מחשבות שניות על הצילום 671731
תיאוריות של הצילום (למשל זו של רולאן בארת) גרסו במאה העשרים שעיקר קסמו נעוץ במציאות ובפרטיה שרק הוא יכול לשמר, בגעגוע שהוא יוצר לאנשים וחפצים שכבר אינם וכולי. זה כבר המון זמן לא כך. אבל בעצם, מתי זה כן היה כך? כבר בתקופה הוויקטוריאנית השתעשעו בצילומי "רוחות" ו"פיות" ובצילומי אנשים שמחזיקים את ראשם הערוף-לכאורה מתחת לבית השחי.

וכמובן, צלם השטח של פעם, שנתפס כמי שמביא בשורה של מציאות אחרת (מקום שבו לא היינו והוא נסע לשם בשבילנו), עומד היום מבויש מול אינספור תמונות של איתני טבע שתפסו חובבים בהצלחה לא פחותה.

נדמה לי שאם נותר עוד תחום אחרון שבו מותר הצלם על החובב, זהו איתור הקומפוזיציה המיטבית בתוך הפריים (גם אם מדובר בחיתוך מאוחר שלה מתוך הפריים המקורי). מציאת הקשרים, יחסי גודל, החלטה על הפרט המשמעותי שבו יתמקדו וכולי.

לגבי התחרויות: אולי פשוט צריך ליצור שני מסלולים נפרדים, עם עיבוד משמעותי ובלעדיו?
מחשבות שניות על הצילום 672526
אני חושב שאפשר לפרש את התזה של בארת כעוסקת בהקבלה בין היכולת של הצלם והצילום ליכולת של ההיסטוריון וההיסטוריה, כשהאחרון פוסק למשל שתקופה מסוימת התרחשה מתאריך זה ועד לזה.
החיפוש אחר הצילום ''הנכון'' הוא אחר יצוג של, לכל הפחות, אמת כלשהי לגבי מושא כלשהו.
כמובן שהדברים יכולים להאמר גם לגבי איור או כתיבה. אולי אעיין בו שוב.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים