כוונה ותוצאה באוהלה של תורה 134
בג"צ 3267/1997, אמנון רובינשטיין נגד שר הביטחון לשיטתם של עמנואל קאנט וג'ון סטיוארט מיל.

בג"צ רובינשטיין נגד שר הביטחון עוסק במתן דחיית שרות ופטור משרות צבאי לתלמידי הישיבות ש"תורתם אמונתם". בפסק־דינו נמנע בית־המשפט מהתחבטות ישירה בהיבטיו המוסריים של מתן הפטור. הנשיא ברק אומנם מזכיר בפסק־דינו את הזכויות המתנגשות העומדות כאן לאיזון - ערך השוויון והנשיאה השווה בנטל הביטחון מחד גיסא, וחופש הדת מאידך גיסא - אך אינו מכריע בשאלה. תחת זאת, קובע בית־המשפט, מנימוקים שעניינם במשפט המנהלי, כי מעקרון שלטון החוק מתחייב שהסדר זה יעשה בחקיקה ראשית (של הכנסת) ולא בחקיקה משנית (של רשויות מבצעות). הסמכות לקבוע בעניין זה היא בידי הכנסת ולא בידי שר הביטחון. לפיכך, נקבע כי על הכנסת להסדיר את הסוגיה בחקיקה תוך שנה מיום מתן פסק־הדין (עד לתשעה בדצמבר 1999; חצי שנה הארכה ניתנה לאחרונה בהסכמת העותרים). בשאלת מוסריותו של ההסדר לגופו, שותק בית המשפט.

מאמר זה מתחבט בהיבט המוסרי דווקא של מתן הפטור, באמצעות משנתם הפילוסופית של עמנואל קאנט ושל ג'ון סטיוארט מיל. השאלה העומדת ביסודו היא האם מתן פטור כזה הוא כלל מוסרי. לשני ההוגים שבחרנו גישות כמעט הפוכות ביסודן. לשיטתו של קאנט, מוסר נמדד ברצון טוב, בכוונה טובה, ואילו לשיטתו של מיל, מוסר נמדד בתוצאה טובה ויעילה. לשון אחרת, קאנט מייצג מוסר דאונטולוגי ואילו מיל מייצג מוסר תוצאתני. במאמר נראה כי למרות נקודות ההשקפה המנוגדות ביסודן, התשובה לשאלה שהוצגה זהה על פי שני ההוגים.

ב"הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות", עמנואל קאנט מבדיל בין כלל מעשי לחוק כללי. כלל מעשי הוא כלל סובייקטיבי, והוא טוב אליבא דקאנט רק כשהוא נקבע בשל תחושת חובה מוסרית, הנקבעת על ידי העצמי באמצעות התבונה, ולא בשל הנסיבות או ההשלכות שלו. בחורי הישיבות בוחרים ללמוד מתוך המניע הטהור של החובה לקיים את המסורת, ולא מתוך התוצאות של הבחירה: כפי שהוזכר בפסק הדין, הם חיים בתנאים פיזיים של עוני קשה כתוצאה מבחירה זו. מאידך, ניתן כמובן לטעון כי למעשה כן עומדות נסיבות ותוצאות ביסוד מעשה בני הישיבות, היות ובכך הם מגדילים את סיכוייהם להישאר בחיים. היות וקשה לקבוע מה עמד מאחורי רצונו של אדם או של קבוצה, נניח מחמת הספק כי בחירת בני הישיבות ללמוד תורה נובעת מתוך תחושת חובה גרידא, משמע - מתוך מחויבות לעקרון של לימוד תורה, ולא מתוך הנסיבות של הסיכון או התוצאות של השתמטות ממנו. אם כן, בתנאי בסיסי זה עומד הכלל המעשי של בני הישיבות.

אולם לא כאן מסתיים הניתוח המוסרי לפי קאנט. כדי שכלל מעשי יהפוך לכלל מוסרי עליו לעמוד בתנאי מבחן הציווי הקטגורי. מבחן זה כולל שתי דרישות מצטברות והן:

א. אוניברסליות (או קונסיסטנטיות): האם "יכול אתה לרצות... כי כללך המעשי יהיה לחוק כללי". זוהי למעשה דרישה לעקביות לוגית בחוק עצמו. הכלל אינו מוסרי אם מחד, בני הישיבות רוצים ללמוד ולא לשרת בצה"ל, אך מאידך, לא רוצים שאפשרות זו תהיה פתוחה בפני הכל היות ופתיחת שורות בני הישיבות תסגור את הצבא - וכתוצאה ישירה מכך המסגרת שמאפשרת את לימוד התורה, קרי: מדינת ישראל, תחדל להתקיים. על פי בחינה זו, אם כן, הפטור לבני הישיבות אינו כלל מוסרי.

ב. הדדיות: האם אני רוצה שיעשו לי את אשר אני עושה לאחרים. כל אדם, אליבא דקאנט, הוא תכלית. לעולם אין להפוך אדם לאמצעי. ישאלו עצמם בני הישיבות אם היו רוצים להיות במקומם של המתגייסים, שלא מקבלים את האפשרות לחסות בצל אוהלה של תורה ונאלצים להגן בגופם על המסגרת שמאפשרת את צל האוהל אך לא מאפשרת להם להנות ממנו. ללא הגנת צה"ל לא יתאפשרו הלימודים - חיילי הצבא משמשים אמצעי להבטחת תכליתם. מנוסחת האדם כתכלית משתמע עקרון השוויון בין כל בני האדם באשר הם יצורים תבוניים.

לסיכום, מבחינת מתן הפטור לבני הישיבות על־פי המוסר הדאונטולוגי של קאנט עולה כי הכלל אינו מוסרי.

בניגוד לקאנט, גישתו של ג'ון סטיוארט מיל היא טלאולוגית. תכלית קיומו של אדם היא אושרו. "התפתחותה החופשית של האישיות מהווה אחד מיסודות האושר ההכרחיים והחשובים ביותר", ולכן חקיקה היא מוסרית כשהיא מגנה על יכולת הפרט להתפתח אוטונומית. בחיבורו "על החירות", מעלה מיל על נס את הפלורליזם. זה מקדם לא רק את המיעוט, אלא אף את החברה כולה, וזאת משני טעמים.

ראשית, מקוריות וגאוניות מן ההכרח שיבואו תחילה מיחידים. לדידו, אסור למנוע את היחידים (במקרה דנן, בחורי הישיבות) מלבחור בדרכי פעולה השונות מדרכי ההמון (בענייננו, גיוס לצה"ל). כמות הזרות תואמת את כמות הגאוניות, וגאוניות מקדמת את כלל החברה. שנית, עיצוב דמות כל הפרטים בחברה על פי תבנית אחת ימנע את הפרטים מלהגיע למידת האושר המגיעה להם על פי דין, היות ובני האדם נבדלים זה מזה ברצונותיהם ובמניעיהם. רבגוניות היא שמביאה לשגשוג.

השונות בין הפרטים והקבוצות בחברה הכרחית לשיטתו של מיל לצורך תכלית הקיום שהיא האושר. כדי לקיים שונות זו יש צורך בשני תנאים הכרחיים: חופש, ורבגוניותם של מצבים - מיל יוצא חוצץ כנגד חינוך אחיד לכל. אחידות חברתית - שמכונה על ידי התביעה בפסק הדין "סולידריות חברתית" - מהווה לדידו אויב להתפתחות האישית ולאושר.

לפיכך, נראה כי מבחן ההדדיות של קאנט בציווי הקטגורי אינו ניתן כלל לבדיקה על־פי מיל - וזאת משום שמבחן זה מניח בסיס העדפות משותף של טוב ורע. בסיס העדפות משותף כזה לא יכול להיות קיים על־פי מיל, היות והוא סבור כי לכל אדם צריך להיות סולם העדפות פרטי.

לכאורה מיל משבח כלל שמאפשר דרך חיים חלופית לציבור בני הישיבות, מן הטעם שזו מקדמת את אינטרס כלל החברה באושר. אולם גם מיל שם סייגים לשלטון היחיד על עצמו. הוא קובע כי מי שנהנה מהגנת החברה חייב לשלם גמול בעד טובת הנאה זו. כל אחד מהפרטים בחברה מחויב לנהוג על פי כללים ידועים.

לפי הכלל הראשון, אין לפגוע בזכויות האחר - אם מפני שכך קובע החוק, ואם מתוך הסכמה שבשתיקה. במקרה דנן דרך החיים השונה של בני הישיבות פוגעת במובהק בזכות לחיים של שאר האזרחים - היות ונטל הבטחון אינו מתחלק שווה בשווה. יתרה מזאת, הזכות לחיים ולשוויון קבועה בישראל בחוק־יסוד כבוד האדם וחירותו.

לפי הכלל השני, על כל אדם להשתתף במידה הראויה לו (שיש לקובעה על־פי רגש היושר) בעבודות ובקורבנות המובאים כדי להגן על החברה או על חבריה מפני היזקים והפרעות. מיל מוסיף מפורשות, כי במקרים כאלה אין להתחשב בהפסדם של המשתדלים להשתמט ממלואם של האחרונים. למרות הפגיעה בדרך חייהם הייחודית של בני הישיבות בלימוד תורה, לחברה זכות לעמוד בתוקף על תנאים אלה.

כאן עומד ההבדל בין קאנט ומיל בתוצאת הבחינה המוסרית. בניגוד לקאנט, המידה הראויה להשתתפות על־פי מיל לא בהכרח מחייבת חלוקה שוויונית של הנטל. ניתן לטעון, כפי שטען שר הבטחון, כי למעשה גיוס בני הישיבות לא רק שלא יועיל אלא אף יזיק לצבא. לכך ניתן להוסיף כי לימודי תורה הם מידה ראויה והם מוסיפים לחוזקה הרוחני של המדינה, שאינו חשוב פחות מחוזקה הפיסי. כשהתנהגות המיעוט נוגעת לחברה ואיננה פנימית גרידא, על החברה להחליט האם מניעת ההתנהגות תהיה או לא תהיה לטובת הכלל. טובת הכלל, כפי שהובעה על־ידי השופט חשין בפסק הדין, היא "השיקול הבטחוני... כמות עושה איכות". מכאן - מתן הפטור אינו מוסרי, אליבא דמיל. עם זאת, מעניין לציין כי מיל היה תומך נלהב בהשכלה. הוא אף תמך במדרג השכלה לפיו יינתן כוח פוליטי בדמוקרטיה. לו יושמה גישתו זו, ודאי שטובת הכלל כפי שהייתה מוכרעת דמוקרטית הייתה לטובת מתן הפטור, וזאת בהנחה שמדרג ההשכלה היה מכיר בלימודי תורה כלימודים גבוהים.

השאלה המעשית היחידה בדיון תיאורטי זה היא מה יעמוד למול עיני הכנסת בחקיקתה - כוונה, תוצאה או מציאות פוליטית. האם האחרונה תעלה בקנה אחד עם שתי הראשונות?
קישורים
בג"צ רובינשטיין נגד שר הבטחון - בג"צ 3267/1997
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פילוסופיה ומוסר"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  יבורכו החרדים בשל אי התגייסותם • יאיר • 12 תגובות בפתיל
  פילוסופיה במאה ה-‏21 • דיקי סמבן
  אוביקטיביות • אדם קלין • 8 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים