מה שלא כתוב בעיתון 218
הידעת? ועדת בן־בסט המליצה לשנות את שיטת חלוקת קצבאות הילדים, כך שהקצבה לילד תקטן עם כל ילד נוסף. לא ידעת? אולי כי אף עיתון לא טרח לכתוב על כך. עד כמה ניתן לסמוך על מקור המידע העיקרי שלנו - אמצעי התקשורת?

רבים וטובים שמחו לאידו של ידיעות אחרונות כאשר התברר גודל הביזיון שלו עם סיפור השרוף. העובדה היא שהמדובר כנראה ב"פשלה" עיתונאית רצינית ביותר. טעם הלעג מתוק יותר כאשר העיתון (וגורמים אחרים בתקשורת) מדגיש שהמדובר בכתב מקצועי ביותר. "אם בארזים נפלה שלהבת".

כמובן שזו איננה הפעם הראשונה שהעיתונות מתבזה. דוגמה בולטת אחרת (גם היא, מידיעות אחרונות) היא הסיפור שסופר בזמנו על אשת הכהן מבני ברק, אם לתשעה ילדים, שנאנסה על־ידי פועלים זרים, ועל כן בעלה מחוייב לגרש אותה. שוב סיפור שלא היה ולא נברא.

כמעט כל אחד מאיתנו יכול בקלות רבה להיזכר בסיפורים שהופיעו בתקשורת שאנו יודעים, בידיעה אישית שאינם מדוייקים (במקרה הטוב). מי מאיתנו לא שמע את הכלל כי "רק המחיר והתאריך נכונים בעיתון, וגם זה לא תמיד"? הטענה כי בתקשורת ישנה הרבה שטחיות, רשלנות וחוסר רצינות היא כמעט אקסיומה שאין צורך להוכיחה. עם זאת, עבור רובנו התקשורת היא האפיק העיקרי דרכו אנו מקבלים את תמונת העולם שלנו, בעיקר בתחומים שמעבר לתחומי הידע המיידיים שיש לנו.

ההנחה המובלעת, שלפעמים אף נאמרת בריש גלי, היא כי הרשלנות נמצאת רק בדברים המקומיים, הקטנים. בדברים החשובים באמת, העיתונאים המרכזיים מקפידים על המידע ואינם טועים או חוטאים. לפחות לא באותה תדירות וחומרה.

הנחה זו היא, איך נאמר, טעונה הוכחה וביסוס. כותב שורות אילו הינו כלכלן בהכשרתו. כאשר התפרסם לפני מספר ימים דו"ח ועדת בן־בסט, הוא הקפיד לקרוא אותו. אין חולק על כך שהמדובר בארוע חשוב ורב השפעה על כולנו. והנה, לאחר קריאת רוב הפרשנויות והמאמרים, אני מצטער לקבוע כי רוב העיתונאים והפרשנים לא טרחו לקרוא את הדו"ח ביסודיות.

נשמע כמו הצהרה חריפה? להלן משפט מתוך עיקרי ההמלצות של הועדה: "הוועדה קוראת לשינוי המבנה של קצבות הילדים, שיוולדו בעתיד כך שהוא יתאם את היתרונות־לגודל בהוצאות המשפחה. היתרונות־לגודל בהוצאות המשפחה מחייבים קצבה קטנה יותר לכל ילד נוסף עם עליית מספר הילדים." נסה נא אתה הקורא לשים את עצמך בנעלי העיתונאי הקורא המלצה כזו: במצב הפוליטי בארץ, המלצה שכזו שווה כותרת עסיסית. עצם העובדה שאין כאלו כותרות, מצביעה על העובדה שהעיתונאים והמומחים החמיצו פיסקה זו. האם רק פיסקה זו הוחמצה?

התסכול רק גובר לאור הקושי לחשוב על פיתרון לבעיה זו. מאחר ותחומי הידע שלנו מוגבלים, אין לנו ברירה אלא לשאוב את המידע החסר מהתקשורת. הבה, לשם דוגמא, נחשוב על משאל העם שיבוא אם מדינת ישראל תגיע להסכם עם סוריה: מה אנו יודעים על סדרי הכוחות שיידרשו להגנה על הגבולות החדשים של המדינה? המשמעויות הכלכליות וחברתיות של עקירת מספר גדול (כמה?) של תושבי הגולן? ההשפעות האקולוגיות וההשפעות ועל משק המים? מה ערכם של ההסדרים הדיפלומטיים? ועוד, ועוד, ועוד... אין שום סיכוי שאזרח מן השורה, שאינו מקבל את הניתוחים וההערכות של הגורמים המקצועיים, ידע אפילו לשאול את השאלות הנכונות. צינור המידע היחידי שלנו הוא התקשורת, ואם להיות יותר מחמיר - מה שהתקשורת בוחרת לספר לנו.

נמשיך עם הדוגמה לעיל: לקראת משאל העם התקשורת תהיה מלאה בניתוחים ופרשנויות. בלי לדעת מראש מה יהיה כתוב באותו הסכם נשוא משאל העם, אני מוכן להתערב כי לפחות 80% המפרשנים והמומחים יהיו בעדו - הרבה יותר מאחוז התומכים בהסכם מבין האזרחים או הפוליטיקאים. מה יעשה האזרח מן השורה? זה שרוצה לגבש לעצמו דעה?

הבעיה מתחילה מכך שכמעט ואין תקשורת אלטרנטיבית בישראל. ערוץ 7 וארגוני הימין עושים מאמצים להציג איזושהי אלטרנטיבה או פרספקטיבה נוספת ושונה, אולם הם מתמקדים באופן כמעט בלעדי בנושאים מדיניים ודתיים. אין כמעט אפשרות להציג או לקרוא דעות החורגות מהקונצנזוס העיתונאי בנושאי כלכלה, חינוך, חברה ורווחה, ועוד. אלו נושאים חשובים לא פחות מאשר הבטחון והגבולות, ואסור להם להיות מוזנחים.

מה ניתן לעשות? חוששני כי בשלב זה, נותר לנו רק להכיר בעובדות, ולהפנים את הנתון כי תמונת עולמנו נקלטת אצלנו על באמצעות משקפיים שעדשותיהם לא רק מסננות ומעוותות חלק מקרני האור, אלא הן אף שרוטות ופגומות ביותר. זו גישה פרנואידית, אולם כנראה שבמצב העניינים הנוכחי היא גם האופטימלית.

קישורים
דו"ח ועדת בן־בסט - עיקרי הדו"ח
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

אכן - קשה המצב 4685
לצערי, עלי להסכים עם הכותב לגבי מרבית מה שנכתב (תגובה דומה ברוחה פרסמתי לפני מספר ימים לאחת הכתבות על השרוף ב-"אייל").
העיתונות, ובמיוחד העיתונות הכתובה, מתיימרת בארץ זה זמן רב להציב בפני כולנו את הסטנדרטים של אמת ומוסר ולשמור עליהם בחברה בארץ.
"כלב השמירה של הדמוקרטיה" הפך את עצמו כבר ל-"כלב השמירה של החברה הישראלית" כאשר תוך כדי כך הוא מציג את עצמו כמנותק ממנה.
במאמר מוסגר יש לציין, כי דווקא האינטרנט ואתרים כגון אלו הנם האלטרנטיבה הטובה ביותר אשר נראית כיום למצב הנכחי (במאמר מוסגר למאמר המוסגר צריך לציין כי מרבית אתרי החדשות בעברית לוקים ברמה ירודה והבולט שביניהם הוא "עניין מרכזי" הצהוב והמגמתי עד להחריד, ולהבדיל מתבלט **מעל** כולם "האייל הקורא", ועל כך ברכות).
המוטו של ה-"New York Times" הוא "כל החדשות אשר ראויות להדפסה". נראה, כי העיתונות בארץ נטלה לעצמה חופש יתר בקביעת החדשות הראויות להדפסה, ולא רק זאת, אלא שפעמים רבות נתונים מוצגים באופן מעוות ולא מלא - בהתאם לעיתונאי ולעיתון אשר מפרסם אותם.
פעמים רבות אי אפשר להתעלם מההרגשה כי אינטרסים זרים רבים מעורבים בכתיבת המאמרים ומשפיעים באופן מהותי על העיתונאים (עד פעם - הדבר אמור בעיקר לגבי העיתונות הכתובה, אך גם העיתונות המשודרת לוקה בחסרים אלו במידה לא מועטה).
מבין אינטרסים אלו ניתן לציין מספר אשר הם הבולטים במיוחד:
1. מכירת העיתון - מלים רבות נשפכו על תרבות הרייטינג אשר הובילה להצהבת החדשות והכותרות. אך לא הרבה דובר על מה שהדבר עושה לאמת אותה העיתונאים באים לשרת. כאשר ידיעות בוחן כתבה כגון "השרוף", נראה לי שהעובדה שמדובר בכתבה "בלעדית", חשיפה "ראשונה" וסיפור עסיסי פוגמים בחשדנות הבסיסית שצריכה היתה להתעורר בעיתונאי כאשר מספרים לו סיפור. מה גם ש-"עניין מרכזי" (אותו השמצתי קודם לכן, ואינני חוזר בי) הוכיח כי אין צורך בבדיקה מעמיקה כל כך כדי לחשוף את השקר. עלינו לחשוב כמה סיפורים לא אמיתיים "נמכרו" לעיתונאים ופורסמו כנכונים בשל העובדה שהם "ימכרו עיתון" (הבולט ביותר, אינני זוכר את הפרטים המדויקים, הנו פרשת אוחנה אשר נגעה לסחיטה פלילית של שופט ולבסוף התבררה כזיוף פשוט של פושע קטן).
2. כסת"ח (למי שלא יודע - כיסוי תחת) - עיתונאים נוטים, לאחר שנחשפה בושתם או כאשר קיים סיפור שנוגד את אמונותיהם / מה שפירסמו וכיו"ב, לתקוף את מה שלא מסתדר איתם מאשר להודות בטעותם. כך בסיפור "השרוף" (בו הותקפו חיים צינוביץ וחבורתו) וכך גם בפרשת "אוחנה" (בה הותקפו שאר העיתונים, המשטרה ולבסוף הפושעים עצמם). אינטרס זה מקביל לאינטרס הקודם אך לא זהה לו כיוון שמעורבים בו הרבה אמוציות רגשיות אישיות (מובנות) של העיתונאי עצמו.
3. עמדות אישיות - נכון, הדבר מריח מ-"העם נגד תקשורת עוינת" וקמפיינים דומים אשר התנגדתי להם ואני עדיין מתנגד להם מתוך ראייתם כניסיון פשוט לשטיפת מוח במקום לבחינה מציאותית של העיתונות, אבל הדבר נכון. עמדתו האישית (פוליטית / חברתית / כלכלית / אחרת) של העיתונאי משפיעה רבות על כתיבתו, לא רק בטורים אישיים ומאמרי פרשנות אלא גם במאמרים חדשותיים. מה גם שהתחום הולך ומטשטש לאחרונה (מה שמוכנה "newstertaiment") ופעמים רבות טורים אישיים מופיעים בכסות של חדשות. השפעת הדעות האישיות על הכתיבה אינה ניתנת לשליטה והיא בולטת באלף תחומים שונים (כתב בעל עמדות כלכליות מסוימות יקבל בצורה נוחה יותר עובדות תומכות בעמדתו אשר מציגים בפניו כלכלנים בעלי אינטרסים ולא ירגיש צורך לבדוק אותן, בדומה למקרה "השרוף"), אך העיתון מקפיד להציג את עצמו כאובייקטיבי במקום להקנות לקוראיו את הכלים לקרוא באופן ביקורתי את המאמרים.
4. אינטרסים כלכליים זרים - זהו המניע המסוכן ביותר אשר, חשוב מאוד לציין, **עד כה לא ניתקלתי בשום מקרה בו הדבר היה מוכח!!** (ולכן כל הנימוק שלי מתבסס על טענות לוגיות). כאשר אילי הון ותקשורת מקבלים נגישות לעיתון הרי שבקלות ניתן לדמיין מצב בו נוצרת אווירה בה הם מקבלים יחס מועדף (בתחילה מצד המו"ל, לאחר מכן מצד העורך וכן הלאה עד לכתבים). דוגמאות למקרים בהם ניתן לחשוד באינרטסים כאלו אשר משפיעים על החדשות הנו הטיפול של "מעריב" ברופרט מרדוק (ושל שאר העיתונים בהתאם) והטיפול של העיתונות בזוסמן (אשר מתחרה בהם באמצעות חברות התקשורת בכבלים).
נכון, מקריאת התגובה שלי אפשר לראות את "תיאוריית הקונספירציה" מבצבצת מבעדה, אך לא לכך הכוונה - מרבית הפגמים וההחלטות אינן **מודעות**. אין חדרים חשוכים אפופי עשן סיגרים אשר בהם מטכסים עצה ברוני העיתונות כיצד יקדמו את האינטרסים שלהם, אך העיתונאים לא מצליחים לנתק את התחושות, הרצונות והמאוויים האישיים שלהם מהחדשות אותן הם מייצרים. מדובר בתופעה אנושית מובנת אשר הפגם בהופעתה בעיתונות אינו בעצם הופעתה אלא בדברים אחרים - הצגת העיתונות את עצמה כמובילת האמת והמוסר בחברה הישראלית מחד וחוסר ההגינות של העיתונות עם קוראיה בצורת הגשת הדברים.
ההסתרה בעידן המידע 4690
יואב,
אי אפשר להפריז בחשיבותו של הנושא שהעלת במאמרך. התקשורת, הטלוויזיה והעתונות, מעצבים את ראיית העולם שלנו וכתוצאה מכך משתנה גם העולם עצמו. ולכן אם התקשורת מציגה לנו תמונת עולם מסולפת סופנו שאנו חיים בחברה מעוותת.

הנקודה ברפורמה שעליה עלית - ההמלצה לתקן את קצבאות הילדים - היא עוד אחת משורה של המלצות בדו"ח שלא זכו לסיקור הראוי בתקשורת. נקודות נוספות כאלה הועלו בדיון שכותרתו "הרפורמה המוצעת היא הונאה" שנערך כאן ב"אייל" בין דובי קיננגיסר וביני בעמוד המשאל על הרפורמה המוצעת.

בין השאר העליתי שם את הטענה שמרבית הפרשנים הכלכליים מצדדים באורתודוכסיה הקפיטליסטית (קל וחומר בעלי העיתונים) ולכן אין הם מביאים לידיעת הציבור סעיפים מסויימים מהרפורמה או מצמידים לסעיפים אחרים פרשנות מסלפת. אחד הצדיקים הבודדים בסדום הוא הפובליציסט של עיתון הארץ אריה כספי (ראה מאמרו מיום שישי האחרון 12.5.00 "רפורמה לאנשים שבעים" שבה הוא מדגיש כי "שביעות הרצון שהפגינו מרבית הפרשנים הכלכליים מהתוכנית נובעת מהעובדה שגם הם שייכים לרובד השבעים.)

בקיצור, התקשורת מסלפת את המציאות לא רק בגלל "שטחיות, רשלנות וחוסר רצינות" כפי שהדגשת, אלא מדובר גם בהפצת בערות שיטתית - הבעייה היא לא רק "מה שלא כתוב בעיתון" אלא גם במה שכן כתוב בו.

בספרון קטן בשם "הסוציולוגיה של הבערות" (ספריית "האוניברסיטה המשודרת") מראים המחברים, עמוס פונקשטיין ועדין שטיינזלץ "שלא רק בחברות סגורות, פרימיטיביות ועתיקות, שבהן הידע מצד עצמו מוגדר כידע סגור ונעול בפני הרבים, אלא גם בחברה המודרנית, שבה מתקיים אידיאל הידע הפתוח, עדיין נותן הידע הפתוח מקום לכמות רבה מאוד של בערות, באה בעמו או בעקבותיו." במשפט הסיום של הספר הם כותבים כך: "בעניין זה כבר סיפר לואים קרול, על האביר הלבן (ב: Through the Looking Glass)אשר אחד מחלומותיו היה לצבוע את זקנו בצבע ירוק, ועם זאת ליצור מניפה אשר יהיה בכוחה להסתיר את הזקן הירוק הזה מעיני כול. חשיפתה של מניפה כזאת, כמו גם הוכחת קיומה של אותה מניפה, הוא מתפקידה של הסוציולוגיה של הבערות."

סוציולוג שחושף מניפה מסתירה כזו שמנפנפים בה אמצעי התקשורת, והטלוויזיה בפרט, הוא פייר בורדייה בספרו "על הטלוויזיה" שיצא בהוצאת בבל. הספר מומלץ מאוד לכל המתעניינים בנושא שאנו דנים בו כאן. להלן כמה נקודות שמעלה בורדייה הממחישות כיצד יכולה הטלוויזיה להסתיר תוך שהיא מראה (כדאי לקנות את הספר בדיבוק או במיתוס. אמנם בחנויות הווירטואליות זה לוקח כמה ימים עד שהספר מגיע אבל הוא זול בכ-%30 מאשר בסטמצקי - וכל כמה שפוגעים במונופול הזה הרי זה משובח).

הניתוח של בורדייה אמנם מזכיר את מה שציינו יואב ומיכאל, שבכוחם של בעלי הון (נימרודים למיניהם) או של קבוצות כוח פוליטיות להשתמש באמצעי התקשורת לצרכיהם, אבל בעיקר הוא חושף את מנגנוני הסילוף הפועלים בשדה התקשורתי כתוצאה מהאופן שבו מיוצרות ונצרכות החדשות וידע אחר:

א. העיסוק בטפל מסתיר את העיקר:
בנוסף לדרמות של דם ומין המוסיפות לרייטינג הטלוויזיה מעתירה עלינו שפע של זוטות (ראו ההצלחה של חידון ידע הטריוויה, "מי רוצה להיות מיליונר?"). בארה"ב, למשל, בין דיווח על קטסטרופה בדרום אמריקה לקטסטרופה בצ'צניה יראו לנו באותה התרגשות איך כבאים נועזים הורידו חתול שנתקע במרומי צמרתו של עץ. "קוסמים מאחזי עיניים," אומר בורדייה "מסיטים את תשומת הלב ממה שהם עושים למשהו אחר" ככה עובד גם מנגנון ההסתרה של הטלוויזיה, הזוטות גוזלות זמן יקר (ובטלוויזיה כל דקה קובעת) שאפשר היה לומר בו משהו אחר. בישראל יש לנו פטנט מיוחד: לא מראים לנו יותר מדי דולפינים ודינוזאורים כמו בארה"ב אבל אנחנו משופעים באינסוף זוטות פוליטיות. שימו לב באיזו התרגשות מדווחים ניצן חן וקרן נויבך על כל אמירת סרק שאמר פינחסי מש"ס לאלי ישי ומה אמר מקורבו של זה למקורבו של זה. זמן יקר זה של "כתבות חמות מהשטח" מעין אלה מתבזבז על חשבון בירורם של עיניינים מהותיים.

ב. הזרימה המעגלית של המידע:
בורדייה עומד יפה על תופעה פרדוקסלית ומוזרה בתקשורת. למרות התחרות הפרועה בין רשתות השידור והעתונים על ליבו של הקורא כותרות העיתונים דומות זו לזו עפ"ר כשתי טיפות מים - בין מעריב לידיעות לא רק שאין הבדל גרפי בין 2 "העיתונים הגדולים" אלא שלעיתים הכותרות כמעט זהות. כנ"ל לגבי ערוץ החדשות בערוץ 1 ו-‏2 , אולי רק סדר האייטמים משתנה. בורדייה מסביר יפה איך בעצם למרות כל היריבויות בין העיתונאים והעיתונים מתקבלת תוצאה אחידה. החדשות הן הפקה קולקטיבית, כמו בקולנוע שהוא הפקה של המון בעלי מקצוע, אלא שהקולקטיב המייצר את מסרי הטלוויזיה והעיתונות אינו מצטמצם לחברי המערכת; הוא מקיף את כל העיתונאים כולם (והדוגמא שהביא יואב במאמרו היא עוד דוגמא בשורה אינסופית של עניינים שהמערכת הקולקטיבית הזו בחרה לא להראות ולא לדווח עליה.)

ג. בהילות ו-Fast Thinkin:
"על הטלוויזיה, הרייטינג משפיע השפעה מיוחדת במינה: הוא מיתרגם ללחץ ובהילות."
למהירות הדיווח בטלוויזיה יש תוצאה מיוחדת במינה: היא יכולה לדון רק ברעיונות נדושים, רעיונות שהצופה לא צריך לחשוב ולהיעצר עליהם, "רעיונות שכבר התקבלו לפני שקיבלת אותם, כך שבעיית הקליטה אינה מתעוררת כלל."
כפועל יוצא מכך הטלוויזיה מעניקה יתרונות למספר מסויים של fast thinkers המציעים לציבור fast food תרבותי, תזונה תרבותית מעוכלת מראש. ולכן נרבה לראות בטלוויזיה את טומי לפיד (לפני ואחרי היותו ח"כ), את פרופ' אבי בן צבי בעינייני ארה"ב(למרות שיש אמריקנולוגים גדולים ממנו שלא טועים בגדול כפי שהוא טעה בפרשת קלינטון-מוניקה) או בשעתו ביבי ("הוא קוסם הוא קוסם") שבזכות היותו מלך ה fast thinkers נהיה ראש ממשלה.
לא שאין בחברה הוגים רציניים שמסוגלים לתת תשובות רציניות ולהעלות רעיונות חשובים אבל לטלוויזיה "אין זמן בשבילם", שכן במקומותינו האימרה מספר אחת היא: "חבל על הזמן".

אבל הנה גם אני מאריך בתגובתי יתר על המידה ועל כן אסתפק בשלושת הדוגמאות שהבאתי ורק אציין שבורדייה מזכיר עוד מנגנוני הסתרה רבים אחרים שפועלים ב"עידן המידע הפתוח" שלנו.

בברכה,
ג. שמעון
ההסתרה בעידן המידע 4691
ידידי היקר שמעון הרשה לי לבקר את דעותיך הניאו-קומוניסטיות, הטענה כי תקשורת ההמונים משחררת חלקי מידע לציבור כדי לספק את צרכיו ותוך כדי כך מסתירה מפניו את רוב המידע החשוב, זו הגזמה לא ניתן לטעון על כל דבר כי יש לו ריח של קונספירציה ועל ידי כך לגלגל את אשמה לידי העיתונאים.
ובקשר לטענותיו של פייר בורדיה ושל חבריו לאסכולה כגון מרשל מקלוהן ונועם חומסקי שרואים במדיום מסר הווה אומר מחזיקים בדעה כי התקשורת מעצבת את המציאות ולא משקפת אותה, לדעתי הציבור קצת יותר נבון ממה שאותם אינטלקטואלים מחשיבים אותו, ואולי גישתם נובעת מתוך הצורך הפנימי שלהם לאשרר את מעמדם הרם כאינטלקטואלים ע"י הנמכת הציבור הרחב???
ובאשר לשוק התקשורת בישראל הרי שהדיון חסר כל משמעות כל עוד בראש 5 המשפחות מככב פישמן שעושה פה מה שהוא רוצה ומעקב את פתיחת השוק לתחרות בכך שהוא שם רגלים לשידורי הלויין
ההסתרה בעידן המידע 4706
עוז,

א. לפני שאתה מעביר ביקורת רצוי שתקרא בעיון את הכתוב. הדברים אמורים הן לגבי התגובה שלי לעיל והן לגבי הוגים שהזכרת.

ב. אין לשים את שלושת ההוגים - מקלוהן, בורדייה וחומסקי - בסירה אחת, הם דנים בנושא "המדיה" ברמות שונות ונבדלות לגמרי:

מקלוהן:
מקלוהן אינו מדבר כלל על תקשורת בהקשר של "תכנים". הוא מדבר על טכנולוגיות: דפוס, מכוניות, קולנוע, קומיקס, שעונים, טלוויזיה ועוד - לכל אחת מהטכנולוגיות האלה הוא קורא MEDIUM. והאין לטכנולוגיות האלה השפעה על המציאות? אתה יכול לתאר לעצמך את עולמנו הנוכחי בלי דפוס, בלי מכוניות ובלי טלוויזיה?
מקלוהן מדבר על השפעת הטלוויזיה על אורחות חיינו וחשיבתנו במנותק לגמרי מהשאלה האם שולטים בה ה"חבר'ה הטובים" או "החבר'ה הרעים". לשיטתו (מישור הדיון שלו) מרגע שהטלוויזיה נפוצה בכל מקום בעולם אין זה משנה אם היא מפיצה אידאולוגיה קפיטליסטית כלל עולמית או אידיאולוגיה קומוניסטית - בכל אחד משני המקרים העולם הופך "כפר גלובלי".

בורדייה:
גם את בורדייה לא מעניינת תיאוריית קונספירציה. בעולמנו קל יחסית לחשוף קונספירציות (התככים של נימרודי שנחשפו לאחרונה הם דוגמא מובהקת לכך.) בורדייה מטפל באפקטים של אופן ייצור המידע בטלוויזיה, בפרט החדשותי. לדוגמא: הרדידות שאחד ממקורותיה הוא ה-fast thinkin כלשונו, המאפיין את הטלוויזיה. הרדידות שבה תטופל בעיית הביטחון של ישראל בטלוויזיה (כפי שהעיר יואב במאמרו) זהה לרדידות שבה מטפלים בטלוויזיה בגילויים האסטרונומיים האחרונים. אין זה עניין של קונספירציה - בורדייה אינו טוען שישנה קנוניה מצד מישהו להסתיר מידע בדבר "חורים שחורים" ו"ננסים לבנים".

ג. חומסקי:
איני די בקי בכתביו הפוליטיים של חומסקי ואפשר אולי להסיק מטענותיו כלפי ממשלת ארה"ב על הזנחת סוגיות פוליטיות מסויימות או טיפול כושל לדעתו באחרות שיש לממשל יד בהסתרת מידע. אבל אתה טועה בגדול, עוז, ביחס להערכתו של חומסקי את תבונת הציבור.
עמדתו הפוליטית הבסיסית שנגזרת מעבודתו הבלשנית מעלה על נס את תבונתו של כל אדם באשר הוא. לדעתו "כושרו של האדם לשפה" הופך כל אדם ליצור מופלא. הוא לא חדל להתפעל מהעובדה שכל ילד בין עשר מסוגל להשתמש ב"דיקדוק הטרנספורמטיבי", שחומסקי גילה, גם אם הילד לא מסוגל לנסח את כללי הדקדוק הזה -לפי חומסקי עצם השימוש מעיד על תבונה עילאית. ומשום כך הוא רואה עוול משווע בהפקרת אוכלוסיות שלמות בעלות תבונה אנושית לשרירות ליבן של ממשלות עריצות בכל מיני ארצות שנתפסות במדינות המערב כמדינות נידחות.
חומסקי אכן הוכיח את התקשורת האמריקנית על הדחיקה לקרן זווית של בעיית מזרח טימור שבה נרצחה אוכלוסייה כפרית במשך שנים על גבי שנים בלי שהמערב יינקוף אצבע. חומסקי ביסס את טענתו על עובדות אמפיריות: הוא בדק לאורך שנים כמה אינטשים (שבהם נימדדים אורכי טור בעיתון) הוקדשו בעיתונות האמריקנית לבעיית מזרח טימור בהשוואה לנושאים אחרים. התברר שהדיווח על הקטסטרופה בטימור היה בטל בשישים לעומת הדיווח על נושאים אחרים קטסטרופליים במידה פחותה בהרבה.

ג. ובאשר לפתיחת שוק התקשורת הישראלי לשידורי לוויין: המחירים אולי יירדו (וגם זה מוטל בספק) אבל מה שבטוח הוא שמבחינת "התכנים" בטלוויזיה תקבל בדיוק את אותו הדבר או כמו שאומרים האמריקנים:
You'll get more of the same.

שתהיה לי בריא,

ג. שמעון
ההסתרה בעידן המידע 4739
שמעון ידיד תודה רבה לך על הברכה החמה,הכן אני מרגיש יותר טוב ובריא הרבה יותר.
כאשר יחסתי לכל השלושה דעה זהה באשר לכוחה של התקשורת,כוונתי היתה לתקשורת על כל מימדיה והשפעותיה ועל כן אין זה משנה אם הכוח נובע ממדיום קר כמו הטלויזיה שהביא לפרוק השבט ובין אם מדובר בכוחה הסימנטי
או בכוחם של המסרים הפשוטים לכבוש את ההמונים.
ביקורת האינטלקטואלים שלי כלפי פייר בורדיה נובעת מהעובדה שלא היה דומה לו במיספר הופעותיו על מסך הטלויזיה הצרפתי בשנים החולפות כבר לא ברור לי אם יש לכנותו כוכב תקשורת או אינטלקטואל כשם שאתה מעריך את דעותיו כך גם אני אך לדעתי האיש פשוט מתבזה בכך שהוא מרבה להשתמש בשירותו של המוסד אשר את פעולותיו הוא כה מבקר..
ובאשר לביקורת כלפי מעמדם של האינטלקטואלים
עד כמה שזכור לי מהקריאה בסיפרו הכל על הטלויזיה , הרי שהוא ממקם את עצמו ואת האינטלקטואלים במעמד גבוהה יותר מאשר מעמד העיתונאים (מכוון שהספר לא לפני ייתכן ואני טועה אך עד כמה שזכור לי העיסוק בנושא זה נמצא בעמודים 50-52)
בשל החיבה הרבה שיש לך כלפי אדם זה אני ממליץ לך לקרוא את מאמרו :THE CORPORATISM OF THE UNIVERSAL,
THE ROLE OF INTELLECTUALS IN THE MODERN WORLD
שם הוא טוען כי האינטלקטואלים מחזיקים "בהון התרבותי" המאפשר להם להשיג שליטה סימבולית על הייצור התרבותי.
ובאשר לשידורי הלווין שקיבלו את בירכת בית המשפט המחייבת את חברות הכבלים במכירת תוכן,
לדעתי אין זה מדוייק לטעון כי נמשיך לקבל את אותו הדבר.
הלויין מאפשר לנו חלון טירינג וזה משהו שלא קיים בכבלים שנותנים לך חבילה שלמה ,ועוד משהו הלווין פותח במה חדשה ליצירה מקומית.

בירכת בריאות ואושר
שכחתי את חומסקי 4834
כאשר כללתי את חומסקי בין האינטלקטואלים שמבקרים את התקשורת על תפקודה, כוונתי הייתה לביקורת שהפנה חומסקי כלפי תפקודה של התקשורת בארה"ב בזמן מלחמת ויטנאם.
את הביקורת הזו ניתן למצוא בסיפרו :
1969 AMERICAN POWER AND THE NEW MANDARINS
האוטופיה העצובה של הרשת 4694
מה שאני מוצאת את עצמי שואלת די הרבה בזמן האחרון, הוא "למה הרשת לא מולידה כמעט אלטרנטיבות?".

בתיאוריה, הרי כל אחד ואחת יכול/ה להקים אתר, ואז ממעגל הידע הקרוב של כל אחד ואחד, יוכל להווצר מעגל גדול יותר של מידע שלא עבר דרך המסננת העיתונאית.

בפועל, זה כמעט ולא קורה.

ואני תוהה למה.
אמנם את דו"ח מבקר המדינה הורדתי במלואו מאתר המבקר, ואני קוראת בקביעות באייל, אבל זה לא ממש אלטרנטיבה לדיווחים השוטפים שיש באמצעי התקשורת מידי יום ביומו.

אין לי תשובה לתהייה הזו. אני לא יודעת מהי המגבלה שעוצרת את האלטרנטיבה במדיום הפתוח כביכול.

יש רעיונות?
האוטופיה העצובה של הרשת 4697
הבעיה היא, כמובן, בעודף שיווצר. לא מזמן הופנתה תשומת ליבי להודעה שפרסמת לפני מספר חודשים באחד הפורומים, עם רשימה של מגזינים ברשת. האם את באמת מקפידה לקרוא את כולם בתדירות גבוהה? אני מבקר בוואלה ונענע בעיקר בשביל חדשות (והקומיקס של אורי פינק בנענע), בערך פעם בשבוע באתר של האגודה למד"ב, אותו דבר בשחורדיני, ולעיתים רחוקות יותר באתרים אחרים - מבמקום ועד עניין מרכזי (שניהם, אגב, בעלי עיצוב זוועתי, ואשוב לכך מיד). יש עוד אתרים, משובחים עד מאוד בחלקם, ובכל זאת אינני עוקב אחריהם. יש גבול לכמות המידע שאדם יכול או רוצה לספוג מידי יום. מה ההתלהבות הגדולה מלאגור את כל המידע שיש בעולם? גם כך מוחי הדל אינו מסליח לספוח אליו את הדברים שאני *צריך* לזכור. למה להכביד עליו בדברים נוספים?
לכך יש להוסיף את הצרות שבתחזוק אתר פרטי שכזה, שמעגל הקוראים שלו אינו גדול ממעגל חבריו של הכותב. למה לטרוח? יש לי אתר פרטי משלי, שאני מוסיף לו דברים בתדירות של בערך אחת לחודשיים, וגם זה רק במדור הסיפורים. האם היינו מתמידים עם האייל אם לא היו לנו סטטיסטיקות המצביעות על מאות קוראים? לא נראה לי. האם היינו מחזיקים מעמד אם לא הייתה הענות כה נכבדה לבקשתנו לכתוב עבורנו? אני בטח לא.
גם יצירת אתר שנעים לקרוא אינה דבר של מה בכך. אחת הצרות היא שזה באמת נורא קל להקים אתר. זה גם נורא קל לצייר. אבל אם אני אצייר, אף אחד לא ממש ירצה לראות את הציור, ואם אני אעצב אתר, אף אחד לא ירצה לראות את האתר. נתמזל מזלנו, וטל כהן ניחן בטעם יותר מוצלח משלי בענייני עיצוב, ובזכותו האתר נראה כפי שהוא. משום מה, ישנם אתרים מקצועיים למדי ברשת עם עיצוב נורא שפשוט מכאיב לעין (מגוון הצבעים ב"עניין מרכזי" וקבצי האנימציה המעצבנים ב"במקום", לדוגמא).
עוד באשר למעגל הקוראים המצומצם - להקים אתר כדי להפיץ את השמועות הידועות לי? בשביל זה יש חדרי צ'טים ו-ICQ ופורומים. אם כל אדם יקים אתר, השמועות ישארו תקועות על העמוד, במקום שאנשים יספרו זה לזה, ואז הן בטח לא יגיעו לשום כלי תקשורת.

אז מה לעשות? אתרים כמו זה הם התשובה - אבל לא ריבוי אתרים שיביא ל"מנת יתר", אלא מספר קטן של אתרים עצמאיים, שמקבלים את פרסומיהם מהציבור. כך לא תתקיים ה"קליקה" העיתונאית הקיימת, ולא יהיו אינטרסים משותפים לכולם. מישהו, איפשהו, יפרסם, ומכיוון שמספר האתרים הוא קטן מספיק כדי שרבים יוכלו לעקוב אחרי רובם - הרי שעד מהרה כולם ידעו.
זה מתרחש, לאט, אבל מתרחש.
האוטופיה העצובה של הרשת 4700
אני יכול להעיד על עצמי שאת מרבית החדשות אני שולה מהרשת על בסיס-יומיומי (חדשות בינלאומיות בלבד, לדאבוני; אתרי החדשות בעברית הינם רובם ככולם שלוחה של אמצעי התקשורת הקלאסיים), ישנו מגוון רחב ביותר של אתרי חדשות אלטרנטיביים, מחתרתיים, לא מסחריים, המגובים בעובדות ובדעות מוצקות אשר קיימים על הרשת - בראשם אני שם את אחד מהאתרים האהובים עלי, וההשראה לאתר זה
אתר ששובר את מוסכמות התקשורת הקלאסית שוב ושוב ומציע אלטרנטיבה אמיתית לחדשות מתחומי הטכנולוגיה, חופש המידע, תקשורת, חקיקה ועוד ועוד, תוך כדי שימת הקורא במרכז בעזרת לוח תגובות מתקדם ויעיל למדי (קצת קשה להציג את אופיו של לוח זה בכמה מילים...)
בנוסף קיימת קהילת ה -
Webloggers
אשר מספקת קישורים וכלים פרשניים עשירים לענייני דיומא בנוסף לפרשנויות מעמיקות וארוכות-טווח יותר.

אתרים פרטיים, שלוחות של רשתות תקשורת, אצרים המתמקדים בתת-נושא ספציפי ומביאים עליו חדשות ופרשנות אלטרנטיבית, והרשימה ארוכה.

אני מסכים איתך שישנה בעייה במדינתנו בנוגע ליצירת אלטרנטיבה מקוונת לשירותי החדשות הגדולים, אך צריך לזכור שאדם אחד לבדו איננו מסוגל להקים אתר עם תוכן חדשותי משום שסוג כזה של מידע חייב להיות מעודכן בתדירות גבוהה, מגובה בעובדות, פרוש על גבי כמה תחומי-חיים, נתון לביקורת ציבורית ואמון על כללי האתיקה העיתונאית - או בקיצור יש צורך בהרבה יותר מידע ב-HTML ע"מ להקים ולתחזק(!) אתר השואף להעביר למשתמשיו מידע אשר איננו מופיע בשום כלי אחר.

לעומת זאת, אתרי פרשנות (כמו האתר המשובח הזה...) הינם פשוטים יותר לאחזקה מכיוון שהתוכן שלהם מתבסס על קהל הקוראים והצוות היוצר, אין צורך בתחקירים או בכתבים היוצאים לשטח או בצלמים ומקליטים, כל שצריך הוא מישהו שישפוך את ליבו בנושא כלשהוא ומסה קריטית של אנשים שיקראו את מחשבותיו של זה ויגיבו עליהם.
מבחינה טכנית ברגע שיש את המסד לאתר (התוכנה)וקהל קוראים ומגיבים מספיק גדול ואינטיליגנטי, הוא יכול להמשיך ולהתקיים עם השקעה אפסית.
ישנם גם דברים גרועים יותר 4699
רק ביום שישי קראנו על המים המורעלים ברמת השרון
ומי יודע כמה זמן ידעו על כך ולא פרסמו
הכתבה
ידוע גם על רחובות מסוימים ברמת השרון שחלק גדול מהתושבים חלו ומתו מסרטן

כנ"ל גם לגבי כל מיני יחידות בצבא.

לפעמים אני חושב שתיקים באפלה זה סיפורים לילדים בגן
לעומת ההפקרות שחוגגת במדינה שלנו.

פשוט הפקרות
שתי שאלות ותהייה אחת 4714
שאלה.

האם הכינוי "התקשורת השמאלנית" פותר את בעיית אי פרסום דו"ח בן בסט במלואו?

ועוד שאלה.

האם יכול להיות שהתקשורת רוצה לעזור לברק להעביר את הרפורמה שלו בשקט היות והיא יודעת שעוד משבר בממשלה יביא להפלתה הסופית והמוחלטת?

ולבסוף תהייה

האם התקשורת הייתה מתנהגת אותו הדבר לו נתניהו היה מנסה לעשות את אותה רפורמה?
שתי שאלות ותהייה אחת 4715
אין קשר לפרסום או אי פרסום הדו''ח במלואו. הדו''ח כולו ניתן להורדה מאתר משרד האוצר, ואיש לא מסתיר אותו. השאלה היא במה מתמקדים העיתונאים. אי ההתמקדות בשאלת קצבאות הילדים מפתיעה, לא משום חשיבות הסעיף, אלא משום הפיקנטיות שבו. לועדת בן-בסט אין שום סמכות בנושא הקצבאות הללו, ושינוי שיטת חלוקת קצבאות הילדים אינה חלק מהרפורמה המוצעת. מדובר בסעיף שהוא המלצה כללית לכנסת לשנות את החוק הקיים בנושא. כלומר, מדובר במשהו שמפתיע שהתקשורת הישראלית לא התלבשה עליו בשמחה, ומרמז על עצלנות מצד העיתונאים, ולא על פגיעה כלשהי ב''זכות הציבור לדעת''.
??? 4718
נורא קל לפתור בעיות כאלו ב"עצלנות העיתונאים".האם לא יכול להווצר מצב בו יש לעיתונות מגמתיות מסויימת?.התשובה שלך מפתיעה אותי היות והייתי בטוח שדווקא אתה - הרוצה כל כך להשתייך לתחום הזה - תרצה לרדת לעומקם של הדברים הללו.אני לא יודע אם מדובר כאן בקונספירציה שמאלנית אבל אני בטוח שיש סיבה לדברים הללו.
שתי שאלות ותהייה אחת 4716
דוח ועדת בן בסט לא דווח במלואו משום שהוא ארוך והכתבים הכלכליים העדיפו לקרוא את הפרק הראשון המציג את עיקרי הדוח בלבד ולא את כל הדוח על כל פרטיו וסעיפיו. המאמר העלה בעיה חשובה של שטחיות בעיתונות הישראלית, שמעדיפה להתעסק בזוטות ססגוניות מאשר בחדשות אמיתיות. אם לאנשי הימין יש בעיה עם ההטיה הפוליטית של התקשורת, אז הם יכולים להקים או לקנות עיתון. יש מספיק בעלי הון ואנשי רוח ימניים בארץ. אז תפסיקו לקטר.
שלוש נקודות 4721
1. יש לנו מספיק עיתונים ימניים בארץ. הבעייה שתפוצתם לא מגיעה לרבע מתפוצת ידיעות ומעריב. וחבל כי אני הייתי רוצה פעם אחת לשמוע פרשנות מהצד השני של המתרס ולא רק מבעלי אינטרסים למיניהם.
2.מה נשאר לנו לעשות חוץ מלקטר על איך שהמדינה שלנו נראית עכשיו.אתם עשיתם אותו דבר כשאנחנו היינו בשלטון.
3.שטחיות העיתונאים בארץ ? ראה התגובה למכתבו של דובי ידידי, ממש מעל המכתב שלך. לא נראה לי שמדובר רק בזה.
שלוש נקודות 4725
1. זו בעיה שלכם.
2. אתה לא מקטר על איך שהמדינה ניראית אלא על התקשורת השמאלנית שמסתירה עובדות מהציבור במגמה לשמור על ממשלת השמאל בשילטון. אם המצב באמת כזה (קביעה שאני לא מסכים איתה) אז זה רק באשמת הימין שלא מייצר אלטרנטיבה ראויה. דרך אגב אני מקטר גם היום על איך שהמדינה שלנו ניראית ואני לא מאשים רק את ביבי אלא גם את מי שהיה לפניו ואת מי שבא אחריו.
3. העיתונות בארץ שיטחית ורדפת סקופים. הרבה יותר קל לשים תמונה של פינג פונג וכותרת סנסציונית "פאדיחה" מאשר לנבור בין אלפי דפיו של דו"ח ועדת בן בסט ("שלום לך ירדנה, אני גם הגעתי הנה") ולחפש את הפרטים החשובים. במקרה הזה, ההתרשלות לא היתה במקומה מכיון שכמו שדובי אמר, מדובר בפרט פיקנטי שיכול להפוך לכותרת סנסציונית.
שלוש נקודות 4741
אתה ודובי החלטתם שהייתה כאן התרשלות עיתונאית וזהו, אי אפשר לשנות את דעתכם למרות שלא הצגתם שום ראייה חותכת למה שאתם טוענים בכזאת דבקות.
הייתי ממשיך להתפלמס איתכם אבל מה לעשות שגם לי אין שום ראיות חותכות למה שאמרתי. נראה לי שהדיון הזה הגיע לקיצו בטרם עת וחבל...

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים