8752
את עידו הכרתי בצבא.
עידו שירת ביחידה שבה כל אחד "גאון" אבל עידו היה בכמה סידרי גודל מעל כולם, הוא היה משהו מיוחד בקנה מידה עולמי.

בהתחלה הייתי מבקר אותו כדי לשאול אותו שאלות אבל מהר מאוד הייתי מבקר אצלו רק כדי לשאול מה נשמע, לדבר, להחליף חויות מהסוף שבוע, לצחוק, למתוח ביקורת על פרק בבילון 5, לספר על ספר טוב שקראתי (ובדרך כלל הוא כבר קרא אותו) ועוד... פשוט ממש אהבתי לדבר איתו.

עכשיו כשאני חושב על עידו אני נתקף בסערת רגשות.

יותר מכל אני מתמלא רגשות של כאב וצער, אפילו עכשיו קשה לי כל כך להשלים עם העובדה שעידו לא כאן.

עולים בי הרגשות של פיספוס, תחושה של החמצה, על כל הזמן שלא הכרתי אותו ועל זה שלא ניצלתי את הזמן טוב, הרגשות של פיספוס על העתיד שנקטע (התכוונתי לשמור עם עידו קשר גם אחרי הצבא).

עולים בי חיוכים כשאני נזכר בהומור של עידו, בצורה שהיה מזייף בשירה אבל בכל זאת אף פעם לא מתבייש, באיך שהיה מקליד, בתנועות הקופצניות שלו, בתחרויות שלנו של "מי ישן פחות"...

כל חיוך מלווה אחריו בעינים דומעות כשאני נזכר שעידו לא כאן.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים