 |
|
 |
||
|
||||
 |
כתבת, "הצרחות מחרישות האוזניים של הנערות בתקופת הביטלמניה למראה ארבעת המופלאים מליברפול לא הביעו אך ורק הערכה לעומק האמנותי של יצירתם, וג'ימי הנדריקס מייצג היטב את הדימוי של מוזיקאי הרוק שהתארח במיטותיהן של מאות מעריצות." שווה רק להזכיר שתופעת הנערות הצורחות התחילה הרבה לפני הביטלס, כמו ההיסטריה ההמונית של הבובי-סוקסרס (ע"ש הגרביים), אלפי המעריצות השרופות של פרנק סינטרה. חצי מאה לפניו היתה ההיסטריה שעוררה המוזיקה של וואגנר, בעיקר אצל נשים. בסדרת קונצרטים בניו יורק בשלהי המאה ה-19 נשים התעלפו, השתוללו באקסטזה, כמרים הפגינו והפריעו להופעות, בעלים גררו את נשותיהם מהקונצרטים. התופה הזו מעניינת כי היא מחברת את ההשפעה המינית של המוזיקה במנותק מהדימוי המיני של המוזיקאי. ____________ יופי של מאמר |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הניתן להעלות על הדעת השתוללות, התרגשות ואקסטזה שאינן נובעות ממיניות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי. אני לא חושב שהכמרים והבעלים דאז חשבו כך. טריסטאן ואיזולדה היא הרפתקה של כמה שעות "קואיטוס אינטרפטוס" שמסתיים בפורקן חרישי בקטע הסיום Liebestod (שמנוגן בד"כ בקונצרטים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על תפיסת העולם של הכמרים והבעלים דאז לגבי האישה אפשר מן הסתם לכתוב (ומן הסתם נכתבו) תילי תילים של מילים שהראו באותו ומופתים כמה כשלים בסיסיים היו בה. והשאלה שלי היתה כמובן רטורית, מי שלא מכיר מקרים וצורות שבהם יצורים תבוניים (אה, אולי זה לא כולל נשים? "דאז" וגו') חווים התעלות נפש שאיננה מינית, כנראה שלא חי מספיק שנים בקרב המין האנושי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה די ברור מאיליו. הערתי נגעה לאספק של המשיכה המינית של המוזיקה. וואגנר, כמדומני, יהיה הראשון להסכים. הארוטיקה המינית של טריסטאן ואיזולד הם הכיסוי והכלי דרכו וואגנר מעביר אותנו לתחום של התעלות הנפש שחורגת מהחומריות. הליבסטוד הוא הוא המקום שבוא דרך האורגזמה המוזיקלית-גופנית אנחנו אמורים לעבור למשהו קוסמי (המוות) שכאילו עומד מעבר או מעל לכל. בעצם, אפשר לחשוב על זה כהתמזגות של החומר והנפש, האקט המיני איננו עומד לבד אלא הוא חלק מהאהבה הגדולה, הרגשית והאינטלקטואלית. אולי משהו שקורה גם ברגעי יוריקה של מדענים. התפעמות אין קץ של המתזגות עם משהו אליו אתה נמשך בכל מאודך והוא נמשך אליך בכל מאודו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם ההערה שלי נגעה לזה. אני מקווה שאתה לא מנסה להוכיח שמכך ש*יש* יצירות מוזיקליות שאמורות לעורר או לתאר התעלות מינית, ניתן להסיק שהתעלות בהשפעת מוזיקה היא תמיד מינית. כי באותו טיעון בדיוק אפשר להוכיח שכל יצירה ספרותית היא פורנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה הזה, העוררות המינית היא מכוונת, אבל לא רק לכשעצמה (שאז היה מקום לדבר על פורנו). אני יכול לחשוב על ספרי דה סאד או להבדיל השיר je t'aime moi non plus אתה יכול להוסיף לרשימה את בארי ווייט ואני אוהב אותך היום של אריק איינשטיין. כולם מתחילים במיניות אבל לא גומרים איתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא היום ההערה הזו תמוהה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי חשבתי על העצרות ומצעדי הגאווה של המפלגה הנאצית כדוגמה נגדית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה גם לך על התשבוחת. בל נשכח את הפסנתרן-מלחין פרנץ ליסט, "כוכב הרוק הראשון", שנשים היו מסתערות עליו, קורעות חלקים מבגדיו ושערו, ומטמינות במחשוף בדלי סיגרים שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והחיבור האנקדוטי הוא שוואגנר הנשוי ובתו של ליסט קוזימה הנשואה למנצח פון בילוב ניהלו פרשיית אהבים. קוזימה וואגנר התחתנו, אך וואגנר התעקש שפון בילוב ינצח על הבכורה של טריסטן ואיזולדה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |