 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא אנשים שחולים, לא אנשים שפושעים, לא אנשים עצובים, לא אנשים רגילים, ולא אנשים טובים. כמו שאני זוכר ואזכור, עידו היה בן-אדם טוב, מצחיק, שבאמת יודע הכל (או הרוב), אחד שקשה שלא לחבב על הפעם הראשונה שרואים (או קוראים), ואחרי שמכירים, ממש לאהוב את הבן-אדם. אני פשוט לא מצליח לעכל את הדבר הזה, שפתאום קוברים מישהו שאני מכיר, מישהו עם תחומי עניין דומים לשלי, מישהו כל-כך חי. הייתי רוצה להרגיש יותר כעס, וללכת להאשים מישהו, אבל אין כלום, יש רק הלם וצער. תנחומי למשפחה. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |