בחדר העבודה של זיגמונד פרויד – חלק ג': אדיפוס והספינקס 2007
משזנח את "תיאוריית הפיתוי של ילדים" נפתחה בפני פרויד הדרך לגילוי "תסביך אדיפוס". מדוע התסביך הזה כה מרכזי בהגותו?
"אדיפוס והספינקס" (1808), ציור מאת ז'אן־אוגוסט־דומיניק אנגר
בחדר־הטיפול , מתחת לתצלום דיוקנו של מרקסוב (ראו חלק א'), היתה תלויה רפרודוקציה של הציור המפורסם מאת אנגר "אדיפוס והספינקס". אדיפוס, דמות מיתולוגית, גיבור הטרגדיה "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס, הגשים בלא יודעין את נבואת האורקל מדלפי כי יהרוג את אביו ויתחתן עם אמו. הוא גדל בבית מלך קורינתוס, הרחק מהוריו האמיתיים, לאיוס ויוקסטה, מלך ומלכת תבאי. אולם, בבגרותו הרג במריבה אקראית את לאיוס, ואחר כך פתר את חידת הספינקס ולכן זכה במלכות תבאי ונשא לאישה את אמו האלמנה. מגיפה שהתפרצה בתבאי הניעה את אדיפוס לחקור ולדרוש האם הרעה זאת היא בעטיו של חטא שחטא אחד מאנשי העיר, ולמרות הפצרותיה של יוקסטה שיחדל מכך הוסיף לחקור. משהתבררה האמת והתגלה כי אדיפוס חטא ברצח אב ובגילוי עריות התאבדה יוקסטה ואדיפוס ניקר את עיניו ויצא לגלות.

אדיפוס החוקר והדורש, פותר חידת הספינקס, הוא דמות המסמלת את התבונה. ככזה ראוהו האתונאים בזמנו של סופוקלס וגם בני תקופת "הנאורות", שגילוהו מחדש במאה ה-‏18. ציורו של אנגר מבטא היטב את רוח "עידן התבונה": אדיפוס, שליו ורגוע, זוהר בצלילות מחשבתו, דוחק את הספינקס אל המקום המיתי האפל שהמפלצת מגלמת בעצם דמותה. פרויד, פותר חידות כפייתי, ששם לו למטרה לפענח את צפונות נפש האדם בעזרת השיטה שפיתח, הפסיכואנליזה, הזדהה עם דמותו של אדיפוס עוד מנעוריו.

חסידיו של פרויד, אנשי החוג הפנימי של הפסיכואנליזה, היו מודעים לנהייתו של פרויד אחר דמותו של אדיפוס, וב-‏6 למאי 1906, הגישו לו לכבוד יום הולדתו החמישים שי: מדליית ארד שבצידה האחד דיוקנו של פרויד ובצידה השני איור של אדיפוס המתעמת עם הספינקס. על המדליה נחרתה שורה מהמחזה של סופוקלס: "הוא פותר חידת הספינקס הטמירה וגדול בני אדם." וכך מתאר ארנסט ג'ונס את האירוע בספרו "חיי פרויד": "דבר מה מוזר אירע כשהוגשה לו המדליה. אחרי שקרא את הכתובת, החוויר פרויד, נעשה נסער ובקול מוזר שאל מי בחר את השורה הזאת. הוא התנהג כמי שזה עתה פגש בדבר־מה מהעבר; ואכן, זה מה שאירע. פדרן אמר לפרויד שהוא בחר את הציטטה. ואז סיפר פרויד, שבהיותו סטודנט צעיר באוניברסיטת וינה נהג להסתובב בחצר הגדולה ולהתבונן בפסלי הדיוקן של פרופסורים מפורסמים. באותה עת פקדה אותו פנטזיה, שבה לא זו בלבד ששיווה לנגד עיניו את פסל דיוקנו שלו מוצג שם בעתיד (אין זה מפתיע כשמדובר בסטודנט שאפתן), אלא גם דמיין כי על פסלו חקוקות בדיוק אותן מילים שנחרתו על המדליה."


צידה האחורי של המדליה, שהוענקה לפרויד ע"י מעריציו ביום הולדתו החמישים, ובה נראה אדיפוס פותר את חידת הספינקס



להזדהותו של פרויד עם דמותו של אדיפוס היה היבט חשוב נוסף – הקשר המיני של הבן עם האם. באוקטובר 1897, במכתב לחברו הקרוב באותם ימים, וילהלם פליס, כתב פרויד: "האנליזה־העצמית שלי היא כרגע הדבר החיוני ביותר והמבטיח ביותר אם אצליח לסיימה... יושר מוחלט עם עצמך מהווה תרגול טוב. עלה בדעתי רעיון אחד בעל ערך כללי. גיליתי אצלי רגשות – כפי שיש לכל אדם אחר – של אהבה לאמי וקנאה באבי, רגשות שלדעתי נפוצים בקרב כל הילדים. אם זה נכון, אפשר להבין את ההשפעה של אדיפוס המלך..." במשפטים הללו טמון הנבט של אחד מרעיונותיו המרכזיים של פרויד, שיקרא לימים "תסביך אדיפוס".

שנה לפני שסיפר על רעיונו זה לפליס, באוקטובר 1896, נפטר אביו של פרויד. "מותו של הקשיש השפיע עליי השפעה עמוקה," כתב פרויד, "היתה בו תערובת מיוחדת במינה של חוכמה עמוקה וטוב לב יוצא מן הכלל." דמותו זו של האב, כפי שתיאר אותה פרויד עמדה בניגוד מוחלט למה שהתחייב מ"תיאוריית הפיתוי" שהחזיק בה באותה עת, ולפיה מקור ההיסטריה היא התעללות מינית בילדות. ההיסטריה היתה תופעה נפוצה מדי, והיו מקרים של היסטריה גם במשפחתו הקרובה של פרויד, לפיכך ההנחה שבכל המקרים חייבים להאשים את האב בסטייה לא יכלה בסופו של דבר לעמוד במבחן השכל הישר. למרות סבך היחסים עם ההורים שחשף בתהליך האנליזה־העצמית, ביטל פרויד את האפשרות שאביו נכלל בין הסוטים המתעללים בילדים (אף כי לזמן מה אכן עלה בו חשש כזה), ומשזנח את "תיאוריית הפיתוי" נפתחה בפניו הדרך לגילוי "תסביך אדיפוס".



פרויד בערך בגיל 8, עם אביו יעקב, אז כמעט בן 50



ילד רך, שזה עתה נולד, יונק משדי אמו, זהו צורך ביולוגי, אך הוא גם מסב לילד עונג. הפה אינו משמש להישרדות גופנית בלבד אלא גם כ"אזור ארוטוגני" (מאוחר יותר תתחלף יניקת הפטמה במציצת אצבע, ובילד שהתבגר תתעורר התשוקה להתנשקות.) במילים אחרות, עם היניקה מתעורר בילד דחף מיני, בלתי נפרד עדיין מהאינסטינקט הביולוגי. כשהילד גדל מתעוררים אברים נוספים בגופו לפעילות כאזורים ארוטוגניים ובהם פי הטבעת וה"פאלוס". בשלבים הראשונים של חייו, הילד הוא פקעת של יצרים ודחפים, חלקם אגרסיביים וסדיסטיים, הוא פרא אנוכי הנשלט לחלוטין בידי מה שפרויד מכנה "עקרון העונג". בשלבים הללו, הקרויים "פרה־אדיפאליים", חסר הילד גם זהות מגדרית, כלומר, האנרגיה הליבידינלית שלו איננה מבחינה בין זכר לנקבה, והקרבה שלו לגוף אמו מעוררת אצלו תשוקה לא־מודעת להזדווגות מינית איתה.

אולם, נטייתו של הילד הרך לגילוי עריות לא תאריך ימים. הילד מזהה שלאביו יחסים קרובים עם אמו, הוא רואה בו מכשול למימוש תאוותיו ומפתח עוינות כלפיו, אך בעת ובעונה אחת נתקף חשש שאביו יענישו ויסרסו. אין הכרח בכך שהאב יבטא את האיום במפורש – הילד, שמבחין כי ילדות קטנות בסביבתו חסרות פין, תופס אותן כמסורסות, ומאמין כי העונש הנורא עלול להיות מוטל גם עליו. "חרדת הסירוס" גורמת לו להדחיק את התשוקה המינית לאמו אל הלא־מודע, והוא מתחיל לסגל עצמו ל"עקרון המציאות". על אף התסכול הכרוך בידיעה כי אין הוא יכול לנשל את אביו ולהפוך למאהבה של אמו מתנתק הילד מהאם ומקבל את מרות האב, ומתנחם בכך שהאב מסמל בשבילו מקום אפשרי, שאליו יוכל להגיע ביום הימים. כך הופך הילד לבעל זהות מגדרית מובחנת, ההזדהות עם האב מכניסה אותו אל "הסדר הסמלי" של הגבריות ושל התרבות. במהלך תקין של התפתחות על הילד להתגבר אפוא על "תסביך אדיפוס" שלו, כדי שיהיה מסוגל לקחת חלק בסדר החברתי, ובסופו של דבר למלא את תפקידו כבעל זהות מינית גברית בהולדת צאצאי הדור הבא. לפי פרויד, אם הילד אינו מצליח להתגבר בהצלחה על "תסביך אדיפוס" עלול להיפגע תפקודו המיני. אם הוא אינו מצליח להתנתק מאמו, ויוצר בדמיונו דמות אידיאלית שלה, הוא עלול להפוך להומוסקסואל; או אם חווה את הגילוי כי נשים הן "מסורסות" כטראומה מחרידה מדי, ולא מצליח להתגבר עליה, ייתכן כי בבגרותו לא יהיה מסוגל ליהנות מיחסי מין איתן (Terry Eaglton, Literary Theory, P. 152-156).



פרויד בגיל 16 עם אמו הנערצת, אמליה



כניסתן של ילדות רכות לסדר החברתי מפותלת עוד הרבה יותר, והיא כרוכה בהתגברות על "תסביך אלקטרה". הילדה, בדומה לילד, מפתחת בשלב שבו עדיין אין לה זהות מינית מובחנת תשוקה מינית לאמה. אולם, מאוחר יותר היא מגלה שלילדים יש פין ואילו לה אין, והיא מתחילה להשתוקק לפין משלה, תשוקה המכונה בפי פרויד "קנאת הפין". העדר הפין גורם לילדה אכזבה מאמה "המסורסת" כמותה והיא פונה לאביה ומנסה לפתותו. אך הניסיון הזה נידון לכישלון מראש והיא נאלצת בסופו של דבר להשלים עם גורלה, להזדהות עם האם ולהתחיל למלא התפקיד הנשי שנועד לה בסדר החברתי. תשוקתה המינית של הילדה לאביה מתחלפת בחייה הבוגרים בתשוקה לגברים כמותו, שכן, בכוחו של הפין הגברי להעניק לאישה הבוגרת, באופן זמני לפחות, את תחושת השלמות החסרה לה, וכתוצאה מהמפגש המיני היא יכולה לזכות בסופו של דבר בתחליף מספק לפין האבוד, תינוק.

ביקורת רבה נמתחה במהלך השנים על הרעיון של "תסביך אדיפוס" אך עוד יותר מכך על המקבילה הנשית שלו, "תסביך אלקטרה", שכן, כבר תיאורו הראשוני עלול לעורר תמיהות אחדות. כך, למשל, לא ברור לגמרי מדוע זונחת הילדה את תשוקתה לאביה? הרי אותה לא יכולה לפקוד "חרדת הסירוס" משום שהיא "מסורסת" מלכתחילה. באחת מהרצאותיו המאוחרות ניסה פרויד לפתור בעיה זאת בהסבר שאצל הילדה "באה תחת חרדת הסירוס החרדה מפני אבדן האהבה, ונראה שהיא כעין המשך מאוחר לחרדתו של התינוק שאינו מוצא את האם לצידו." אך בדיקה מעמיקה של הסבר זה מעלה כי גם הוא אינו מספק.



מראה מחדר־הטיפול אל משרדו של פרויד. מעל ארון עם פסלונים עתיקים תמונה של הספינקס המצרי. תצלום מאת אנגלמן



פרויד היה ער לכך שמה שהיה לו לומר על הנשיות "לוקה בחסר ומקוטע". ב-‏1932 עדיין כתב שאם קוראיו רוצים לדעת יותר על האישה עליהם "להסתמך על ניסיון חייהם שלהם, לפנות למשוררים, או להמתין עד שהמדע יוכל לספק מידע מעמיק ומגובש יותר (פיטר גיי, פרויד, ע' 402)." מפורסמת בהקשר זה גם שאלתו "מה רוצה האישה?" אמנם ניתן לראות בשאלה זו מעין גרסה של תיאור האישה כ"יבשת אפלה", אמירה המקפלת בתוכה מבוכה גברית וחשש עתיק יומין מהמין הנשי (עוד על הצגתה של האישה כמסתורית והחשש הגברי ממנה ראו במאמר "הביאה הגדולה"), אולם, שאלתו של פרויד מבטאת גם את חוסר שביעות רצונו מהבקיעים בתיאוריה שלו בכל הנוגע לנשיות.

כאמור, "תסביך אדיפוס" מוזכר כבר ב"פשר החלומות", אולם הוא החל לתפוס מקום חשוב יותר בפסיכואנליזה ככל שפרויד חרג מעבר לתחומה הראשוני המוגבל, הנוירוזות, והתקדם בפיתוח פסיכולוגיה כללית, שמקיפה גם פעילות נפשית נורמלית. זאת משום ש"תסביך אדיפוס" בתיאוריה של פרויד איננו עוד תסביך אחד משלל תסביכים נוירוטיים אלא תיאור מבנה היחסים שבאמצעותו היחיד מכונן כסובייקט בחברה, שבאמצעותו הפרטים הופכים לגברים ונשים בהתאם לערכיה. בעזרת "תסביך אדיפוס" משרטט פרויד את תהליך המעבר מ"עקרון העונג" ל"עקרון המציאות"; מן המערכת המשפחתית אל החברה בכללותה; מן הטבע אל התרבות. כניעתו של הילד לאיסור של האב על גילוי עריות והתגברותו על "תסביך אדיפוס" מסמנת את היווצרותו של "האני העליון" בנפשו, כלומר, כינונה של תודעה מוסרית, קול המצפון הקורא לו לציית לצווי החברה.


בחלק ד': על השגיונות והחלומות בסיפור "גרדיווה" מאת ינסן, ועל פלישת הפסיכואנליזה לתחומי הספרות והאמנות.

קישורים
חלק א' של מאמר זה
אדיפוס המלך - המחזה של סופוקלס
פיטר גיי - "פרויד: פרשת חיים לזמננו", ביוגרפיה מאת פיטר גיי
הביאה הגדולה – מאמרו של רון בן יעקב ב"האייל הקורא"
בחלק ד' של הסדרה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

אדיפוס שמדיפוס 230185
העיקר שאוהבים את אמא!
וגם זה לא תמיד(; 230476
אחלה של יצירה.
כל הכבוד...
פרוייד תמיד עניין אותי.
בכל אופן תסביך אדיפוס ותסביך אלקטרה נראים לי קצת מוגזמים, אבל אני חושבת שיש בזה משהו,לאו דווקא בקטע המיני אלא יותר בקטע הילדותי שנוטה להעריץ דמות בוגרת ובשלה.
יש הרבה היגיון ומציאות בזה שילדה תעריץ את אבא שלה וימאס לה קצת מהקטע של אמא (;

בתור אישה שהייתה פעם ילדה, לעולם לא קינאתי בנושאי הפין.
כיום בתור אישה אני מבינה גם למה(-:
בכל מקרה אני חושבת שפרוייד היה שוביניסט, אגב כך הוא גם טען לאני עליון יותר חזק אצל הגברים.

אבל יש בתיאורייה שלו כל כך הרבה צדדים נכונים שלפעמים נדמה לי שבזכותו הרבה אנשים בעלי הפרעות נפשיות מבריאים וחוזרים לחייהם המאושרים.

גל
וגם זה לא תמיד(; 230501
מישהי פעם אמרה (לא זוכרת מי, אבל היא היתה מפורסמת): "למה אני צריכה לקנא בגבר עם פין, אם לו יש רק אחד, ולי יכולים להיות הרבה"...

אני לא יודעת אם פרויד היה שוביניסט, וגם מה שקראתי משלו היה מאוד מזמן ‏1. אני כן חושבת שהוא פשוט לא הבין נשים באופן פונדמנטלי. פשוט לא היה לו שמץ של מושג. התיאורים שלו אודות הליבידו הנשי והנפש הנשית הם פשוט מדע בדיוני. לשלוח אותו לכנס פנטסטיקון.

1 "כתבי זיגמונד פרויד" בהוצאת דביר, שישה כרכים, הייתי בת 17 וחלקים גדולים פשוט לא הבנתי. עכשיו אני מדפדפת בספרים האלו שוב, ונראה לי שהגיע הזמן לקריאה שניה ואולי בשלה יותר.
וגם זה לא תמיד(; 230578
אולי הוא לא היה שוביניסט אבל אם הוא ידע לחקור טוב את נפשם של הגברים הוא היה צריך גם לחקור את נפשן של הנשים כדי לגלות שהאני העליון שלהן שווה בידיוק לזה של הגברים. חוץ מזה שזה בכל אמירה מכלילה, אני מכירה נשים עם אני עליון הרבה יותר מפותח משל הגברים.

בהצלחה עם השישה כרכים האלה, זה נראה לי כבד מידי.
תזהרי לא להשתגע (;

גל
וגם זה לא תמיד(; 328842
את לא יכולה לזכור אם בתור תינוקת קינאת באביך או לא
And Tom Lehrer said: 230487
From the Bible to the popular song,
There's one theme that we find right along;
Of all ideals they hail as good,
The most sublime is motherhood.

There was a man though, who it seems,
Once carried this ideal to extremes.
He loved his mother and she loved him,
And yet his story is rather grim.

There once lived a man named Oedipus Rex,
You may have heard about his odd complex.
His name appears in Freud's index
'Cause he loved his mother.

His rivals used to say quite a bit
That as a monarch he was most unfit.
But still in all they had to admit
That he loved his mother.

Yes, he loved his mother like no other,
His daughter was his sister and his son was his brother.
One thing on which you can depend is,
He sure knew who a boy's best friend is.

When he found what he had done,
He tore his eyes out, one by one.
A tragic end to a loyal son
Who loved his mother.

So be sweet and kind to mother,
Now and then have a chat.
Buy her candy or some flowers,
Or a brand new hat.
But maybe you had better let it go at that.

Or you may find yourself with a quite complex complex
And you may end up like Oedipus.
I'd rather marry a duck-billed platypus
Than end up like old Oedipus Rex.

http://members.aol.com/quentncree/lehrer/oedipus.htm
המשאלה האדיפאלית בגירסת ג'ים מוריסון 230647
בשיר הנודע של הדלתות "The End":

The killer awoke before dawn... And he came to a door...and he looked inside:
Father, yes son, I want to kill you
Mother...I want to...fuck you!"

http://www.retrocrush.com/archive2004/coolsongs/26.h...
(בעמוד קישורית לשמיעת הקטע)
הביצה והתרנגולת 230661
אני מניח שגם טום לרר וגם ג'ים מוריסון הכירו את המשאלה האדיפלית, כך שברגע שהיא מופיעה בשיר שלהם, הרי שהיא נכנסה לשם במודע, כמו אצל כל אמן שמנהל דיאלוג עם התרבות ממנה הוא מגיע. האם יש לנו דוגמאות נוספות למשאלה אדיפלית (חוץ מבאדיפוס של סופוקלס) ביצירות אמנות *שקדמו* לפרסומה על ידי פרויד, שנוכל לטעון לגביהן שנכנסו לשם לא במודע? אולי לא במודע זה לא ניסוח טוב, אבל הכוונה שלי היא למצוא התייחסויות שכאלו שיוכלו לאשש את התיאוריה הפרואידנית.
פרויד כמחטיאן שיטתי Error prone 230756
אין כל סיבה לאושש את התאוריה הפסיכואנליטית. ואפשר לבנות תאוריה כוללת של פסיכונירוזות והתנהגות לא יעילה שיטתית, כפי שאמם עשיתי - תאוריה בעלת כושר הסבר גדול הרבה יותר, אלגנטית וחסרת סירבול שלא כדומה להטלאותיו של פרויד.

בראיון קבלה לחוג בפסיכולוגיה בת"א (הייתי אז ביחידת דו"צ ותלמיד בחוג לפילוסופיה וקוגניטיביסט, ב-‏1970 !) אמרתי כי פרויד לדעתי הוא מיתוס וכתב מיתוסים כתחליף לתאוריות סבירות וחסכניות. אף על פי כן התקבלתי, אף ששיעור המתקבלים היה אז כ-‏6% ויכלו בקלות לנפנפני.

The role of the limbic system and self esteem in Psychopathology - the emotional roots of systematically inefficient behavior
http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/B0001Z...

http://www.powells.com/cgi-bin/biblio?inkey=91-96590...

כבר כתבתי (ראה למטה; 1994 ) שפרויד היה בעל סגולה מיוחדת במינה - היכולת להיות קרוב לתגלית כלשהי, אך להחמיצה. פרויד היה בעל סגולה מופלאה להחטאת העיקר, על קצה השערה, דבר המכונה לעיתים error prone :

הפיסקה מעבודה אחרת שלי, בפרק הנושא את הכותרת "החריגה מגבולות המעטפת", והמציע תחליף - בתחום אירגון יעיל של מידע מרחבי, לתאוריה היצוגים הפאליים של פרויד:

1) פסקה מקדימה:
דבר ראוי לציון הינה טענתו של פרויד, בדיוניו אודות יצוגים סימבוליים, כי נחשים הינם הסימבולים החשובים ביותר במיתולוגיה ובפולקלור של האיבר הזכרי
( pp. 188, 1973; pp. 474, 1976 ).

סימבולים נפוצים אחרים שפרויד מזכיר בהקשר זה הם שבלולים, דגים, חתולים ואף - כובעים. המעניין הוא כי אין בנחש - על פיתוליו וצורתו המתעקלת - דבר היכול להיות איזומורפי בצורתו לאיבר הזכרי, באותו אופן לפחות שאובייקטים אחרים שפרויד מזכיר כבעלי דימיון צורני - כגון מקלות, עמודים, מטריות, סיגרים, עצים, חניתות ורובים, אשר לגביהם הוא סובר שהינם תחליפים יצוגיים (1973, 1976 ) - הינם איזומורפיים לו, חלקית לפחות. דבר זה נכון לא פחות גם לגבי הסימבולים הפאליים של שבלולים, חתולים וכובעים. לפחות לגבי אלה האחרונים מודה פרויד ש -
It is certainly not easy to guess why hats are employed in the same way, but their symbolic significance is quite unquestionable - 1973, pp 189

2) אני מוסיף וכותב:
דומה כי כאן מגלה התאוריה הפסיכואנליטית תובנה מסויימת, ואפשר שהיא איתרה בנושא הסימבולים הפאליים תחום ידע לא טריביאלי, ברם, הדיון כולו עשוי להותיר בקורא - חרף התחושה הפנומנולוגית שכאן היניח פרויד ידו על דבר מה מהותי - הרגשה שהחשוב ביותר הוא דווקא מה שלא נאמר, שדבר מה מרכזי הוחמץ ונותר כמושג לא מפורש. החמצות מסוג זה אינן בלתי אופייניות לפרויד, ודוגמא בולטת הינה Cocaine Papers משנת 1892 , כאשר דיונו של פרויד בתכונות שונות של הקוקאין התקרב מאד, אך החמיץ את התגלית השימושית החשובה ביותר של חומר זה, שנעשתה מייד לאחר פרסום עבודתו - השימוש בו כחומר משכך כאבים בחדרי ניתוחים

אנו מציעם איפוא, בהתאמה עם מה שניטען למעלה, פרשנות אלטרנטיבית לפיה הדימיון בין האיבר הזכרי והאובייקטים המייצגים סימבולים פאליים במיתולוגיה ובפולקלור הינו ----(שרון, 1994 ).
המשאלה האדיפאלית בגירסת ג'ים מוריסון 230808
כבר השבו את תשומת ליבי לשורות האלו, ועדיין כל פעם שיוצא לי לשמוע את השיר אני לא שומע את המילים "fuck you", אלה מן צעקה משונה כמו של פריקת תסכול. אתה יודע במקרה אם זו גרסה מצונזרת כביכול של השיר, או שפשוט הגיע הזמן לנקות את האזניים ?
המשאלה האדיפאלית בגירסת ג'ים מוריסון 230823
הגירסה שנתתי קישור אליה היא הגרסה מההקלטה המקורית שבתקליט הראשון של הלהקה מ-‏1967 שנקרא The Doors . ה-"fuck you" אכן נבלע בצעקה. זה סוג של צנזורה עצמית, הלהקה היתה בראשית דרכה ולא יכלה כנראה להרשות לעצמה חרם של תחנות הרדיו על השיר או הסתבכות עם חברת התקליטים, שבצרוף מקרים משונה נקראה "אלקטרה". יומיים אחרי שנחתם חוזה ההקלטות עם "אלקטרה" הם הופיעו במועדון בשם "ויסקי", ושם הקפיד מוריסון על דיקציה טובה יותר וה-"fuck you" נשמע בבירור. הקהל לא האמין למשמע אוזניו, אבל בעל המועדון דווקא כן; הוא פיטר אותם, והם לא הוסיפו להופיע שם. אחרי ההופעה ב"ויסקי" המשיך מוריסון לשיר את "The End" בהופעות עם השורות האדיפליות, שכוחן תמיד עמד להן להפתיע מחדש את הקהל ולהממו.
עד כמה התיאוריה האדיאפלית עדין רווחת בימינו אלה? 230744
האם הפסיכואליזה של ימינו עדיין מייחסת משמעות לתיאוריה האדיאפלית?
לי נראה שהיא מייחסת מורכבות גדולה מידיי ולוא מתיאותית למחשבתו של ילד כל הרעיון הסירוס נראה לי מופרך , מה גם שברעיוםן עם עמנואל ברמן פרופרסור ופסיכואנליטקאי שמתרגם כתבים של פרויד הוא אמר שרעיון קנאת הפין מבוסס על הלך רוח השוביניסטי של התקופה בה חי פרויד ולאו דדוקא נכון.
עד כמה התיאוריה האדיאפלית עדין רווחת בימינו אלה? 230835
בלי לסמוך יותר מדי על מה שאני כותב, אני יכול להציע כמה נקודות שאינן עונות ישירות לשאלת התאוריה האדיפלית.

1. פסיכולוגית קלינית סיפרה לי שלמרות שהתאוריות הפסיכואנליטיות איבדו מזוהרן ומתקפותן בקרב הקהיליה המדעית, עדיין משתמשים בשיטות הפסיכואנליטיות כמו שיחה, אסוציאציות חופשיות, פסיכודינמיקה, התבוננות ופרשנות של המטפל החיצוני-אובייקטיבי למה שהמטופל מספר וכיוב'. אחד השימושים הוא כדי "לשבור את הקרח" גם הרגשי וגם המקצועי עם המטופל, בנוסף לנסיון להשתמש במיגוון של שיטות (קונטיביות, התנהגותיות, הומניסטיות וכו') על מנת לנסות ולהבין מה קורה.

2. הניאופרויידיאנים העבירו את הדגש מהלא-מודע אל המודע בתהליך עיצוב האישיות, לאינטראקציה החברתית בתהליך ההתמודדות עם המציאות.

3. התאוריות הפרויידיאניות ספגו ביקורות נוקבות מאד, "אנחנו מתווכחים כמו מישהו שאומר שאם היה חתול בלתי נראה בכיסא, הכיסא היה ניראה ריק; מכיוון שהכיסא ריק, משמע שיש שם חתול בלתי נראה", כולל ביקורות על מידת הביסוס האמפירי וגם מהצד הפילוסופי.

4. מחקרים שבדקו את השכיחות של מאמרים בנושאי פ"א, כולל קישורים ואיזכורים למאמרים בנושא, מראים שאחרי שיא קטן בשנות החמישים, ישנה ירידה והתייצבות על פחות מ2% (שזה אפילו קטן יותר מכמות הפירסומים של האסכולה ההתנהגותית).

5. אבל אולי צריך להיות קצת זהירים בביקורת על התאוריות של פרויד. פרויד המשיך את המסורת והמאמץ של הפסיכולוגיה שהחל כמדומני במחצית המאה ה19, להקים את הפסיכולוגיה מכורסת הפילוסופיה, "לקצר בשערה, להפשיל שרוולים ולהיכנס למעבדה" (בלשונו של וואטסון, אבי הביהייויוריזם), ז"א, להפוך את הפסיכולוגיה למקצוע מדעי המתבסס על מימצאים אמפיריים ולא על ספקולציות פילוסופיות. פרויד יצא מתוך הנתונים, מתוך התבוננות, בחינה והקשבה ואיסוף מידע. על סמך זה הוא בנה את התאוריה שלו. כיום אנחנו חיים בעולם פרוידיאני, אם נירצה או לא נירצה, אבל בזמנו התאוריות היו חידוש בעצם העלתם על הכתב (אם כי הוא לא היה הראשון). כל מי מאיתנו שהיה בסביבה של ילדים יכול לספר על המתח והעימות בין ילדים והורים. כל אחד יכול לספר מנסיונו, אחרי אינטרוספקציה מסוימת, שהוא גילה בעצמו מניעים להנהגויות שונות, להם הוא לא היה מודע מלכתחילה.

6. פרויד הישתמש במיתוס היווני (לא שהוא חשב שהיוונים היו פסיכולוגים ומטרת המיתוסים שלהם היתה לחשוף את ההתנהגות הנושית), משום שהוא חשב שהאמצעי המתווך בין המציאות לנפש הוא היכולת הסימבולית שלנו. אנחנו תופסים את המציאות בצורה סמלית. המיתוס המקורי משחר ימי הדת והמחשבה היוונית הוא על אורנוס וגיאה שהולידו את הטיטאנים והטיטאניות, בשלב מסוים גיאה אישתו שלחה את קרונוס הבן לסרס את האב. קרונוס בתורו הוזהר בנבואה שבנו יקח ממנו את השילטון, וגם זאוס, הבא בשושלת, הוזהר מפני בנו שיקום עליו, ולכן הוא בלע את מטיס שנשאה ברחמה את אתינה.

התינוק שנולד, מיומו הראשון מונע מכוח הארוס – כוח החיבור בין האלמנטים לכדי יישות מסוימת(כפי שהיה מקובל במיתולוגיה היוונית, ואגב עבר כנראה גם ליהדות), וכוח ה"דחיה", אינסטינקט "ההרס". כוח החיבור מעוגן בביולוגיה של כל האורגניזמים (ואולי יש פה גלישה מטאפיזית ל"כוח" שנמצא ביקום?), והוא מניע את התינוק לעשות כל מה שביכותו לשמר על עצמו. לשם כך התינוק (והילד המתבגר, למי שמכיר) מפעיל מניפולציות של שליטה על ההורים. הוא כופה עליהם את "רצונו", שהוא ביטוי לאינסטינקטים המולדים שלו. הוא בוכה ודורש תשומת לב כשהוא רעב, או "כשרע" לו, הוא דורש פינוק, שעשוע, חום – פיזי ומנטלי, וכיוב'. מצד שני, ההורים מתחרים ביניהם על תשומת ליבו של התינוק, למי מהם התינוק יחייך או יסכים להישאר בזרועותיו וכו'. מטבע הדברים, התחרות הזו לא תמיד שווה, למשל בגלל שהאם יכולה להניק. יש לנו כאן מערכת משולשת (במקרה ה"נורמלי") וסימולטנית של תחרות, עימות, מאבק, כשהתינוק שולט בהוריו, הוריו מנסים לשלוט בתינוק, וההורים מסים לשלוט אחת בשני (או להיפך). זה לא אומר שזו מערכת של עימות "שלילי", אלא שהאינסטינקטים הבסיסיים מנסים להביע את עצמם כנגד האינסטינקטים של האחר, למרות שהאחר יכול להיות תינוקת בת יום.

בצורה כזו, התסביך האדיפלי בעצמו הופך להיות סמל למערכת הזו, ולא תיאור קונקרטי. כך, אולי אפשר גם לראות שתהליך עיצוב האישיות ונפש התינוק איננו מוגבל רק לזכר (למרות הכתיבה השובניסטית, בעיני קורא בן המאה ה21, של פרויד), אלא לכל תינוק באשר הוא.

7. הארכתי ורציתי לכתוב גם על אנה או, אבל זה בעצם בחלק ב' ואני אפנה אליו אח"כ, כדי להטריד אותכן בהבלים נוספים.
לא הבלים 230845
זה דווקא כל כך יפה... (כתיאור).
''הוא, ש...'' 230748
תודה על סיפור המדליה, הוא מרתק. הוא גם מזכיר לי מאוד קטע שבמקרה יצא לי לתרגם לאחרונה, ודווקא מתוך ספר שעוסק בפילוסופיה של האמנות. האסוציאציה התעוררה בגלל המשפט שפרויד חשב על עצמו, שמזכיר תסמונת שהוא עצמו תיאר אצל מטופלים (תסמונת שאגב יש בה קווים פראנואידים קלאסיים). הנה הקטע הרלוונטי (התחביר הבלתי אפשרי במקור) ‏2:

המחשבות שאי אפשר לחשוב, שמכבידות, חודרות ומפציצות את המוח, ממלאות כולן את אותו התפקיד – אם כי ביעילות מפלצתית – אותו סוג של הפרעות מנטאליות כהעתקים של הרמה הרגילה של המודעות. כפי ש"האורחים הזרים" ‏1 פולשים, בעדינות אומנם, לתוך השכל המודע...

...היסטורית, ניתן לראות שפרויד עצמו סבר כך, בדוגמה הראשונה, לגבי דמויות פנימיות – במקרה שלו האגו-האידיאלי, ואז הסופר-אגו – בכך שציין בחוויות מסוימות בהן צפה קלינית, מאפיין מרכזי בהדמיה, והוא ההתייחסות לאחרים, באופן דרמטי ובאופן דקדוקי, כמקטעים של דיבור פנימי. החוויות שמשכו את תשומת לבו של פרויד היו אשליות של התבוננות: אשליות שלפיהן אחרים מתבוננים במטופל. באשליות כאלה, הסובל הופך מודע לדמות המופנמת הצופה בו, בכך שהוא שומע, במילותיו של פרויד, "קולות המדברים אליו בגוף שלישי". "כעת היא שוב חושבת על זה... כעת הוא יוצא החוצה", זה סוג הדברים שאומרים הקולות. אותו הקשר בין הסופר-אגו לבין ההדמיה נשמר במקטע של חוויית ילדות, אותה מתאר ייטס (Yeats) במלים אלו:

"יום אחד מישהו דיבר אלי בקולו של המודע, וכאשר הרהרתי במשפט, מפני שלא שמעתי קול ברור, הגעתי למסקנה שנשמתי אבדה. היו לי מספר ימים אומללים, עד שבהיותי לבד עם אחת מדודותיי, שמעתי לחישה באוזני, 'איזה פרחח אתה!' בתחילה חשבתי שדודתי היא שדיברה, אבל אז גיליתי שלא, הסקתי שזה היה קול המודע שלי, והייתי שוב מאושר. מאותו יום, הקול הגיע אלי ברגעים של משבר, אבל כעת זהו קול בראשי המופיע בפתאומיות ומבהיל. הוא לא אומר לי מה לעשות, אלא גוער בי לרוב. או אומר 'זה לא בסדר' על מחשבה כלשהי, ופעם אחת כאשר התלוננת שתפילתי לא נשמעה, הוא אמר 'עזרו לך"'.

אז במקרה של החלום בהקיץ של פרויד על הפסל, תפקידו של הקול הפנימי של הסופר-אגו הוא דווקא לנסוך בו ביטחון ולחזקו. אם כי כמובן שהחוויה המתוארת של ייטס חזקה יותר.

1 The Alien Guests, ביטוי של פרויד שמסמל אאל"ט מחשבות בלתי קרואות.
2 Wollheim, Richard, On Art and the Mind.
תסביך אלקטרה ויונג 238352
תסביך אלקטרה איננו של פרויד אלא של יונג. בספר - the language of psychoanalysis של Laplanche and Pontalis מצויין כי זהו מושג שיונג השתמש בו כדי להגדיר את התסביך האדיפאלי הנקבי. אם זאת פרויד אכן הגדיר תביך אדיפאלי לגבי האישה כפי שצויין, הוא גם אמר (וחזר בו לאחר מכן) כי בשל העובדה כי התסביך האדיפאלי אצל האשה חלש יותר (בגלל העדר חרדת סירוס) ההזדהות תהיה חלשה יותר ולכן הסופראגו יפגע ומכאן הוא הסיק כי נשים הם פחות מוסריות מגברים, עם זאת כפי שצויין פרויד היה מבריק מספיק לאורך כל התפתחותו האישית כדי לבטל ולתקן את התיאוריות שלו. בהמשך, כאשר התפרסמו "אמהות הפסיכואנליזה" - אנה פרויד (בת של), מלאני קליין, אויטש והורני , פרויד זיכה אותם במחמאה ענקית כאשר אמר כי הם יכלו לקדם את הפסיכואנליזה באופן שהוא לא יכל.
ולמה לא מדברים על אגממנון ויוקאסטה 358167
כולם מסבירים את תסביך אדיפוס ואלקטרה. אף אחד לא מדבר על תסביך אגממנון (אביה של אלקטרה) ויוקאסטה (אימו של אדיפוס). פרויד הציג את הבעיה כחובקת עולם. כל תינוק זכר יחווה את תסביך אדיפוס וכל תינוקת נקבה תחווה את תסביך אלקטרה. אך בפועל, אנו מתייחסים בביטוי "תסביך אדיפוס/אלקטרה" לאותם יחידים החווים סימפטומים של אהבת-אב/אם מוגזמת גם לאחר התבגרותם.
בהתייחס אליהם -
הם חוו בהיותם ילדים מערכת יחסים מיוחדת במינה עם ההורה מן המין השונה. אין כוונתי להתעללות בילדים או להקשרים מיניים כלל. נהפוך הוא. הטאבו נשמר בקפידה. אולם הקשר הרגשי אב-בת או אם-בן היה חזק יותר מהקשר הרגשי של הילד עם ההורה מהמין שלו.
יש ספרים שנכתבו בנושא. לדוגמא: "בת של אבא" - המתייחס לסוגיה זו - אולם הם מתייחסים לסוגיה מנקודת ראותו של הילד/הילדה.
לא מצאתי ספרות מקצועית שעוסקת במבנה הנפשי או הצורך הפסיכולוגי של אב להעדיף מערכת יחסים עם ביתו על פני אשתו. או של אם שעושה זאת עם בנה.

הייתי רוצה ללמוד יותר על אגממנון ועל יוקאסטה.

טלי
בת של אבא
כבר 50 שנה
513946
התאורייה הזאת נשמעת לי לא הגיונית ואני לא מבינה למה אנשים מייחסים לה חשיבות כזאת רצינית

ומה אם יש ילדים שגודלים במשפחות חד-הוריות, זה אומר שהם כולם נהפכים להיות הומוסקסואלים?

התאורייה הזאת היא לא מופרכת מידי?
איזכור ראשון 615365
שלום,
למישהו יש מושג מתי הוזכר המונח "תסביך אדיפוס" לראשונה בכתביו של פרויד?

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים