האיש שמכר את העולם 191
שש שנים אחרי התאבדותו של קורט קוביין, עידו הרטוגזון מגיש מבט מעמיק אל יצירתו ומחשבתו של סולן להקת נירוואנה (חלק ראשון).

הדינוזאורים האחרונים

השבוע מלאו שש שנים למותו בהתאבדות של מנהיג להקת 'נירוואנה' קורט קוביין. מטרתו של מאמר זה היא להוציא את קוביין, שמכתב ההתאבדות שלו זכה בתקשורת לכינויים 'בלתי קוהרנטי' ו'איזוטרי', מתוך החלל התרבותי בו פעל, ולנתח את דמותו ודמות יצירתו המחשבתית תוך העמדתו בקונטקסט פילוסופי, ספרותי ומוזיקלי אשר יאפשר להבין את יצירתו ואת התאבדותו בצורה טובה יותר.

ידידי, הפילוסוף אמיר וודקה, אמר "המוסיקה הרומנטית והרוק הינן שתי צורות האומנות המוסיקליות החשובות ביותר משום ששתיהן היוו קטליזטור ליצירת מעמדות חדשים, ולמהפכות שעוררו המעמדות החדשים." המוסיקה הרומנטית הייתה בתחילת דרכה המשך ישיר ל'שטורם אונד דרונג' של גתה ושילר שהיה מרד הצעירים בהגיון הקלאסיקני. המהפכה הרומנטית הובילה בסופו של דבר לסיאוב והתבססות המעמד הבורגני אותו הגדירה מחדש. מהפכת הרוק הייתה מהפיכת הבת של הרומנטיקה. צאצאי הבורגנות מרדו בעקרונות הבורגנות, במהפיכת תרבות שניה. גם מהפכה זו הסתיימה בסיאוב אדיר. סיאוב הרוק הגברי של שנות ה-‏80'.

ואכן גם קוביין וגם מאהלר באו בסופן של המהפיכות הגדולות של המאה שלהן. מאהלר, מלכה הבלתי מעורער של סיאוב הרומנטיקה המאוחרת או מה שנקרא לעיתים הפוסט רומנטיקה, היה הצאצא המבריק של ווגנר וברוקנר. ביצירתו הביא את הרומנטיקה לשיא כוחה ולבסוף למותה.

קוביין הגיע גם הוא בשלב בו הרוק וערכיו היו בשלבי גסיסתם האחרונים. גיבור הרוק האחרון, הכוכב האחרון הגדול מהחיים. ועם זאת, הוא פוסט־כוכב, משתמש בחוקי הז'אנר על מנת להרחיב ולשבור את הז'אנר - הומאז' לכוכבי העבר. קוביין לרוק הוא מה ש'בלתי נסלח' של איסטווד הוא למערבונים.

מהפיכת האלקטרוניקה שאת תחילתה נוהגים לייחס לקיץ 1988, שנה לפני Bleach, התקליט הראשון של נירוואנה, השמיטה את הקרקע מתחת קוביין. הרוק נחשב כמת וקוביין ידע זאת אולם בחר לקונן על הריק מאשר להצטרף ליש החדש - האלקטרוניקה.

אותו ישוע מודרני של הרוק לקח על עצמו צורת אומנות גוססת והעניק לה את ימי צעירותה וגסיסתה האחרונים. מות קוביין הוא מותו של הרוק, ולהפך. מותו של קוביין היה מותו של הרוק שהמציא ג'יימס דין בסרט מרד הנעורים, עמיתיו לתקופה היו אדי וודר - טיפוס צדקן שצידו היחיד מואר כלבנה, אקסל רוז - גרסה פרחית של רוברט פלנט עשויה מאה אחוז וויט טרש, וג'יימס הטפילד - יוצרם של קטעי רוק כבד מגוחכים בחשיבותם העצמית. לאחר מותו של קוביין התאדו כל אלו לאוויר העולם, החומרים הטבעיים נותרו בשוליים. הקהל הרחב התמכר למהפכת הביטים ולסינתטיות המהונדסת היטב מבית מדרשם אנשי ההפקה המוזיקלית של האולפנים הגדולים.

ילדותה של אירוניית הטרגדיה

ג'ים: האם יש סצינת סיאטל או האם זה רק מיתוס?
קורט: יש, אבל היא בפורטלנד.
(מתוך ראיון עם ג'ים קרוטי, מונק מגאזין).

קוביין פעל בעולם של חוסר אפשרויות מוסיקליות. המוסיקה שלו היא עירוב מתקדם של הפאנק־רוק שקדם לו בעשור. לעומת מאהלר שלקח את הפומפוזיות העבה של וואגנר וברוקנר ועיבה אותה עוד יותר, קוביין פעל בעולם בו דינוזאורי הרוק המתקדם נכחדו כבר, והמשיך את המסורת הרזה של הרוק. אך גם מאהלר וגם קוביין ראו את הגיחוך והחסרון שבשיטת הפעולה המוסיקלית שלהם והתייחסו אליה בלא הרף על־ידי הגזמת האמצעים והפרכה עצמית של המדיום. אף אחד מהשניים, עם זאת, לא יכל לעקור ולהצטרף לצורות האומנותיות החדשות (לו היו ממשיכים בחייהם). הם נידונו להזדהות עם דבר שאותו הכירו כמגוחך. מאהלר לא היה יכול לעולם להצטרף לגל האנטי־רומנטי/אוונגארדי של סטראווינסקי ושוסטקוביץ. קוביין גם הוא לא היה יכול להצטרף לאלקטרוניקה שהשתלטה לאחר מותו.

קוביין נהג להדגיש פעמים רבות את מחוייבותו לקלישאות הרוקנ'רול, למרות הסתייגויתיו מחלק מהן ומבטו הביקורתי. פעמים רבות ציטט אימרות רוק שדופות כגון (במכתב ההתאבדות) "עדיף להשרף מאשר לדהות" (אמרה של ניל יאנג שהיה בשביל קוביין מה שדילן היה בשביל הנדריקס).

אימרה זו מתקבלת כבעלת טון חריף של אירוניה וביקורת עצמית, לאחר שמספר שורות קודם לכן אומר קוביין "תודה רבה לכם מאוד, משיא בעירתי". קוביין ידע בדיוק כמו מאהלר שהבעירה היא פוזה ואשלייה. גם גרעין האמת שהיה בבעירה פעם הפך לקלישאה שדופה. קוביין לא היה מסוגל לעשות דבר מבלי להרגיש פוזה, מבלי להרגיש שכל מה שקיים בחיים, כמו ברוק, הוא פוזה. הוא לא יכל לרסק גיטרה מבלי שירגיש שהוא ממלא את תדמית כוכב הרוק, לא יכל לשיר בקול זועם בלי להרגיש שהוא התגשמותו הריקה של סטריאוטיפ. בסופו של דבר, מרד בגורל זה על ידי התאבדות - האקט הבנאלי ביותר, והמתבקש ביותר מכוכב רוק. אקט שקיבע את גורלו זה עוד יותר - נידון היה לשתף פעולה עם גורלו, לשאת את הגיבנת המתלווה למעמדו ולתדמיתו ככוכב רוק.

קוביין שראה פוזה בכל, כותב במכתב ההתאבדות שלו: "למשל, כשאנחנו מאחורי הקלעים והאורות נכבים והשאגה האדירה של הקהל מתחילה, זה לא משפיע עלי בדרך שזה השפיע על פרדי מרקורי, שנדמה שאהב והתמוגג באהבתו והערצתו של הקהל. שזה משהו שאני מעריץ ומקנא בו לחלוטין. למעשה אני לא יכול לרמות אתכם, אף אחד מכם. זה פשוט לא הוגן לכם או לי. הפשע הכי נורא שאני יכול לחשוב עליו יהיה לשדוד אנשים על ידי העמדת פנים שאני חווה מאה אחוז כיף".

מה שנדמה על פניו כפרץ נוסף של אירוניה, נדמה בבחינה נוספת כאמירה מגוחכת, שגרעינה באמת נורא. ואולי גם האמירה אינה כה מגוחכת כפי שהיא נדמית ברגע הראשון: עוד פרץ של אירוניה קורעת לב, שאולי כלל אינה אירוניה, מופיע באחת השורות המסיימות של מכתב ההתאבדות: "שלום, אהבה, אמפתיה. קורט קוביין".
ואכן השימוש המעודן באירוניה אצל קוביין מזכיר במידה רבה את השימוש באירוניה בסימפוניות של מאהלר. שני סיפורים על ילדותם של השניים מדגימים הקבלה מעניינת בצורות ההתייחסות של השניים לטרגדיה לאירוניה ולמוסיקה.

פרויד אמר על מאהלר:

"אביו של מאהלר התייחס לאישתו רע, וכאשר מאהלר היה ילד קטן, סצינה מביכה במיוחד ארעה ביניהם. היה זה בלתי נסבל לילד הקטן והוא רץ החוצה מביתו, אבל בדיוק באותו רגע השיר הוינאי הידוע "אך אתה מעדיף את אוגוסטין" ("Ach du lieber Augustin") נוגן מתיבת נגינה. מאותו רגע והלאה היו טרגדיה עמוקה ובידור שטחי מקושרים לנצח בנשמתו ומצב רוח אחד היה קשור באופן בלתי נמנע לשני."

ואכן, אצל מאהלר, הפאתוס הגדול עלול תמיד להיות מחולל בפתאומיות על ידי גיחוך של חטיבת הבראס או המיתרים, ומה שנדמה קודם כטרגדיה אדירה ונשגבת הופך מיד לפאתטיות נסחבת. אבל האין השניים היינו הך בעיניו של מאהלר?

קוביין עצמו מספר סיפור דומה: "כשהייתי בן 15, כשקיבלתי את הגיטרה הראשונה שלי, אמא שלי בדיוק התחתנה והייתה בשנה הראשונה של הנישואים שלה. האבא החורג שלי עזב אותה והיא כל כך התרגזה שלקחה את כל אקדחיו של אבי החורג. הרבה סוגים של אקדחים, רובים ובכלל, והלכה אל הנהר וזרקה אותם. אחר כך שכרתי ילד אחד כדי לדוג אותם החוצה ומכרתי אותם ובכסף שהרווחתי קניתי את הגיטרה הראשונה שלי." (מתוך ראיון לתחנת הרדיו האוסטרלית, טריפל ג'יי).

הניהיליזם והנירוואנה

I find it hard
So hard to find
Oh well, whatever
Never mind
(מתוך האלבום נברמיינד)

גם לקוביין וגם למאהלר הייתה תאווה למזרח. מאהלר, ביצירתו החשובה ביותר - השיר על הארץ ("Das Lied von der Erde"), עיבד טקסטים סיניים עתיקים והשתמש בסולמות סיניים.

קוביין, בפרץ אירוניות מפורסם, קרא ללהקה שלו 'נירוואנה'. אולם מה שנדמה תחילה כאירוניה למשמע הרעש רבתי והזעם שמפיקים שלושת חברי הלהקה, הופך אולי לאמת כשהמוסיקה הופכת לרעש לבן (אפקט אהוב על קוביין), והזעם המתכלה באומנות הופך לחוויה שופנהאוארית של נירוואנה מזככת. גם המילים של קוביין, המלאות בניהיליסטיות ובהשלמה המאהלרית עם משמעותם הנעדרת של החיים מהוות חלק חשוב בחווית הנירוואנה. למעשה, האירוניה שבשם נירוואנה הינה גם הקדושה שבו, וכך, כמו מאהלר, גם קוביין מאחד את הנשגב והפאתטי לאחד. שניהם, גם מאהלר וגם קוביין, הפכו את שתי המילים הללו למילים נרדפות.
ב'שיר השתיה על עצב הארץ' ("Das Trinklied vom Jammer der erde") מקונן מאהלר על ארעיות וזניחות האדם במספר מהשורות הנשגבות ביותר שנכתבו אי פעם:

'הרקיע יוותר תכול לעד, והארץ
תעמוד הרבה ותוריק באביב
אתה, אבל, אדם, כמה חי אתה?
לא מאה שנים אפילו יותר לך להנות
על כל פירותה הרקובים של הארץ!'

אי אפשר שלא לחשוב שזהו אותו אדם נידון מיתה של מאהלר, שמופיע בחוברת הדיסק של 'ברחם', עצביו, שריריו, פנימיותו, זמניותו וארעיותו חשופות לעין. זכרו! רק כשראה האנס קסטורפ את ריאותיו על הר הקסמים הבין שנידון גם הוא למות. אולם התינוק שנושא אותו אדם ברחמו הוא הבטחת הגאולה הרקובה שמבטיח גם קוביין, כמו מאהלר בשיר הרביעי של 'השיר על הארץ' ששמו "Von der Schonheit", כלומר - "על היופי".



המשך מחר...
קישורים
קורט קוביין - אתר הסגידה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

וואו 3734
אני דיי בהלם.

לא הרבה אנשים, ממש לא, יכולים לקחת משהו פשוט, יחסית לא כל כך מובני, אפילו טהור במידה מסוימת, לנתח אותו עד כדי אובדון חושים, להוציא את כל הרגש, להקות את האווירה, לדפוק ביסים בהנאה, ולנפק גיבוב מילים ארכאי שכזה. יותר מאשר כתבת על קוביין, נהנת לשמוע את תקתוק המקשים והמילים המנופחות שלמעשה אומרות כלום.

אני באמת בהלם.
צריך להיות כשרוני במיוחד בשביל זה.
איפה המזרח, לעזאזל? 3735
בניגוד לאבי הכותב למעלה, אני סובר שכתבה זו דווקא מעניינת ומציגה נקודת התייחסות שונה במקצת מהדרך בה התייחסו ליצירתו של קורט קוביים בעבר
ועם זאת...
קורט קוביין לא היה פילוסוף, לא בגרוש ובטח שלא פעל ברמות המחשבה של מאהלר, איש מבריק וגאון. קורט קוביין היה גאון מסוג שונה. גאון מוזיקלי, שכן הנ"ל יצר את רגעי המוזיקה המובחרים ביותר בעשור הקודם ואולי אף מרגעי המוזיקה בכל הזמנים. אבל קורט מעולם לא ניתח באופן רציני ומיושב בדעתו את יצירתו( רוב הזמן הוא היה תחת השפעת סמים קשים).
כמו כן, לקורט לא הייתה שום תאווה למזרח!!! אני אוהב לחשוב שאני מכיר את הביוגרפיה של קורט היטב ומעולם לא ראיתי שום פיסת מידע על קורט ותאוותו למזרח. למען האמת יותר סביר להניח שאם היית נותן גלובוס בידו, הוא לא היה יודע אפילו את מיקומו של המזרח עליו. את ניוורנה אין הרבה טעם לנתח. זוהי אחת מהתופעות החד פעמיות שמגיחות מעל פני השטח פעם בכמה דורות ומשאירה לנו רק זכרונות וראיות לקיומה. במקרה של נירוונה, מדובר פשוט בקבוצה של מוזיקאים מצוינים עם מנהיג וסולן כשרוני באופן בלתי רגיל אשר ניפק מוזיקה פשוטה ובסיסית ביותר, ולמרות זאת כובשת בצורה טוטאלית.

אבל למדתי קצת על מהאלק...
איפה המזרח, לעזאזל? 3738
עוד משהו.
בנוגע לטקסטים של ניורוונה.
קורט קוביין היטיב לכתוב באופן שונה מאשר שאר המוזיקאים. יותר טוב ויותר חכם.
אך בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה: טקסטים של שירים זה לא אמנות רצינית וכך הוא מדבר בשירו האירוני והציני מאוד "on a plain" על כך שאין ביכולתו של האמן לנסח במספר דקות ובמספר שורות הרגשות ואירועים וכל ערב לעלות על במה ולשיר אותם באותו רגש ובאותן רמה של אמוציות. בניגוד למאהלר קורט קוביין, מחשבתו ופועלו אמנם היו מבריקים, אך לא מחושבים ולא מעמיקים כמות מאהלר.
איפה המזרח, לעזאזל? 3737
בניגוד לאבי הכותב למעלה, אני סובר שכתבה זו דווקא מעניינת ומציגה נקודת התייחסות שונה במקצת מהדרך בה התייחסו ליצירתו של קורט קוביים בעבר
ועם זאת...
קורט קוביין לא היה פילוסוף, לא בגרוש ובטח שלא פעל ברמות המחשבה של מאהלר, איש מבריק וגאון. קורט קוביין היה גאון מסוג שונה. גאון מוזיקלי, שכן הנ"ל יצר את רגעי המוזיקה המובחרים ביותר בעשור הקודם ואולי אף מרגעי המוזיקה בכל הזמנים. אבל קורט מעולם לא ניתח באופן רציני ומיושב בדעתו את יצירתו( רוב הזמן הוא היה תחת השפעת סמים קשים).
כמו כן, לקורט לא הייתה שום תאווה למזרח!!! אני אוהב לחשוב שאני מכיר את הביוגרפיה של קורט היטב ומעולם לא ראיתי שום פיסת מידע על קורט ותאוותו למזרח. למען האמת יותר סביר להניח שאם היית נותן גלובוס בידו, הוא לא היה יודע אפילו את מיקומו של המזרח עליו. את ניוורנה אין הרבה טעם לנתח. זוהי אחת מהתופעות החד פעמיות שמגיחות מעל פני השטח פעם בכמה דורות ומשאירה לנו רק זכרונות וראיות לקיומה. במקרה של נירוונה, מדובר פשוט בקבוצה של מוזיקאים מצוינים עם מנהיג וסולן כשרוני באופן בלתי רגיל אשר ניפק מוזיקה פשוטה ובסיסית ביותר, ולמרות זאת כובשת בצורה טוטאלית.

אבל למדתי קצת על מהאלק...
איפה המזרח, לעזאזל? 3743
בדיוק. פשוט נראה לי חסר טעם לציין את כל מה שציינת, כי יש כזה דבר שקוראים לו אובר-אנאלייז, ומכוון שהוא הגזים עם זה עד לכדי איבוד כל משמעות מהמאמר, אז לא ראיתי טעם בכלל לציין.

קוביין היה יוצא דופן בטקסטים ובתור סולן, אבל ללא ספק לייחס לו חשיבות שכזו, מניעים ודפוסי התנהגות שכאלו הם ללא ספק מיותרת.

ובכלל, סביר להניח שגם במכתב ההתאבדות שלו הוא היה מסומם, או לחילופין, חסר חשיבה קוהרנטית נטו, ולכן מי שישפוט אותו וייחס ייתר חשיבות למילים שם לא יגיע רחוק.

לפעמים זבוב הוא רק זבוב.
לא יותר.

ולפעמים מוזיקה ומילים הם רק מוזיקה
ומילים. בלי ייתר פילוסופיה, מילים מפוצצות שלא אומרות כלום ודיס-אסוציאציה של הרגש.

כולם יכולים לכתוב במילים שכאלו, החוכמה היא להחדיר ללב. החוכמה היא לתת להרגיש. להסביר כמו שצריך. וזו המעלה של קוביין.

רק שלא להרבה יש אותה - הרוב מסתבכים עם עצמם או כותבים מאמרים אוניברסיטאיים, אקדמיים ופדגוגים על משהו שהוא כל כך יפה, פשוט ורגשי, עד כדי כך שאם מישהו לא היה מכיר את נירוונה ורק קורא את המאמר, לא היה לו מושג לאן הוא הגיע ומה זה בכלל נרוונה.
עידו, עם כל האינטלגנציה, המילים והקונטקסט, למעשה עיקר את הלהקה ומה שמאחוריה. יותר מאשר לדבר על נירוונה, לפחות למראית עין - הוא דיבר על הידע שלו.

הקהל של נירוונה לוקחים אותה ללב, לא למוח, ובטח לא לרמת התפלספיות שכזו.

יצא לי לקרוא המון סיפורים של עידו באי אלו מקומות, ונהנתי תמיד, אבל איכשהוא, תמיד כשזה נוגע למוזיקה, הוא מכשיל את עצמו.
הפער הבלתי נמנע 3750
ניכר שלכותב יש הערכה לקורט קוביין, המוזיקאי ובעיקר התופעה. תמהני, עם זאת, האם הניתוח הדי מעניין שהוא שוטח במאמרו עלה שם בראשו תוך האזנה למוזיקה של נירוונה, או תוך נבירה בספרייה שבחדר העבודה שלו. המאמר מכובד, אולי מכובד מדי, והוא מעלה את הנתק הבלתי נמנע כנראה, בין יצירה לניתוח שלה. למעשה, את רוב הנאמר באותו מאמר אפשר היה לומר על די הרבה מוזיקאי רוק אחרים. מאיפה נשלפת, כמעט בכל דיון על נירוונה, הקביעה שהרוק מת. בכלל, מה הכוונה כשאומרים שהרוק מת? מי המציא את השטות הזאת? מן הסתם, כל זמן שעושים וצורכים מוזיקת רוק, היא קיימת. כמו בהרבה מקרים של ניתוח של שירים או פרוזה, נראה שהכותב הפליג ל"עולמו הפנימי", עם קשר מינימלי ביותר לתופעה, או יצירה, שעליה התכוון לשפוך אור
3751
אני חושב שרק הרטוגזון יכול לקחת נושא כל כך פאלפי ולהפכו לדיון אקדמי מעמיק, שרק בעין מאד בוחנות ניתן לסווגו ככזה ולא כהפלצה רבתי.
ונסיים במשפט קצת פחות מופלץ:
אתך אנחנו קורט. כבוד.
אני אוהב אותך בועז! 3762
אני רוצה להודות לך, בגלל שנעים תמיד לראות את השם שלך כתוב שחור על גבי סגול. העלית על פני את הצחוק המשוחרר הראשון של הבוקר.

הו אותה תחושה שלא פעמים רבות עוד נשנית בחיי! אותו צחוק משוחרר ואוהב אדם, שאין אדם מוכשר יותר להעלותו על השפתיים מאשר האחד והיחיד בועז רימר!
אני מקווה שהכל בסדר.
גם אני עם קורט! אשר אני בטוח היה נוהג להפליץ רבות. :-) ולכן לוגית, אנחנו גם ביחד, וזוהי הבשורה החשובה ביותר למעני, שרציתי להיות בקרבתך.
אני איתך ועם קורט, בועז!
תגובה ארוכה המזכירה את המאמר. 3761
שלום לכולם,

א. אני רוצה לציין את פליאתי העמוקה ושמחתי הלא מבוטלת לעובדה ששמי ידוע בציבור, ולא רק זאת, אלא כשגלן מוחות מושבע. היה לי פעם חבר שבטפלו בבעיות האימפוטנציה של חבריו היה נוהג לדקלם כמנטרה את המשפט (אני מקווה שאין בעיה עם הגסויות) 'יש לזה כוס? מזיינים את זה!' אני מחזיק באותו משפט בנוגע לכל אדם המחזיק בתוכו מוח. אם כי, לצורך העניין אני מוותר על הספק הוויטגנשטייני לגבי המצאות המוח בתוך הגולגולת.
ב. הצטערתי לגלות שרבים מהקוראים מגלים עויינות מסויימת לאותה פעולה של שיגול החלק הפנימי של הראש. לצערי אני בנקודה המחשבתית בה נדמה לי שאין הרבה בעולם לעשות חוץ מאשר את זה. אולי אני צריך לקנות לעצמי פנטיום שלוש 450 עם DDR כפי שאחד מהכותבים באתר הציע לקוביין לעשות ואין ספק שצרי מהסוג הזה עלול להיות תרופה ראויה למצבי.
ג. 'פלצנות' - איזו מילה שנואה. :-) אך בכל זאת יש מקום להתייחס לכל טענה על פלצנות. היא קיימת אולי (כתמיד) אבל אני רוצה קודם כל להגיב לאלו שטענו שאני כתבתי מהראש יותר מאשר מהלב. הטענה הזו החרידה אותי במיוחד משום שהדבר שהביא אותי לכתוב את המאמר המדובר הוא רשרושי ופעימות לב קשים במיוחד אשר תוקפים את החזה בהאזנה לכל אחת משתי היצירות המרכזיות שבהן מדובר. כמו כן, שמתי לב, שאף יצירה אחרת בקאנון המוסיקלי המערבי אינה גורמת לי להתקף דמעות עצבני באופן בלתי תלוי כמו השיר הראשון של 'ברחם' או 'השיר על הארץ' כולו. אני מרגיש את קוביין מתוך תוככי לבי. הרגשה זו, חיה כל כך בתכונתה, היא זו שהביאה אותי לתחושה של הבנה עמוקה של נפשו של קוביין, אותה ביקשתי לחלוק עמכם. אני מסכים איתכם שהנימוקים הרציונאליים אינם חסרי פגם, וחסרי רווחים, אולם דווקא הצד הרגשי הינו מושלם לבלי חת. אני אהיה הראשון להגיד שקוביין כמעט בוודאות לא קרא דוסטוייבסקי (למרות שקרא רבות בנערותו) וכנראה גם לא תומס ברנארד. אבל עדיין אני מרגיש שאני יודע מה הסתובב לו בראש. מכתב ההתאבדות שלו הוא בוודאי לא לא-קוהרנטי כפי שכתב מישהו מהמגיבים.
הוא לא כתב שם זבוב, והמשמעות בוודאי שאינה זבוב.
גם מילות השירים שלו, שכפי שציינתי במאמר נכתבו בדקות האחרונות לפני הקלטת שירים (ונלקחו מתוך מחברות שירים שלו) אינן, אני מסכים, מחושבות עד המילה האחרונה (בקונטקסט הכולל) אולן בוודאי שניתן למצוא בהן משמעויות רבות ואת הלך המחשבה הכללי של קוביין.

בנוגע למותו של הרוק. אולי הוא באמת יחזור יום אחד לתחיה. אבל הרוק אכן מת. כי הרוק אינו מוסיקה. כחבילה מוסיקלית הרוק הוא בדיחה, וכל מי שאי פעם ניגן ברצינות על איזה כלי מבין את זה. הרוק הוא תרבות אלילות ומרד.
קוביין היה הכוכב האחרון שסחף עולם, היה הכוכב האחרון שמרד (בניגוד לכוכבי רוק אחרים בני זמננו). כדי שהרוק יחיה צריך כוכב שיבעט (באמת יבעט) ועדיין יהיה פופולרי (באמת פופולרי) ושלמסר שלו תהיה רלוונטיות לציבור.
הרוק מת, לפי המחמירים כבר ב1969 בוודסטוק כאשר הפוטנציאל המסחרי שלו הובן סופית והוא הפך לעסק כלכלי בעיקרו.

קוביין לא היה מאהלר! הוא היה משהו שונה לחלוטין. לא פחות רציונאלי ממאהלר כי גם מאהלר לא היה רציונאלי (אדם שפחד לכתוב את הסימפוניה התשיעית כי פחד שכמו בטהובן שוברט ובראהמס גם הוא ימות מיד כשיסיימה, קשה לכנות רציונאלי).
הוא לא היה יותר רגשי כי גם מאהלר היה רגשי להחריד.
קוביין היה רק קצת פחות משכיל, וקצת פחות קוהרנטי מבחינת מה שרצה להגיד, וקצת יותר מעודכן, וקצת יותר אמריקאני, וקצת יותר לובש סניקרס.
לעזאזל, הוא לא עלה על במה כשהראש שלו מרוקן או מרוכז בלעשות 'כיף'. הבנאדם סבל בצורה נוראית. הבנאדם לא היה עוד מכור לסמים. למעשה הוא היה אחד האנשים הרגישים היחידים של תקופתו. אדם שהיה רגיש לכל שינוי בכיוון הרוח סביבו.
דרך אגב! מה דעתכם לארגן מסיבת נירוואנה!
(למישהו יש קסטות ביוויס ובאטהד?)

אני משועשע מאוד מהדעה הכללית שאני מאבד עצמי כל פעם שאני מביא עצמי לכתוב על מוסיקה. בפעם הבאה שאכתוב מאמר, אעדיף נושא אחר פחות גרנדיוזי , אולי סרט, הצגה או קו תחתונים חדש של דלטה. אם כי לאור נסיון העבר העגום עם נפשי המסוכסכת עלי לציין כי אין בכך הבטחה שהדבר אכן יבטיח שלא אהפוך נושא תמים לגרנדיוזיות מגונה.
או אולי עדיף שבאמת אמנע מכתיבת מאמרים ואקדיש עצמי לכתיבת סיפורים, אשר זוכים כך נראה, לפופולריות רבה יותר בקרב קהל הקוראים. שם, לפחות, מותר לשגל מוחות והמוחות אינם מרגישים מרומים. אצל חלק מהאנשים מאמר אינו נדמה כסיפור בדיוני לכל דבר - משעשע לא? מה בורחס היה אומר על זה? אולי צריך להביא אותו שידבר עם פרויד, שכבר אמר היום כמה דברים על המאמר שלי. אם כן, הלאה המאמרים, מהיום אני מתכוון לקנות פנטיום שלוש , 450 מגה הרץ! אני מקווה שהדבר יהווה פתרון לנפשי החולנית. אני מבטיח לכתוב מספר סיפורים קצרצרים, ומבדחים אשר יכילו (כך אני בטוח) בדיחה טובה אחת או שתיים.

אני מקווה שלפחות הנחתי לאנשים מסויימים לחשוב מזווית קצת פחות שגרתית על קוביין, ונושא עלי את אות קין. אני שגלן המוח. המשגל הזה היה תענוג!
הרטוגזון פצצון!!! 3779
אני לא חושב שאנשים מגלים עויינות למעשי השגילה שלך, אלא פשוט מביעים דעתם הצורה לגיטימית על עניין כלשהוא. בכל זאת הכתבה כתובה מצד חדש ומעניין שלא הכרתי עד כה, גם אם איני מסכים למעשה השגילה (או השיגול בעצם?)המסוים הזה.
אין בכך די להניע אותך מכתיבת מאמרים יפים ומעניינים, שבדרך כלל יוצאים ממקלדתך.
בהצלחה בפעם הבאה.

דרך אגב, מסיבת נירוונה, זה אחלה רעיון, אני בפנים!!!
תגובה ארוכה המזכירה את המאמר. 40891
ברהאמס כתב רק 4 סמפוניות. אולי התכוונת לדבוז'אק?
גם שוברט לא ממש סיים 9 סמפוניות. השמינית לא גמורה והשביעית בקושי מותחלת - לא יותר מטיוטה.
158419
יש לי עיסוק אובססיבי בקורט קוביין, כיוצר וכאדם. הכתבה הייתה מאוד מעניינת לדעתי אבל הרבה נקודות בה לא התאימו לקוביין, סיבות ההתאבדות של קוביין היו בעיקר האדם העצוב וחסר החיים שהפך להיות, עקב השימוש בהרואין והנטייה הטיבעית לדכאון, התאבדות שבאה כאשר אדם איבד עצמו והתיאש מלחפש. המסחור שעברה נירוונה הוא שגרם לקוביין לשנוא את עצמו ואת דרכו, חיי הרוקסטאר לא היו בשבילו, וזה מוטט אותו. אני לא אתחיל לכתוב כאן על כל זה כי הכתבה פורסמה מזמן וסביר להניח שמימילא איש לא יקרא את התגובה הזאת. רק אסכם שלמרות הנקודות המענינות שמעלה הכתבה חוסר החיבור לקורט קוביין מאוד בולט ומפריע, כאילו נאבד איפושהו בכתבה המורכבת הזאת. שיהיה.
תתפלאי 158428
תתפלאי 194135
ראית מזה?
2 תגובות לתגובה שלך!
בכל מיקרה, את צודקת, זה מה שהניע את קוביין להתאבדותו, אבל הדיכאון הזה נובע גם ממשהו, משהו יותר עמוק.
כל מה שעידו(הכתב) מנסה לכתוב פה במאמר הזה הוא את הסיבה לדיכאון הזה, את הסיבה לחוסר החיים האלה.
לפי דעתי הוא עושה את זה באופן מצוין,
או יותר נכון עשה את זה,
בל נשכח שהמאמר הזה הוא לפני כשלוש שנים...
אוגוסטין 233030
עידו, לא שזה משנה הרבה, אבל - "Ach du lieber Augustin", אין פירושו "אך אתה מעדיף את אוגוסטין" אלא - "אה, אוגוסטין היקר!".

(הגעתי אל המאמר המעניין הזה רק עכשיו...)
אוגוסטין 425364
מדי כמה שנים יוצא לי לחזור למאמר הזה. ואני תמיד מופתע מחדש לקרוא מה שכתבתי כאן. וזה גם תמיד כיף לקרוא.
ההערה שלך נכונה לחלוטין. מה שמעניין זה שראיתי את הטעות הפעם בזמן שקראתי את המאמר והתפדחתי לגמרי, והתכוונתי לרדת מטה בדף, להשאיר הערה ולהתנצל בפני הקוראים.
והנה הייתה שם ההערה שלך, נחמדה, מאירת פנים, נכונה לגמרי ובאה לסייע בידי.
תודה לך מתקנת אלמונית, חשמנית על מונית
וכל טוב
וסליחה על כל טעויות התרגום שעשיתי ושעוד אעשה בחיי...

תודה
עידו
אוגוסטין 425766
אם החשמנית היא אלמונית בשבילך, אז כנראה שבאמת לא היית כאן הרבה זמן. חשבתי שמי שמגיע לאייל יימשך לבקר כאן אחר כך שוב ושוב לעיתים קרובות, אבל אולי זה רק אני (ועוד כמה, אבל כנראה, להפתעתי, לא כל אחד).
אוגוסטין 425774
מה, אתה יודע מי זאת?
אוגוסטין 425779
כולם יודעים שזה פסבדונים של שכ''ג.
ושכ''ג הוא השופט ברק וציפי ליבני וההוא שהמציא את דילברט.
אוגוסטין 425783
השכ"ג יודע גרמנית?
אוגוסטין 425784
באישיותו החשמנית הוא יודע.
אוגוסטין 427324
אז לפי התאוריה הזאת, הוא גם שלח לעצמו את תגובה 336441? זה כבר לא סתם פסבדונים, זה כבר צריך להיות פיצול אישיות נורא(-:

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים