כל הדיוט חובב מדע יודע שהפיזיקה נמצאת כיום בשיא כוחה. תורת החלקיקים האלמנטריים נחלה ניצחון עצום בשנות השבעים של המאה שעברה, עם התפתחות "המודל הסטנדרטי"- תורה פיזיקלית שמסבירה ומאחדת שלושה מארבעת הכוחות הידועים בטבע. ספרי מדע פופולרי מתגאים בדיוק המדהים של התחזיות של תורה זו ומצטטים ספרות רבות אחרי הנקודה העשרונית. יחד עם זאת, בפסקה האחרונה של כל ספר כזה מסבירים שעוד רבה הדרך – כוח המשיכה, הכוח הרביעי של הטבע, לא נלקח בחשבון ב"מודל הסטנדרטי". ספרים עדכניים ידווחו שכיום הושגה פריצת דרך גם בנושא זה: "תורת המיתרים" היא תורה חדשה ומבטיחה, שטובי המוחות בתחום הפיזיקה מתקבצים לפתחה, בתקווה להסביר את חידות המילניום החדש - איחוד הגרביטציה עם המודל הסטנדרטי.
הכלה יפה מדי (אזהרה: נפנופי ידיים לפניך)
על אף תמונת המצב המפוארת שספר המדע הפופולרי (ההיפותטי) מציג, פיזיקת החלקיקים נמצאת במשבר מאז שנות השבעים. המשבר נובע באופן פרדוקסלי מההצלחה הטובה מדי של אותו "מודל סטנדרטי". המודל הזה מנבא בצורה טובה כל גודל שהחלקיקאים מסוגלים למדוד היום במאיציהם. מדי פעם אומנם מתגלות "אנומליות"- תופעות שאינן מוסברות על ידי המודל ולכן מעוררות עניין רב; אבל האנומליות הללו בדרך כלל מתבררות כסטיות סטטיסטיות, ורובן נעלמות אחרי שאוספים מספיק מדידות חוזרות.
למרות ההצלחה של המודל הסטנדרטי, הדעה המקובלת בפיזיקה היא שהמודל הסטנדרטי אינו יכול להיות סוף פסוק. הסיבות הן פילוסופיות אך גם מתמטיות־פרקטיות. סיבה מהמחלקה הפילוסופית היא שלמודל הסטנדרטי יש די הרבה פרמטרים (כמאה) שיש לכוונן, על ידי מדידות במעבדה, כדי לקבע את המודל. ואילו מבחינה פילוסופית, אנשי המדע נרתעים מתאוריה כל כך מרובת פרמטרים (כדברי פאולי- עם חמישה פרמטרים חופשיים, פיזיקאי יכול להתאים [עקומה ל] פיל).
סיבה פרקטית- איננו יודעים מה קורה לתאוריה בנוכחות גרביטציה חזקה מספיק. אין כיום דרך למדוד את ההשפעה של גרביטציה חזקה על חלקיקים אלמנטריים, ולכן גם כשיש תאוריות שמנסות לתאר את ההשפעה הזאת, אין שום עוגן ניסיוני לבדיקתן. כתוצאה מכך, הפיזיקה של החלקיקים האלמנטריים נחלקת בין "ארטיקולציה של הדוגמה"- כלומר חיטוט יותר ויותר מעמיק בקרבי התאוריה הקיימת בתקווה לגלות הפתעות, או מדידות במאיצים בתקווה לגלות סטיות מהניבויים, לבין חקירות מתמטיות שמטרתן להכליל את התאוריה הקיימת אך ללא צורך ביכולת להסביר עובדות חדשות.
המשבר ברור, כמו גם הדרכים לצאת ממנו: למצוא תוצאות ניסיוניות חדשות, ולגלות תיאוריה חדשה. בתחום הניסיוני, יש התקדמות בשתי חזיתות - בחזית המאיצים ובחזית התצפיות האסטרונומיות. בשנה הבאה עומד המרכז האירופי למחקר גרעיני (CERN) להשיק מאיץ ענק, ה- LHC. ייתכן שהאנרגיות של מאיץ זה יהיו גדולות מספיק כדי למצוא מספר תופעות ספקולטיביות שיצביעו על תיקונים ושינויים נדרשים במודל הסטנדרטי, אבל לא כאלו העשויים לאחד אותו עם הגרביטציה. לשם כך צריך להגיע לאנרגיות שמאיצים אינם יכולים להשיג כעת (וכפי הנראה גם לא בעתיד הנראה לעין). לכן מנסים המדענים שיטה נוספת – תצפיות אסטרונומיות. האנרגיה המצויה בתהליכים אסטרופיזיים היא עצומה, ובנוסף, תצפיות אסטרונומיות גם נותנות מידע על התנהגות היקום לפני מיליארדי שנים, בזמן בו אולי לגרביטציה היתה השפעה חזקה יותר על התנהגות החלקיקים האלמנטריים.
הרכבת גלאים במאיץ LHC ב- CERN
התצפיות האסטרונומיות אומנם סיפקו סחורה, אבל טיבה של זו לא ברור- היקום מתנהג כאילו הוא מלא ב"אנרגיה אפלה" הגורמת לגלקסיות להידחות זו מזו בקצב הולך ועולה. התרחקות הגלקסיות זו מזו היא התנהגות שונה באופן מהותי ממה שחשבו עד לפני כעשור, אבל הסיבה להתנהגות זאת עדיין מסתורית והקשר שלה לבעית האיחוד מעורפל.
בתחום התאורטי, המועמדת המובילה היא כאמור תורת המיתרים. היא נושאת בחובה את היכולת לאחד את הגרביטציה עם שאר הכוחות בצורה קוונטית. האיחוד הזה הוא צורך קריטי של הפיזיקה, ובלעדיו יש לפיזיקה סתירה ברמה הבסיסית ביותר של הבנתנו את היקום. התאוריה עברה תהפוכות רבות בצורתה, אבל מקובל לראות בה תאוריה מובילה החל משנת 1984, ולפריצות הדרך התאורטיות שאיפשרו אותה קוראים "מהפכת המיתרים הראשונה" (כמו שהשם מרמז, היתה מהפיכה נוספת בשנת 1995).
למרות ההבטחה הגדולה של תורת המיתרים, וההתקדמויות הפורמליות הרבות בתחום, הקשר שלה למציאות הפיזיקלית הוא עדיין מאוד רופף. התאוריה איננה מוגדרת היטב, ולמעשה אין כמעט אף גודל מדיד שהיא מנבאת. לאחרונה גם התברר שהתורה מספקת מספר עצום של "יקומים" אפשריים, ובינתיים אף אחד מהם לא נראה כמו היקום בו אנו גרים. יתירה מכך, גם אם יימצא פיתרון המתאים ליקום שלנו, נתקשה לנבא דברים חדשים - אולי הפתרון שמצאנו הוא יקום שזהה ליקום שלנו פרט לעובדה החדשה אותה אנו מודדים כרגע? האי־בהירות של התאוריה מעלה גם ספיקות בדבר האפשרות להפריך (במובן הפופריאני) את תורת המיתרים, לפחות לעת עתה.
תוצאות אלו, בתוספת התסכול המתמשך של חוסר התקדמות בכיוון הניסויי, יצרו תנועת נגד. לכאורה המצב טבעי לגמרי - כשאין תאוריה סגורה מתפתחים כמה כיוונים מתחרים, "השוק החופשי של הרעיונות". אבל אנשי תנועת הנגד טוענים יותר מכך. אם נמשיך את האנלוגיה הכלכלית, המתנגדים מדברים על מונופול דורסני, שבו חוקרי תורת המיתרים מונעים מתאוריות אחרות להיחקר באופן מעמיק באמצעות השליטה שלהם בתקציבי המחקר ובשבתם בוועדות הקבלה באוניברסיטאות. ואז פרופסור פיטר וויט החליט לכתוב בלוג.
מטא־פיזיקה, מטא־בלוגיקה
גם פיזיקאים הם גרפומנים תאבי חשיפה, וגם להם יש בלוגים. מעבר להגיגים הרגילים (סרטים שראה הבלוגר, ספרים שקרא, פוליטיקאים שהוא שונא ותובנות עמוקות על המצב האנושי שהתקבלו בעקבות נסיעה במונית) אפשר לקרוא בבלוגים של הפיזיקאים גם על הפוליטיקה הפנים אוניברסיטאית, הקשיים בדרך לקביעות, ובאופן כללי על חייו של האקדמאי. אפשר אפילו לקרוא על הנעשה במדע. לא מפתיע- אנו מצפים ממדענים לספר על מדע בבלוגים שלהם. מכיוון שתורת המיתרים היא הנושא בפיזיקה היום, ברור שיכתבו גם על כך. בלוגים כמו "שולחן הקפה של המיתרים" The string coffee table וכמו "שונות קוסמית" cosmic variance דנים בהתפתחויות האחרונות.
פיטר וויט, מרצה למתמטיקה ואחראי על רשת מחשבים באוניברסיטת קולומביה, פתח אף הוא בלוג שמטרתו המוצהרת לעסוק בתורת המיתרים. שמו של הבלוג "אפילו לא שגיאה" הוא עלבון מחושב היטב - בקהילת הפיזיקאים זהו תואר יותר גרוע מ"מוטעה". השם מבוסס על אימרת כנף של ולפגנג פאולי (שהוזכר לעיל), שתיאר כך עבודה של חוקר צעיר. אין פיזיקאי שלא יזהה את המקור ואת כוונת המחבר.
עם הצהרת כוונות כזאת, אפשר היה לצפות שמדובר בטרחן שמטרתו לזכות בתשומת לב באמצעות הצהרות בומבסטיות נגד הממסד השמרני. למרבית הפלא, הבלוג עצמו נעדר התלהמות כמעט לחלוטין, וויט מציג את עמדתו בצורה שלווה יחסית וטענותיו מנוסחות היטב. התגובות בבלוג הן סיפור אחר; אבל בעל הבלוג בדרך כלל מסלק תגובות פרועות מדי. בפיקחות רבה נוהג וויט להוריד דווקא את התגובות המתלהמות המצדדות בעמדה שלו, ומשאיר לעיתים תכופות את ההתלהמויות מצד אנשים שמתיימרים להגן על תורת המיתרים מפני ביקורתו. קריאה בתגובות הבלוג יוצרת לפעמים את הרושם ש*הוא* מייצג את עמדת הקונסנזוס, מול טוקבקיסטים מתלהמים המזדהים בשמות כגון "חוקר תורת המיתרים". אפילו פרופסורים המזדהים בשמם מנהלים איתו לפעמים התכתשויות מאוד לא "פרופסוריאליות".
לכאורה, וויט הוא עוד טרחן מדעי. הוא אומנם פרסם מספר קטן של מאמרים בפיזיקה, אבל לא היה חוקר פעיל בשנים האחרונות. המשרה שלו בקולומביה אינה במחלקה לפיזיקה ואינה משרת מחקר מלאה. רשימות בבלוג אינן אמורות להוות תחליף למאמרים מדעיים. מכיוון שטרחנים מדעיים אינם תופעה נדירה, אפשר היה לצפות להתעלמות מצד קהילת החלקיקאים. אבל הבלוג של וויט החל למשוך תשומת לב מסויימת. מעבר להתעסקות בתורת המיתרים ניתן היה למצוא שם עדכונים לגבי התקציבים שהקונגרס האמריקאי הקצה למחקר, עדכון לגבי ביצועי מאיצים ופרטים על ההיסטוריה של הפיזיקה.
דיקאן הטרחנים או נביא זעם?
המיקרו בלוגוספירה של הפיזיקאים הגיבה כמעט מייד לבלוגר החדש. מנגנוני הטראקבק יידעו את הבלוגרים האחרים שבלוג חדש נולד, ושהוא מקשר אליהם. התגובות היו מעורבות. רוב הקהילה התנגדה לדעות המובעות בבלוג, אבל (לפחות באופן הצהרתי) קיבלו בברכה את קיום הבלוג והכירו בלגיטימיות של חלק מהטענות שהועלו בו נגד תורת המיתרים. גם הרבה מחוקרי תורת המיתרים בקרב הבלוגרים הגיעו למסקנה שפיטר וויט אינו טרחן. אבל היו גם שהתנגדו באופן נחרץ ולעגו במילים בוטות לוויט. אחד מהתוקפים הכי בוטים הוא חוקר ובלוגר מ-MIT (במסצ'וסטס) בשם לובוס מוטל [זהירות- הבלוג שלו מלווה במוסיקה רועשת]. מוטל לא מסתפק בתיוג של וויט כטרחן, אלא מכנה אותו "דיקאן הטרחנים" ו"אנטי מדעי". הוא משווה את וויט לאנשי ה"תכנון האינטליגנטי" ואגב כך את תורת המיתרים לאבולוציה. הוא קורא לו "מיקרוב מדעי שלא כתב אף משוואה [בתחום]". אבל מוטל מתבטא בבוטות בתחומים רבים, החל מהתחממות כדור הארץ (הונאה ושטות!) עבור בהעדפה מתקנת לנשים (מיותרת ומסוכנת) וכלה בפינושה (דיקטטור רצחני, אבל כלכלן לא רע). אולי כדאי גם להזכיר שהוא בעד תורת האבולוציה.
עטיפת ספרו של וויט
וויט לא הסתפק בכתיבת בלוג. לאחרונה הוא פרסם ספר ששמו כשם הבלוג, בו הוא מפרט לעומק את התנגדותו לתורת המיתרים. ממש לקראת צאת ספרו פרסם גם לי סמולין, פרופסור לפיזיקה ממכון "פרימטר" באונטריו שבקנדה, ספר התוקף אף הוא את תורת המיתרים ומציע גישה אחרת לבעית האיחוד. יתירה מזאת, שני הספרים מטפלים גם בבעיה לא ממש מדעית – הקצאת תקציבים וקידום של חוקרים העוסקים בגישות מתחרות לתורת המיתרים (גילוי נאות- לא קראתי את הספרים, אבל קראתי הרבה מאוד פוסטים של שני המחברים בנושאי הספרים). האם פה קבור הכלב? מאז שנות השמונים, התאוריה המובילה היא תורת המיתרים. מבחינה כמותית לפחות, תורה זאת מושכת אליה את המוחות המבריקים ביותר, ולאלה גם מבטיחה את הקריירה הבטוחה ביותר.
גם וויט וגם סמולין מזהירים מתופעות "סוציולוגיות" – לחץ חברתי מופעל על סטודנטים לעסוק בנושא החם, אפילו אם התוצאות בתחום הן מעטות. אד וויטן (Witten), שיש אומרים שהוא הפיזיקאי התאורטי הנחשב ביותר היום, פעיל מאוד בתחום וקרא לתורת המיתרים "תאוריה מהמאה ה-21 שהתגלתה בטעות במאה ה-20". כמעט כל המשרות הקבועות לחלקיקאים במכון למחקר מתקדם בפרינסטון (מקום מושבו של וויטן) שייכות לחוקרי מיתרים. לטענת סמולין, ועדות גיוס של אוניברסיטאות שבהן יושבים פרופסורים בתחום המיתרים נוטות לחפש מועמדים בתחום זה. וויט וסמולין הם במידה מסויימת "קורבנות השיטה". סמולין נאבק על מימון ועל סטודנטים, וויט רומז שעזיבתו את הפיזיקה קשורה לכך שלא עסק בתורת המיתרים, אבל טוען ש"מי שחושב שאני מריר אינו מכיר אותי היטב".
המשחק היחיד בעיר
מהמר מכור הגיע לעיירה קטנה, משתתף במשחק קלפים ומפסיד את כספו. כשהוא חוזר לידידיו הוא מספר כי ידע שהשחקנים מרמים, אבל לא היתה לו ברירה - "זה היה המשחק היחיד בעיר". חיפוש קצר באינטרנט מגלה שחתן פרס הנובל שלדון גלאשו מתאר כך את העיסוק בתורת המיתרים. גלאשו לא בדיוק התכוון להחמיא לתורה, אבל הרבה מדענים (שאולי לא מודעים למקור הביטוי) נאחזים בנימוק שלו. לתורה אכן יש יופי מתמטי רב, על כך מסכימים גם המבקרים (וויט וסמולין בתוכם), יש בה רמזים לקשרים עמוקים בין תוצאות תאורטיות רבות שעל פניהן לא נראות קשורות. האם זה מספיק כדי שאחוז נכבד מהחוקרים באוניברסיטאות יעסקו בתורה שלא סיפקה תחזיות, ועדיין לא ברור אם היא עקבית בתוצאות קיימות? מן הסתם, מרבית החוקרים חושבים שהתשובה היא חיובית. לדעתם של חוקרים רבים, עשרים שנה הן לא זמן רב עבור התעסקות בייצוב תאוריה. ג'ו פולצ'ינסקי, חוקר חשוב ומאבות התחום, משווה זאת לחמישים השנה של המחקר בתורות השדות הקוואנטיים ועד ליצירת המודל הסטנדרטי.
האם לדעתם אין לתמוך כלל בעיסוק בתורות אחרות? מקריאה בבלוגים עולה שלפחות חלק מהחוקרים מקבלים את העובדה שתורת המיתרים איננה (עדיין) תורה ברמת ודאות המתקרבת אפילו לתורות מקובלות אחרות בפיזיקה. זאת נקודה חשובה, כי אחד מהדברים שמרתיחים במיוחד את וויט בבלוג שלו הוא ההצהרות המוגזמות ("הייפ" בלשונו של וויט) על ההצלחות של תורת המיתרים. כינויים כמו "התאוריה של הכל" גורמות לו לייצר פוסטים אלימים במיוחד (אם כי פושרים למדי לעומת פוסט טיפוסי של מוטל). לדעתו של וויט, יש פער ניכר בין מה שנכתב בסיפרי המדע הפופולרי לבין מצב התאוריה הממשי.
כביסה מלוכלכת
בלוג מוצלח איננו דווקא בלוג אובייקטיבי. בלוגים מוצלחים הם דווקא בלוגים עם אג'נדה, שנכתבים בבוטות. הרבה פחות מעניין לקרוא דעות מתונות. זאת תופעה ידועה גם אצל כותבי טורים בעיתון - הקיצוניים יותר תמיד מעניינים, אפילו כשהם מרגיזים. ההסתכלות על מחלוקת בפיזיקה דרך העדשה המעוותת של הבלוגוספירה עשויה להיות מטעה. פיטר וויט מוחה (או מחזק את דעתו, תלוי איך מסתכלים) על כך שמעט מאוד חוקרים מגיבים ברצינות על טענותיו. האם זה משום שלמעשה המחלוקת היחידה היא בדמיונם של בלוגרים מספר, ושברקיעים הגבוהים של המחקר פשוט מתעלמים מקריאות הביניים של בעלי זכות הצעקה? אולי ההתייחסות של בלוגרים אחרים (וגם אמצעי התקשורת ה"רגילים") לטרוניות של וויט וסמולין נובעת פשוט מנטייה טבעית לסנסציות? אנשי "תנועת הנגד" נתפסים בעיני חלק מהתקשורת כבעלי עמדת נחיתות וכ"אנטי ממסדיים", ולכן אולי זוכים ליותר התייחסות מהמגיע להם באמת.
יש שמאשימים את וויט באותו חטא שהוא סולד ממנו כל כך אצל חוקרי המיתרים – פרסום יתר סנציוני של חצאי אמיתות. בקרב המבקרים של הספרים של וויט וסמולין מתרעמים על מידה מסויימת של דו־פרצופיות. וויט וסמולין טוענים בהופעות פומביות ובבלוגים שלמעשה הם מבקשים "לפתוח את הנושא לדיון" ולספק "ביקורת בונה" לעמיתיהם. הם מופתעים וסולדים מהקרקס התקשורתי סביב ספריהם. אם כך, מדוע בחרו בשמות פרובוקטיביים (ספרו של סמולין נקרא (בתרגום חופשי): "הצרה עם הפיזיקה - עלייתה של תורת המיתרים, נפילתה של הפיזיקה ומה יהיה ההמשך?" פיטר וויט רומז בספרו שהתנהלות המחקר בתורת המיתרים דומה לזו של כת דתית. חוקרי מיתרים מרגישים שספרו של סמולין מאשים אותם ב"חשיבה קבוצתית".
עטיפת ספרו של סמולין
הפיזיקה איננה מתפתחת דרך בלוגים. כתיבה שנונה בבלוגים איננה יכולה להחליף עבודת מחקר . פיטר וויט כתב ספר על מה שנראה לו ככישלון של תורת המיתרים, אבל הוא אינו מציע חלופה ברורה. לכאורה, כל מה שהיה צריך וויט לעשות הוא להציע תאוריה חלופית מבטיחה. הוא אינו מתיימר אפילו לעשות זאת (אם כי הוא רומז לפעמים בבלוג שלו שהוא "מתכוון" יום אחד לחקור כיוונים מבטיחים). הדרישה / תקווה של וויט וסמולין לייצוג נאות לגישות מחקריות אחרות מזכירה לרבים דרישות להעדפה מתקנת כלפי מיעוטים; אבל מחקר מדעי אמור להיות מריטוקרטי (כלומר- על בסיס כישורים) ולא על בסיס ייצוג דמוקרטי. חוקרים רבים מובכים מהטענות הסוציולוגיות של וויט וסמולין- מבחינתם הם בחרו לעסוק בתורת המיתרים כי היא נראתה להם הכי מושכת, הכיוון שלה הוא הכי מבטיח ואינם מרגישים צורך להצדיק את ההעדפה שלהם- מי שרוצה לעסוק בכיוונים מבטיחים אחרים, מוזמן. ועדות הקבלה מקבלות חוקרי מיתרים צעירים משום שהם המועמדים המוכשרים והמבטיחים ביותר. אם וויט וסמולין רוצים חברה- בבקשה, יטרחו וישכנעו את הקהילה דרך תוצאות מדעיות, לא דרך פוסטים בבלוג ולא דרך ספרים שקוראים תיגר על שיטת הבחירה העצמית של הפיזיקאים את עמיתיהם לאוניברסיטה.
פיזיקאים רבים גם חוששים שמדובר בהטיה של כיווני מחקר באמצעים פוליטיים. החוקר קליפורד ג'ונסון אומר על וויט וסמולין "אולי התכוונתם להרוס את בית המיתרים, אך למעשה אתם הורסים את הבית של כל הפיזיקה של האנרגיות הגבוהות". הוא מאשים אותם (בבלוג שלו, אלא איפה) בהטעיית הציבור כאילו מחקר מדעי נעשה דרך ראיונות באמצעי התקשורת ודרך פרסום ספרי תגובה.
מצד שני, אין להתעלם מהפן הסוציולוגי של קהילת הפיזיקאים. לא כל הפיזיקאים לעתיד מודעים לספקות ולתיסכולים שמקיפים את תחום המיתרים, בייחוד אם הם ניזונים מספרות פופולרית. לא ברור כמה אינפורמציה על "התמונה הגדולה" אפשר לקבל מהרצאות טכניות באוניברסיטה, בעיקר מכיוון שהמחקר בתחום עדיין נמשך, ובעצם לא ידוע איך תורת המיתרים תראה "באמת" אם וכאשר האבק ישקע. עד לפני עשור, הבלוגוספירה היתה דלילה מאוד ופרט למספר "פרוטו בלוגים" (שהמוכר ביניהם הוא אולי הדיווח השבועי של ג'ון באאז), סטודנט מתחיל שהתעניין בתחום יכול היה להסתמך רק על ספרות פופולרית. אם אכן ספרי מדע פופולרי נוטים להפריז בהצלחות של תורת המיתרים, הבלוג של וויט (וספרו) עשויים לטעת בליבו של חוקר מתחיל את הספק הבריא. הוא גם מספק לחוקרי המיתרים מבט חיצוני וחסר אהדה על התחום שלהם, ומי יודע, אולי קנאת הסופרים גם תרבה חכמה.
לא הגענו לסוף הסיפור, וקשה להדיוט לדעת אם המחלוקת כאן היא אמיתית או "סערה בכוס תה" כפי שהגדיר זאת קליפורד ג'ונסון. למי שמתעניין בפיזיקה, בתרבות שמסביבה, ובהשפעת הבלוגרים עליה, תהיה תקופה מעניינת של תצפיות.
LHC יתרץ קושיות וטענות?
הלוואי שיכולתי להיות אופטימי לגבי סיכוייה של המחלוקת הזאת להיפתר באופן מדעי־ניסיוני.
לכאורה, פן חשוב בסוציולוגיה של הפיזיקה הוא הצורך בהתאמה למדידות, ולכן כל שצריך הוא לבנות מאיץ חזק מספיק או רדיו טלסקופ גדול דיו; אלא שכרגע נראה כי יעברו לפחות עוד דור או שניים של טכנולוגיה עד שיימצאו תוצאות שיכולות *להפריך* בצורה חד משמעית את תורת המיתרים, וזאת להבדיל מהיכולת לאשש אותה. אבל יש עוד דרך להרוג תאוריה - לנטוש אותה בשל תסכול. חוסר תוצאות אינו מעיד על כישלון התאוריה, אבל העוסקים בה עשויים לתעל את מרצם לאפיקים אחרים, או חמור מכך (וסביר מכך), המממנים של החוקרים (קרי, ממשלות העולם) עלולים להפסיק את המימון של אותם מאיצים ורדיו טלסקופים.
ה- LHC יוכל לספק אישושים אם הוא יגלה סטיות מהמודל הסטנדרטי. מצד שני, אם ה- LHC לא יגלה הפתעות, הדבר לא יהווה מכשול לתורת המיתרים עצמה, אבל מבחינת *העוסקים* בתורה, זה עשוי להצטייר כאינדיקציה שמדובר (לפחות דה פאקטו) בתאוריה שאיננה בת־הפרכה במובן הפופריאני. למעשה כבר נשמעו קולות בקרב החוקרים הקוראים להמעיט בחשיבות קריטריון ההפרכה, ולא להתרגש מהצהרות ה"פופראצים" (כלומר, פאפארצים של פופר). אבל זה כנראה נושא למאמר אחר.
הערה
לאחר סיום הכתיבה של מאמר זה גיליתי שמאמר על נושאים דומים מאת ד"ר ברק קול אמור להתפרסם בקרוב ב"גלילאו". אפשר לקרוא את המאמר של ד"ר קול כאן, ולקורא ינעם.
|
קישורים
אד וויטן ויקיפדיה (אנגלית)
שלדון גלאשו ויקיפדיה (אנגלית)
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש