לא רק מאהבת ילדים 143
פסיקת בית המשפט העליון האוסרת הכאת ילד לשם ענישה, נתנה סייג אחד חשוב לאיסור הזה, ובכך הפכה אותה מ''סתם'' פסיקה הומנית, לפסיקה חכמה באמת, שיש לברך עליה ולחנך לאורה.

שופטי בית המשפט העליון קבעו בשבוע שעבר כי הורה המכה את ילדו לשם "ענישה חינוכית", יואשם בהתעללות. השופטים הוציאו מהכלל הזה שימוש סביר בכוח, שנועד למנוע נזק לילד. מרגע פרסום הידיעה, מיהרו כל החשודים הרגילים לשבח את הפסיקה. בעיתונים צויין כי מדובר בפסיקה מהמתקדמות בעולם, והלב התרחב מגודל הגאווה הלאומית. בית המשפט העליון של כ־ו-ל־ם הוציא אותנו הומניים יותר משוודיה, מתקדמים יותר מבריטניה, ורחומים יותר מהולנד. הללויה.

ובעצם, למה לא להתגאות? מדובר בפסיקה נכונה והוגנת, המשרתת את הצדק הגבוה מכולם - הצדק של הקטנים וחסרי הישע. אם היו גבות שהתרוממו בעקבות החלטת בית המשפט, אני לא ראיתי אותן, וכך גם הכתבים החרוצים בכל העיתונים וערוצי התקשורת. הפעם, במקרה מעט יוצא דופן בשנים האחרונות, זכה בית המשפט לתמיכה מקיר לקיר. ובצדק.

אין אדם מרושע יותר מאדם מבוגר המשתמש בכל כוח גופו הגדול כדי להכות ילד חסר אונים, תוך שימוש בתירוץ הצדקני שמדובר באקט חינוכי, ואין מראה יותר מעורר חמלה ממראה של ילד קטן שממתין, בגוף מכווץ מפחד, למכה הבאה שתנחת עליו, בידיעה שאין, ולא תבוא לו הצלה מצידו של אף אחד, בגלל שהענק המפחיד שמכאיב לו כל־כך, הוא זה שמונה על ידי החוק לטפל בו, לשמור, ולהגן עליו. שופטי בית המשפט העליון שלחו השבוע מסר ברור לאותם הורים "מחנכים": הילד אומנם הוא ילדכם, אבל זכויותיו אינן שלכם לוותר עליהן. זכותו של הילד שלא להיות מוכה ומושפל גוברת על זכותם של הוריו "לחנך" אותו.

צדק מאוד בית המשפט גם בהפרדה שעשה בין "ענישה חינוכית" לבין שימוש סביר בכוח שנועד למנוע מהילד להזיק לעצמו או לזולתו. אבחנה זאת תגן על ההורה המבוהל שברגע האחרון הציל את ילדו הקטן מריצה לכביש, ובחוסר ידיעה מה יוכל לעשות כדי למנוע מקרה נוסף בעתיד, סטר לו, ובכך חרט בזכרונו לתמיד את העובדה כי ריצה חסרת זהירות לכביש שווה כאב. אותו דבר נכון גם לגבי האם שברגע האחרון הצילה את ילדה התינוק מהטבעה משעשעת באמבטיה בידי אחיו הגדול, ולגבי ההורים שצופים חסרי אונים בילד שמכניס, בפעם המאה, מסרגה לתוך שקע חשמל, חרף לכל ההסברים וההתראות. כל ההורים האלה, הורים אוהבים שיעשו כל דבר שביכולתם כדי להגן על ילדיהם מפגיעה, הגיעו, ומגיעים מדי יום, למסקנה שלפעמים כאב קטן וטראומטי מידיהם, ימנע בעתיד כאב ופגיעה גדולים בהרבה, ולפעמים בלתי הפיכים, מהילד.

בפסיקה אחת הצליח בית המשפט להפריד בין אותם הורים לבין הורים חמומי ראש, טיפשים ומרושעים מרוב זעם, שחובטים באכזריות בילד קטן וחלש בגלל ציון גרוע, או אגרטל שבור. באותה החלטה גם נתן בית המשפט לגיטימציה להורים מודאגים להשתמש, בחוסר אפשרות אחרת, בכוח סביר כדי להגן על ילדיהם, ואפשר לקוות, פטר אותנו מעונשם של אותם צדקנים שאינם מסוגלים להבין ולעשות את ההפרדה בין שני הסוגים.

כי, וכדאי להודות בזה, לפעמים אין ברירה. אותם מגיני זכויות הילד שאהבתם (הכנה והאמיתית, בזה אין לי ספק) לילדים מעבירה אותם לפעמים על דעתם, שוכחים שלפעמים האהבה הורגת. "אסור, ולא צריך להרביץ" הם אומרים לנו. "ילד מבין כשמסבירים לו". באמת? ילד בן שלוש מבין כשמסבירים לו שאסור לרוץ לכביש, אין ספק. הבעיה שלרוב הוא צריך לשמוע את ההסבר כמה וכמה פעמים לפני שהוא מבין. ומה נעשה אם ההסבר לא הספיק לשכנע אותו בפעם הראשונה, והשניה, ואפילו השלישית? נחכה, הורים הומניים שכמונו, עד להזדמנות הרביעית שבה נמצא את הילד רץ בחוסר זהירות אל הכביש המסקרן? ומה אם באותה פעם, בדיוק הפעם שבה הוא היה מבין אותנו סוף־סוף, דווקא אז לא נספיק לעצור אותו מהתפרצות לכביש? ומה אם דווקא אז תגיע המכונית ההיא, זו שמככבת בסיוטיו של כל הורה? ננחם את עצמנו כל החיים בעובדה שכהורים הומניים ואוהבים נמנענו מאותה סטירה יחידה, שהיתה יוצרת פחד, וטראומה קטנה, ומצילה חיים? אלפי הורים עומדים בכל יום מול הדילמה הזאת, ורובם, יש לשער, בוחרים בפיתרון המכאיב. הם נושכים שפתיים, ובפעם הראשונה, ובדרך כלל גם האחרונה בחייהם, מכאיבים לילד שלהם. כדי להגן עליו. ותאמינו לי, להם זה כואב יותר. אין שום קשר בין אותם הורים לבין ההורים אליהם התייחסה הפסיקה, וככל שהתגלתה בה אהבת ילדים אמיתית, אפשר, וצודק, לשבח אותה גם על אהבת ההורים שנמצאת בה.

פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

רגל בריאה, מיטה בריאה, הרגל חולה 2210
ביודעין אני נוגע בנושא כאוב.
חמוטל, אני תומך בך ודעתך הברורה מעל לכל צל של ספק בנושא הענשה חינוכית.

מצד שני אני שואל את עצמי מספר שאלות שאני לא רואה פתרון כלשהוא הטמון בהחלטה בית המשפט. אל לך לקבוע חד משמעית כי כל הורה המכה את ילדו רוצה להשפילו או לגרום לו נזק.
עכשיו אני חייב לומר בעצמי ע"מ להסביר: כל הורה המכה את ילדו לשם השפלה, גרימת נזק, או לשם 'חינוך' ע"י מכות צריך להיענש בעצמו.
(לאחר רגע של הארה עצמית) כן. לחלוטין.
"...הפרדה שעשה בין ענישה חינוכית לבין שימוש סביר בכוח ....להזיק לעצמו או לזולתו" אין אני מקנטר על המקרים אותם ציינת אבל יש מקרים אחרים בהם 'זולתו' הוא הנפגע האמיתי וארבע שיחות נפש שנעשה עם הילד לא יועילו. (אפילו יותר מארבע) .
מתוך נסיון אישי - ניקח ילד בן עשרה (גיל קשה אני יודע) אשר כל מטרתו והוויתו היא להציק ולהפריע. נניח שיש לו הורים 'זהב' אבל מסיבה כלשהיא הילד לא חונך היטב.
אותו ילד מגיע לביה"ס במטרה להפריע, להציק, להרביץ - רק לא ללמוד. אותו ילד יפגע בילדים אחרים ויזיק להם. לך כמבוגר אסור לפגוע בילד בצורה הקלה ביותר כלל וכלל (מה שמותיר אותך די חסרת הגנה- נושא כשלעצמו) והילד יעשה ככל העולה על רוחו.
נניח שהוריו של אותו ילד דיברו איתו בנושא האלימות שלו ועדיין - אין שום שיפור בהתנהגותו. הילד גדל וקובע את עתידו לדרך הפשע.
אני לא טוען שמכות / "ענישה חינוכית" יועילו.
אבל מה בנוגע לילד שנפגע מהאלימות של אותו פרחח? למורים המתוסכלים? מה בנוגע להוריו של הילד אשר התייאשו כבר ממנו? (כך ממש במילים אלו).
אולי חינוך יותר טוב, אולי 'ענישה חינוכית' לסימן הראשון של ניצני אלימות מצד הפרחח, אחרי הכל אם הוא מתוסכל, למה הוא מוציא את זה עליי?
הבעייתיות היא מעבר לכמה דוגמאות ברורות שלאף אחד אין ספק בנכונותן, התפר, התחום האפור הוא הבעייתי לדוגמא- ילד שנוהג לזרוק ביצים על אנשים מקומה 18 - הרגל רע, משחק, שובבות אפילו - נכון. עבור האדם עליו תיפול הביצה זה יכול להיות אפילו סדק בגולגולת. במקרה כזה חמוטל 'ענישה חינוכית' יכולה למנוע את הישנות המקרה ואני הייתי מוסיף - רצוי שתהיה חזקה ע"מ שתיחרט היטב. ולא אני לא מתכוון לנפח" אותו ממכות".
(דרך אגב תני דעתך מתישהוא על חוסר האונים מצד מבוגרים הנתקפים ע"י ילדים, ואין אני מכוון דווקא לאותם מבוגרים שיכולים להשיב או לאותם ילדים נורמלים שמידתם סבירה)
רגל בריאה, מיטה בריאה, הרגל חולה 2214
אחת הבעיות של כל גישה בלתי אלימה היא שאין לה כל כוח מול הגישות האלימות. ילד שיחונך ע"י הורים נגד אלימות, ויתקל באלימות בביה"ס, עומד בפני שתי אפשרויות - או להמשיך לנהוג לפי החינוך שקיבל בבית ולסבול, או "להתחנך" מחדש ע"פ מה שהוא רואה בביה"ס. לעיתים קרובות מידי, האופציה השניה היא הנבחרת.
אז מה אפשר לעשות לילדים אלימים?
רגל בריאה, מיטה בריאה, הרגל חולה 2278
דובי
חוקי הטבע קובעים: החזק שורד.
לא כך אצל הקופים המתורבתים.
אצלנו יש הרבה מעבר לכוח, ובמילה אחת- מוח.
הילד הממצוע ישתמש בו עד שיאלץ (בהדגשה) להשתמש בנתוניו הטבעים כדי לקבוע את מקומו עלי אדמות.
מה לעשות עם ילדים אלימים? - הלוואי ידעתי. אם בתחבולות ותכססים - מה טוב.
אם בתלונות ומאנות - טוב, שיהיה.
טוב ... לפעמים אין ברירה... @#$%& לו את הצורה. (תשלים לבד).
יעילות 2212
שאלה שיראה אולי אכזרי, מנותק, ו/או לא "פוליטיקלי קורקט" לשאול אותה:

הכותבת מניחה כי ענישה גופנית הינה, לפחות לעיתים, *יעילה* יותר. נראה כי לדעתה, במקרים בהם חשוב שהילד יבין את חשיבות הנושא, והנושא חשוב מספיק, יש מקום לענישה גופנית.

כמי שלא התנסה מעולם בחינוך ילדים מחד, ולא חונך מעולם באופן הנידון מאידך, אני תוהה האם קביעה זו נכונה. עד כמה "מכה על היד" תזכר טוב יותר ע"י הילד מ"סתם" צעקות חמורות-סבר, או נניח נעילה בחדר לשעתיים?

או האם נעילה בחדר לשעתיים גם היא ענישה פיזית, המפרה את זכויות הילד?

בכל אופן ברור כי ישנו גיל מסויים בו לענישה גופנית אין כל אפקט חינוכי. ילד אלים בגיל העשרה, כמו זה מהדוגמאות בתגובה הקודמת, לא יפסיק להיות אלים גם אם הוריו יכו אותו. היכן לדעתכם עובר הקו הזה (שוודאי שונה מילד לילד)?
חוסך שבטו 2216
אבל כותבת המאמר (המעולה) לא התייחסה לסטירת הלחי האמורה כאל "מדיניות חינוכית" מלומדת ומתוכננת היטב. כל מה שהיא אמרה הוא שתגובה כזו, אינסטינקטיבית וטבעית, זכתה להגנת השופטת , ואכן לעתים קרובות זה עשוי להיות אמצעי יעיל.

לשאלה אילו אמצעים הם יעילים ומתי, אני נוטה לחשוב שכאשר בין הילד (הקטן, לפחות) להוריו קיימים יחסי אהבה נורמליים, הרי שהאפקטיביות של ה"עונש" נובעת מעצם הבנת הילד שאמא *באמת* כועסת. צעקה חמורה יכולה להספיק אם היא חורגת ממה שהילד רגיל בינו לבין אותו הורה.
גם אני לא התנסיתי בחינוך, ולא חונכתי באופן הנידון; בכלל, הייתי ילד זהב, אבל אני כן זוכר מעשה קונדס אחד, נסיון לגניבת אגוזים מחלונו של מישהו (בהסתת ילד רע אחד, איך לא). אבא שלי אמר לי אחר כך, בשקט ובשלווה, "אני לא רוצה לשמוע יותר שאתה גונב אגוזים, גם אם X אמר לך."
ועד היום אני זוכר את זה חזק.
יעילות 2219
שים לב, שאני לא מדברת על סטירה (קלה!) לילד שרץ אל הכביש כאמצעי חינוכי. בכלל לא. אני לא מאמינה בחינוך ע"י ענישה גופנית. התגובה שאני מדברת עליה היא לא כדרך "להעניש" ילד, אלא כדרך, ואך ורק בלית ברירה, שנועדה להרתיע אותו מעשיית משהו מסוכן מאוד לו או למישהו אחר. אני גם מסכימה איתך שילד גדול יותר, כלומר ילד בגיל בו הוא יכול לשקול את מעשיו ואת התוצאות שלהן (תכונה שאין לילדים קטנים, לרוב) לא יושפע מצורה כזאת של הרתעה. איתו צריך לדבר, או להעניש בצורה אחרת, לא במכות.
אני רוצה להסביר למה לדעתי מכה קטנה ברגע הנכון היא אפקטיבית יותר מאשר דרכים אחרות, ואני מתנצלת מראש על השימוש באנלוגיה שבטח תזעזע הרבה אנשים : היה לך פעם גור כלבים ? ניסית לחנך אותו ? אם כן, אתה בטח זוכר ששום צעקות ונזיפות לא עזרו - רק מכה קטנה על האף, ברגע המתאים בדיוק, הרגע שבו הוא "פשע", הואילה. עכשיו, ברור שילד הוא לא כלב, אבל ילד קטן מאוד דומה לגור במובן הזה שאין לו יכולת להסתכל על העולם כמקום עקבי, שבו פעולה = תגובה. אין דרך להסביר לו דברים בהיגיון, כי היגיון זה כלי שהוא עדיין לא רכש. זה שתאמר לו שאם הוא ירוץ לכביש הוא עלול למות, פשוט לא ישפיע, כי הוא לא יבין אותך. מה שאפשר לעשות, זה להבהיל אותו. ליצור איזשהו סוג של טראומה שתרתיע אותו בפעם הבאה שירצה לעשות שוב את אותו דבר. אולי אני טועה, אבל נראה לי שרוב הילדים בני השלוש בעולם כבר שמעו מספיק צעקות בחייהם, כך שצעקות לא יואילו. כאב, לעומת זאת, הם עוד לא חוו, אפשר לקוות, ובטח לא מידי ההורים שלהם, ולכן סביר שהכאב יחרט בזיכרון יותר מאשר צעקה. כי זה מה שהורים אמורים לעשות - לפתח בילד שלהם מנגנון בריא של פחד לחייהם, כדי שילמדו להיזהר ממה שהורג/פוצע/מכאיב, עד לגיל שבו הם יזהרו ממנו כפעולה מחשבתית במקום כרפלקס
עוד הצעות לבית המשפט 2309
פסיקת בית המשפט היא, ללא ספק, מתקדמת וראויה להערכה. חבל רק שרוב השופטים המעורבים נמצאים בגיל שבו הקביעה הזו כבר לא רלוונטית עבורם כמחנכים. עם זאת, אין לזלזל בריחוק כגורם לאובייקטיביות. יש לשים לב לכך שבפסיקה אין כל הנחות להורים שחשים מדי פעם שאין אפשרות אחרת.

ברוח זו אני מצפה מבית המשפט לפסוק שכולם צריכים לעשות מלאכתם נאמנה. לדוגמא: מדוע שלא יקבע בית המשפט העליון שמשפטים צריכים להסתיים תוך זמן סביר? נאמר, תוך שלושה חודשים. קביעה כזו תביא לכך ששמם של אנשים לא ייגרר בבוץ במשך שנים ללא צורך, ושלא יהיה יתרון לא הוגן לאלה שהפרוטה המצויה בכיסם מאפשרת להם נשימה ארוכה יותר.
ואני נאלצת לשאול - הא ?!? 2318
יש באמת המון דברים שבית המשפט העליון יכול, ואולי גם צריך, לטפל בהם. האם זה אומר שכל זמן שהוא לא עסק בכולם צריך להגיב על כל פסיקה מבורכת שלו (ולא כולן כאלה, דרך אגב) באמירה כמו "כן, אבל הם עוד לא עסקו בנושא ההוא, שבכלל לא קשור " ? לא. כדי שבית המשפט יפסוק בנושא מסויים, אותו נושא צריך להיות מועלה בפניו. האם אתה יודע, כעובדה, שנושא אורך המשפטים הועלה פעם בפני בית המשפט העליון ? כי לי לא ידוע על מקרה כזה.
בכל מקרה, הבעת צער על כך שהפסיקה כבר לא רלוונטית לגבי השופטים עצמם. לא ברור לי למה זה חשוב, ואשמח אם תסביר את עצמך בעניין הזה.
מאסר עולם 208943
הורים מכים למאסר עולם
מאסר עולם 208965
מגיבים בססמאות - לעבודות שירות.
מטיף להכאת ילדים 586562
שלושה ילדים מתו בשנים האחרונות, כנראה מידי הורים שקראו את אחד מ 670,000 העותקים של ספרו של מייקל פרל. הכומר פרל מטיף בכנסיית Cane Creek (ע"ש העיר קנה או אולי מקל הכאה?) על סגולות עונש המלקות, החל מגיל 6 חודשים.
מטיף להכאת ילדים 586697
מה עם החוקים בארה"ב בעניין זה? האם הם דומים לחוקים הישראלים הרלונטיים?

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים