מטריד. אבל האמן הצליח לגעת בי, ואם זה לא תפקידו, איני יודע מה כן.
האם להגיד מכאן שהפכתי לחסיד הראפ? לא, אבל זה לא העיקר. מסתבר, להפתעתי, שיש שם משהו אפילו בשבילי - מה שלא סותר את היכולת למצוא את הזמן והיצירה המתאימה מכל זרם אחר.
פתיחות, רבותי, קצת פתיחות.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים