| ניר הזועם בדרכים מכה שנית | |
 | (צילום אילוסטרציה: באדיבות דניאל טי. יארה)
|
| |
הגשר על רוקח בואך גני התערוכה מעולם לא נראה שלו יותר. היה זה בוקר נאה. השמש זרחה בעליצות, ברדיו זעקה איזו מתלהמת "הגולן שלנו ירוק! הגולן שלנו מפתה!!!" פרחים ועצים הסתירו, בטוב טעם, שלטי חוצות מטעם העיריה. פסטורליה מושלמת.
(חריקת צמיגים)
בום!
(חריקת צמיגים II)
טראח!
"בוקר טוב!" אמרתי לקשיש המנומס שהתנגש במכוניתי מאחורה. "מה שלומך?" אמרתי לאשה המעונבת שבמכוניתה התנגשתי אני מאחורה. "יום יפה, לא?"
הקשיש נתן מבט בוחן בי ובמכוניתו. "התנגשתי בך?" שאל. "כנראה," אמרתי, "אבל אל תתפוס אותי במלה - הייתי עסוק בלהתנגש בה." האשה נעצה בי מבט חשדני ואמרה "גבי?"
"ניר," אמרתי, "נעים מאד."
"חכה רגע, גבי..." אמרה האשה.
"ניר."
"אני שומעת אותך, גבי, אתה לא צריך לצעוק!"
"ניר. תראי..."
"אתה לא נותן לי לדבר, גבי!"
"ני... אה."
לא סובל את הטלפונים הסלולריים הגמדיים האלה.
צפירות זעם מקוטעות בישרו לנו כי קהל הנהגים החולק איתנו את הגשר יעריך מאד אם נוכל - בבקשה, ואם זה לא מפריע - להחנות את מכוניותינו במקום אחר. חנינו. "יש לך עט?" שאלתי את הקשיש.
"למה?"
"לרשום פרטים. אל תדאג, אני אחזיר לך אותו."
לקחתי את העט שלו ופניתי לגברת. "אם תוכלי, בבקשה, להביא את רשיון הרכב והביטוח..."
"מה?"
"אני רוצה לרשום פרטים."
"אני לא שומעת אותך, ג..."
"את מוכנה בבקשה לעזוב רגע את הפלאפון?"
ההיא נתנה בי מבט - תערובת של זעם ופליאה. מן הסתם אמרה לעצמה כי לפניה אדם שאינו מודע כלל וכלל לכללי ההתנהגות בחברה תרבותית. "אתה לא רואה שאני מדברת?!"
"תרשום את מספר הרכב, פוליסת הביטוח, הטלפון..."
"גבי, יש קימוט גדול בפח מאחורה!"
"...חברת הביטוח, כתובת..."
"לא, לאוטו שלו לא קרה כלום. גבי - למה אתה צועק?"
בסופו של דבר רשמנו כולנו את פרטי הרכבים, מספרי הטלפון, הביטוח והתאריך. כל אותו זמן לא הפנתה האשה ולו מלה אחת לעברי או לעבר הקשיש הנחמד, שסיפק כלי כתיבה, ניירת, ומעט יותר פרטים ממה שהדעת סובלת. רק משסיימנו פנתה אלי לפתע האשה ואמרה, בקול צלול ומתוך כוונה רבה: "(שניה, גבי, אני מיד אומרת לו...) אתה מוכן בבקשה לרשום כאן על הדף שאתה אשם בתאונה?"
"מה?!"
"(גבי, הוא אמר מה...) תראה," פאוזה, "אתה הרי התנגשת בי מאחורה," פאוזה, "ולכן אתה אשם בתאונה. אם רק תרשום את זה כאן על הפתק..."
"גבירתי," אמרתי, "באם תחפצו את או מקורביך להביא את העניין בפני בית המשפט, אשמח לספק פרטים בעל־פה ובכתב. אם תואילי לפנות למשרד עורכי הדין שבראשותי, אשמח לעזור לך. הנה כרטיס ביקור." שלפתי מכיסי כרטיס והושטתי לה.
"לא, לא," אמרה האשה ונסוגה. "אני... גבי?! הוא אמר..."
החזרתי את הכרטיס לכיס. ממילא הכתוב עליו - "מרום כלי נגינה בע"מ" - לא היה מועיל לה במאומה.
הקשיש החביב חייך אלינו באהדה ונכנס למכוניתו.
"אתה לא יכול לעשות לי את זה!" אמרה האשה.
"ודאי שלא," אמרתי, נכנסתי למכונית ונסעתי.
מרחוק עוד שמעתי אותה צועקת - "גביייי..."
העט של הקשיש הנחמד נשאר אצלי עד היום.
אולי יש כאן מוסר השכל כלשהוא, אך הוא חומק ממני בעליצות ואין לי כח לרדוף אחריו.
|
| |
קישורים
ניר הזועם בדרכים
|
|
|
