14 730418
אבל סימנתי בטעות "שישה עשר עד 25". נראה שמאז גיל 10 שנת השיא שלי היתה 2017, בה קראתי 22 ספרים. על פי הדעיכה המסתמנת, בשנת 2028 אקרא מינוס ספר אחד, שזה כנראה כתיבה של ספר, ולא מן המשובחים יש לציין.

ספרים שהותירו בי רושם מיוחד:
שלושת הספרים האחרונים בסדרת "החברה הגאונה" - הדמויות, הסביבה, העלילה הכניסו אותי לשבועות ארוכים של חופשה מעיקה וסוחפת בנאפולי של עשרות השנים האחרונות, עם דמויות שלמרות שריתקו אותי, לא יכולתי להזדהות עם מי מהם. צפיתי גם בעונה הראשונה והמעולה של HBO, אבל התקשיתי להמשיך לעונות הבאות.

חירות של ג'ונתן פראנזן - כמה יומרני וארכני, ככה תענוג. תיקונים לעומת זאת לא זיכה אותי בהנאה דומה. רק הארכנות היומרנית נותרה שם עבורי.
בתואר הספר החשוב ביותר עבורי שקראתי השנה זוכה אצלי כרגיל ספר עיון: המרד השפוף של גדי טאוב, שכמו רוב ספרי העיון שקראתי בשנים האחרונות, מוסיף נדבך מרכזי לתצרף "איך הגענו עד הלום" שאני מנסה להרכיב מאז שנת 1999.

אנטישמיות העומק של אדגר לוצאטו הפתיע אותי לטובה. ללוצאטו שהיה עו"ד בתחום הפטנטים אין השכלה אקדמית הקרובה לתחום הספר. למרות זאת, נדמה שהמחקר והכתיבה הם ברמה גבוהה, עם העומק, הספקות והשיטתיות של כתיבה אקדמית טובה, שחשפה אותי לנתונים ותובנות שלא היו ידועים לי.

תעשיית השקרים של בן דרור ימיני הוא ללא ספק הספר החשוב ביותר שקראתי, אם כי לא עבורי - את רוב המידע והטיעונים שמצויים בו אני כבר מכיר היטב ממאמריו של ימיני. הספר גם קצת עיצבן אותי: ישנה בו נימה חוזרת של התנצלות והצטדקות על אופן התמודדותה של ישראל, הרבה מעבר לנדרש, גם כאשר לוקחים בחשבון את קהל היעד. הכתיבה נעשית כאילו מעמדת נחיתות מוסרית, בעוד הנתונים שנחשפים מצביעים על ההיפך מכך. בעייה נוספת היא החזרתיות בו. הספר הוא אוסף של מאמרים נפלאים שכל אחד מהם עומד בזכות עצמו. אך כדי שכל פרק יעמוד בזכות עצמו יש צורך לחזור על ההקשר ונתוני היסוד בכל פרק ופרק. זה אולי טוב למי שקורים מאמר של ימיני פעם בכמה זמן, אך לא למי שקורא את הדברים ברצף, בספר אחד. ניתן היה לקצר את הספר במידה רבה, וע"י כך רק להשביחו. אני מקווה שההוצאות האנגלית והצרפתית אינן סובלות מבעייה זו.

מקימי של נועה ירון ריגש אותי.
14 730446
קראתי את 'אל תתני לי ללכת' של אישיגורו שכבר נדון כאן - היה כתוב היטב, אבל מאחר ועליתי על הפואנטה שלו כבר בהתחלה, קצת צפוי מדי. וקצת מדכא.

אני באמצע (יש לי הרבה כאלה) 'שלושה בסירה אחת' - דורש הסתגלות לסגנון, אבל די משעשע.

'תפילה לאוון מיני' של ג'ון אירווינג - מתחיל היטב, ואני אוהב את הכתיבה של אירווינג, אבל זה לא מהטובים שלו עד כה. ארוך מדי וגם מבוסס בכבדות על כתבים, טקסים ומיתולוגיה נוצרית שזרים לי ועל כן חלק מהניואנסים שורקים מעל לראשי.

בעקבות בתי ה(לא כל כך) גדולה השלמתי את שלושת הספרים האחרונים בסדרת 'הארי פוטר', והם היו טובים מהמצופה. למרות אורכם (אחד מהם מתקרב לאלפייה) הם קריאים מאד, ושורה עליהם אוירה אפילה שהתכתבה יותר מדי עם עליית כוחות האנטי-דמוקרטיה המקומיים והגלובליים. כולל הדגשת טקטיקות שבימינו היו זוכות בקלות לכינוי ''פייק ניוז''.

'חמישה עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט' - אולי זה שהכי נהניתי ממנו השנה, מצליח לעשות טויסט מרענן על הנושא השחוק של לולאת זמן ולשמור על מתח ועניין כמעט לכל אורכו.

'ראייה עיוורת' של פיטר וואטס - זה שהכי סבלתי ממנו, דוגמה שלאיך מד''ב קשה והרבה רעיונות טובים יכולים להיות ספרות גרועה, משעממת ולא קוהרנטית. אולי גם 'טאו אפס' שקראתי כמדומני השנה נופל לקטגוריה הזו, אבל הוא הרבה פחות יומרני וטרחני.

אני מודה ומתוודה שראיתי יותר סדרות טלויזיה בבינג' מאשר קראתי ספרים.
14 730449
לגבי תפילה לאוון מיני, שבעיני הוא אחד הספרים הטובים ביותר של ג’ון אירווינג, נראה לי שחלק משמעותי מהאיכות של הספר נאבד בתרגום (גילוי נאות, לא קראתי את התרגום לעברית במלואו, רק רפרפתי כדי לבדוק איך תורגמו קטעים מסוימים). הספר לא רק מתבסס על מיתולוגיה נוצרית (והרבה יותר על הקונפליקטים בין הקתוליות ובין הפרוטסטנטיות) אלא גם על מיתולוגיה ילידית אמריקאית ועל צ’ארלס דיקנס (קשה עד בלתי אפשרי להבין את הספר בלי לקרוא את Christmas Carol ויש שם מוטיבים מספרים נוספים של דיקנס). אם כבר משהו שיותר הפריע לי בספר, זו הביקורת הפוליטית שהמספר (בשם הסופר מן הסתם) מותח על הממשל של ארה”ב. כמה אפשר כבר לקטר על מלחמת וייטנאם ועל ממשל רייגן?
14 730453
דוקא התרגום לא הפריע לי כלל.
כנראה שאי ההיכרות עם המיתולוגיה ועם צ'ארלס דיקנס (אצלי) היו הרבה יותר משמעותיים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים