מזדהה עם מיעוטים? ערבים ורוק ישראלי 2326
ייצוג הערבים בשיריהם של שלושה יוצרי רוק מרכזיים, מעורר סימני שאלה לגבי הזיהוי האוטומטי של יוצרי רוק ישראליים כפוליטיים ושמאלנים. מסתבר שגם במוזיקה יש נוכחים נפקדים.

שיר רוק, כסגנון מוזיקלי המשלב צלילים ומילים, נוצק בתוך תבנית מוגבלת בזמן; במסגרתה טקסט שמנסה לומר דבר מה על האדם או העולם שסביבו, הנתחם במבנה מוזיקלי מוגדר. הלחן אינו משרת בהכרח את הטקסט או להיפך; הם אמורים להשלים זה את זה. במיטבה, מצליחה מוזיקת הרוק לדחוס מנעד רחב של רגשות, מחשבות ודעות לתוך התבנית התחומה הזו. במיטבו, יצליח יוצר הרוק להעביר את הטקסט והלחן תהליכי האצה וצמצום כדי לזקק את מסריו ולהתאימם לזמן המוגבל שברשותו. כאשר תהליכים אלו מבוצעים היטב, התוצאה היא שיר חד ובהיר, שהתכליתיות שלו מעניקה משנה תוקף לתכניו.

אריה כספי ז"ל כתב פעם ב"הארץ" שכאשר שמאלני כועס, הוא כותב שיר. המציאות הפוליטית בארץ הכעיסה ועדיין מכעיסה יוצרי רוק רבים, שניסו ומנסים לבטא בשיריהם את מצוקותיו ודאגותיו של השמאל המתון החילוני. מאגר השירים הפוליטיים הישראלים הוא רחב מאוד, והטובים שבהם (ויש רבים כאלה) מצליחים להעביר את דעותיהם ומסריהם של כותביהם באופן צלול, בין אם מנקודת מבטו של היחיד ("לונדון" שהלחינה חווה אלברשטיין למילותיו של חנוך לוין) או של הרבים ("חד גדיא", גם הוא של אלברשטיין).

הגיטרה והעוד

שלום חנוך ושלמה ארצי הם שניים מהאמנים הישראליים שאין צורך להציג את תרומתם הסגולית לקאנון השירים הפוליטיים. שניהם השאירו טביעות אצבע בולטות ברוק הישראלי כיוצרים אישיים בשנות השבעים, וכאמנים פוליטיים משנות השמונים והלאה. קל לזהות את קווי המתאר הפוליטיים שלהם כפי שהם משתקפים בשיריהם: איש שמאל מתון והומניסט, סולד מפופוליזם ומהתבהמות ציבורית, חרד לזכויות הפרט, "מזדהה עם מיעוטים" (כניסוחו של ארצי). שניהם נעזרים בתמצות המילולי ובמבנה המוזיקלי המהודק של הרוק כדי להעביר את המסרים שלהם.

יש דרכים רבות להביע תמיכה, שותפות והזדהות עם המיעוט – ובהקשר הישראלי, יהיה זה המיעוט הערבי־ישראלי. המישור הציבורי־פוליטי מאפשר מנעד רחב של הבעת תמיכה בערבים הישראלים. המישור של המוזיקה הישראלית מציע אומנם מנעד מצומצם יותר, אך אמין וכן ברובו, שלרוב מתמצה בשיתוף פעולה מוזיקלי בין יוצרים יהודים עצמאיים לבין יוצרים ערבים־ישראליים "קלאסיים" (דוגמה אחת היא העבודה המשותפת של אהוד בנאי עם ג'ורג' סמעאן וסאלם דרוויש, וזכור גם שיתוף הפעולה היצירתי של אמאל מורקוס ואלון אולארצ'יק). עם זאת, מדובר בשיתוף פעולה שנשען יותר על צלילים ועל מוזיקה ערבית מסורתית, וממילא אינו "רוקי" במובהק. אך מה עם המלים?

קשה למצוא יוצרי רוק יהודים המבצעים שירים שנכתבו בערבית או על־ידי כותבים ערבים, כך שברירת המחדל היא לתור אחר ערבים־ישראלים בשירים שנכתבו על ידי יוצרי רוק יהודים. אך בדיקה בזכרון המוזיקלי הקולקטיבי מעלה שאין כמעט שירים ברוק הישראלי המתייחסים במובהק לערבים ישראלים. נכון, ערבים מופיעים בשירים בעברית, אך לרוב אלו פלסטינים שתפקידם בשיר הוא לייצג את מצוקת הנכבש כפי שמבין אותה היהודי האמפתי (אפשר להיזכר ב"עבד הממהר" של ארצי, או ב"ערבב את הטיח" של אהוד בנאי). אם כן, שלמה ארצי ושלום חנוך הם כמעט היחידים שערבים ישראלים מופיעים בשיריהם, וגם זאת בהיקף מצומצם ביותר.

בוקר טוב לירקן

בחלקים גדולים של מדינת ישראל, יהודים ישראלים וערבים ישראלים נפגשים זה בזה ומתראים על בסיס יומיומי; בניגוד למפגש עם הפלסטינים, ערבים ויהודים מתקיימים לכאורה במרחב גיאוגרפי ובמעמד אזרחי שווים. אומנם קשה להגיד שמפגשים יומיומיים אלה משקפים שוויון מלא, אך הערבים נוכחים במציאות הישראלית לא רק כסוגיה פוליטית או כפועלי בניין בעיתות שלום, אלא גם כפרטים: המלצר במסעדה, המנקה, הפועל, מוכרת הירקות ברחוב; ולעתים (רחוקות מדי) העמית לעבודה, השכן, הסטודנטית, הכירורג הבכיר.

בהינתן כל זאת, עולה השאלה המסקרנת: מה יש לארצי ולחנוך, הנחשבים לשניים מהסמנים השמאליים המשמעותיים של הרוק הישראלי, להגיד על זה? התשובה היא – כנראה לא הרבה. סקירה של שיריהם מגלה שני אזכורים בלבד של ערבים ישראלים, אחד בשיר של חנוך ואחד בשיר של ארצי.

כך שר שלום חנוך ב"שיר דרך", מתוך "חתונה לבנה" שיצא ב-‏1981:

"הכביש מתפתל, כפר ערבי
עצי תאנה במדרון
אדם עם כאפייה, נשים בשחור
הרועים כבר כינסו את הצאן".

ושלמה ארצי שר ב"ארץ חדשה", מתוך "חום יולי אוגוסט" שיצא ב-‏1988:

"בחוץ שקיעה של יום שני
וערבים מתפללים כי איזה חג".


שני השירים, היפים בפני עצמם, הם שירי מסע מובהקים המשלבים בין מסע מוחשי המתרחש במרחב גיאוגרפי מסוים לבין מסע מטאפורי. את שניהם ניתן לקרוא כשני צדדיו של מסע אל לבה של החילוניות הישראלית, החצוי בין הנאות ההווה לחרדות העתיד: חנוך מהרהר בדרכים בהן התפתלו חייו עד כה, בשעה שהוא בדרכו אל אהובתו כדי לממש את אהבתם הבוגרת והמפוכחת. ארצי מחפש, דרך עיניו של בנו, את עתידה של ארצו, בשעה שההווה החילוני כבר אינו בטוח כל כך ("תל־אביב חסומה וגם חיפה").

בשני השירים משובצים תיאורים ריאליסטיים: אקלים מתקדר ודרך הררית אצל חנוך, שקיעה גשומה ודרכי עפר אצל ארצי. וכן, אצל שניהם יש ערבים ברקע. ניכר כי אזכור הערבים אינו מקרי: מבט חטוף על המפה מראה שאין יותר מדי חבלי ארץ בהם יש גם הרים וגם כבישים שחוצים יישובים ערביים, שהעיקרי שבהם הוא הגליל. כך, אפשר לדמיין את המסע המטאפורי והמוחשי של שניהם מתחיל מהגליל, מעין גרייסלנד של ישראל, מקום אליו עולים לרגל בחיפוש אחר קדושה חמקמקה או תשובות שאינן – וממשיך בדרכים היורדות אל העיר הגדולה, החילונית.
עטיפת התקליט "חתונה לבנה" של שלום חנוך

על כבישים וקלישאות

אך שימו לב לאופן אזכור הערבים: בשני השירים, תיאור הערבים נאמן לייצוג הקלישאתי שלהם – דתיים, כפריים, רועים, בלבוש מסורתי. גם אם שירים אלו נכתבו כבר לפני כעשרים שנה ויותר, אי אפשר לחשוד בחנוך ובארצי שלא היו מודעים לפער (שהיה תקף גם אז) בין הקלישאה למציאות.

לכאורה, אפשר להניח למילותיו של חנוך: אם קוראים את השיר כפשוטו, הרי שהערבים, כמו שאר תיאורי הדרך, מהווים אילוסטרציה למסעו של היוצר במרחבים גיאוגרפיים ונפשיים, ואזכורם אינו אלא תמונת נוף במסע. אך כפי שראינו כבר בדיון על "מחכים למשיח" באתר זה, חנוך בורר את מילותיו בקפידה. "שיר דרך", כשמו המחייב, מעביר יפה את תחושת הדרך באמצעות תיאורי טבע ותנועה (גשם, רוח, כביש מתפתל). אלה משקפים את מסלול חייו העקלקל של היוצר (עייף מלרוץ, ממתין על אם הדרך לכוח חילוץ). ודווקא כאן, כשחנוך מציב את דמויות הערבים כחלק מהנוף, מתבהרת בחדות דמותו הקולקטיבית של איש השמאל המתון, שחנוך יודע לתאר כל־כך טוב: הערבים הם חלק מתמונת נוף מולדתו, אך אינם חלק מתודעתו. חנוך היוצר הפוליטי, המדויק, התל־אביבי, רואה ערבים רק כשהוא בדרכים.

אז נניח לחנוך. כי דווקא אצל ארצי, שמילותיו בשירים הבולטים של "חום יולי אוגוסט" מונחות כל־כך במדויק במקומן, האזכור האגבי של הערבים מעורר עניין רב יותר: דווקא בשיר התר אחר חזון חדש, כי הרי "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה"; בשיר בו אפילו האמפתיה לפלסטינים עולה על פני השטח ("מוזר איך האויב הזר נראה לו אנושי וגם פוחד") – ארצי רואה ערבים מתפללים, ואין לו מושג באיזה חג מדובר. והוא אף מפטיר בזלזול קל: "ערבים מתפללים כי איזה חג" (וייתכן מאוד שמדובר בתפילה יומית רגילה). מכאן שגם בארץ החדשה, האופטימית, אליה חותר ארצי להגיע – הערבים נותרים ברקע, כמו עוד התרחשות אגבית שאינה ברורה לו ואינה מעניינת אותו. גם שם אין להם, כנראה, מקום של ממש. וכמו אצל חנוך, הערבים הם מעין תופעה שנתקלים בה מחוץ לעיר (שימו לב ל"עבד הממהר", שנמצא באיזו צומת בקו התפר ליד קלקיליה).

הצלע השלישית כאלגוריה

אבל שיר שלישי בא ומוכיח, כי לרוק הישראלי יש גם דרך אחרת לדבר על ערבים. שנתיים לפני "שיר דרך" ותשע שנים לפני "ארץ חדשה", הוציא מאיר אריאל את אלבומו "שירי חג ומועד ונופל" (1979), בו הופיע "שיר כאב". למרות ששיר זה נכתב לפני 26 שנה לפחות, הוא רלוונטי ודוקר גם היום, ולענייננו – הוא עדיין אחד היחידים בהם מופיעה דמות מלאה ועגולה של ערבי־ישראלי. אומנם לערבי בשיר אין שם, אך ידוע עליו לא מעט: הוא צעיר אקדמאי וכנראה חילוני, מורה בהכשרתו ושחקן תיאטרון חובב, תושב המשולש, ומן הסתם גם גבר מושך.

"שיר כאב" הוא דוגמה מובהקת לשיר שבו האישי הוא הפוליטי: שיר המתאר לכאורה משולש אהבה בין שני גברים ואשה, כשלמעשה הוא מהווה אלגוריה (מופלאה) למערכת היחסים המורכבת בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בארץ. באמצעות הדובר בשיר, משתמש אריאל באופן אירוני ומודע־לעצמו במיטב הדימויים הסטריאוטיפיים של הערבים־הישראלים כדי לפוררם לאחר מכן. כך, הערבי חסר־השם הוא "משכיל", ולא אקדמאי (השוו ל"נכבד", התחליף הערבי למנהיג ציבור), ו"מורה" – מקצוע שהוא ברירת מחדל מוכרת של אקדמאים ערבים. אותו ערבי נתפש בתחילה על ידי הדובר כמייצג פוטנציאלי של איזשהו דו־קיום, וממילא אינו מעניין את הדובר כפרט עצמאי ("גר באיזה כפר במשולש"; השוו ל"ערבים מתפללים כי איזה חג" שלעיל). אך להפתעת הדובר, דימויים אלו מרוסקים בידי הערבי עצמו, המתגלה כפרט בזכות עצמו. הוא מסרב להיספג בדו־קיום־לכאורה שמציע לו הרוב: גם בטוח בעצמו, גם מושא התאהבות (של יהודיה!) ולא פחות מכך – תובע פרשנות משלו להיסטוריה היהודית־ציונית, תוך ניכוס הקלישאה המוכרת של הערבי עם הנרגילה להוכחת טיעונו.

השימוש בקלישאות כדי לחתור תחתיהן מאפשר לאריאל לחשוף את האופן הפשטני בו מצטיירים "הערבים" בעיני השמאל היהודי הליברלי, ותוך כדי כך להצביע על המורכבות והאתגר שביחסי יהודים־ערבים. ואריאל עושה זאת בחדות, בבהירות ובכאבו של החזק שהבין שכבר אינו יכול לנצח.

גשר צר, תהום עמוקה

בייחוד בולט בשיר זה האומץ של אריאל לדבר על שתי תופעות שעודן קשות לעיכול עבור הרוב היהודי: קשרים רומנטיים בין יהודים וערבים, גם אם הם משמשים כמטאפורה בלבד; וערבים נינוחים וגאים, בטוחים בעצמם ושייכים, יוזמים ויציבים (השוו ל"עבד הממהר" השפוף, הארנבי והסביל של שלמה ארצי). במידה מסוימת, אריאל מאתר את ניצני "הדור הזקוף" של הערבים הישראלים שנים רבות לפני שהוגדר ככזה במפורש. ובכך, מצטייר אריאל כאיש שמאל הומניסט כן ואמיתי: עמדתו האירונית והחתרנית חושפת את מגבלות הכוח של החזק ואת התחכום והעוצמה של החלש; נסיגתו של הדובר בשיר אל היידיש ממוטטת באחת את מיתוסי הצבר וה"ארץ ללא עם"; והשיר כולו מציג את הדו־קיום לא כיוצר "אפשרות של גשר", אלא כמבליט את עומק התהום שעליה יש לגשר; ומכאן, במובלע, את היעדר הכנות והרצון הנדרשים למאמצי הגישור מהצד החזק.

הערבי בשיר זה אינו מקבל אלא לוקח; אינו נפקד אלא נוכח; אינו רבים אלא יחיד. והרי לכם הסיפור כולו: בעוד שארצי וחנוך נוסעים במרחב המוגן של מכוניתם בדרך לביתם האישי והמטאפורי, אריאל מנסה לברוח מבית בו הוא חש מותקף, לביתו שלו; בעוד שחנוך וארצי אוחזים בהגה, אריאל כבר איבד שליטה; ובשעה שאצלם הערבים נקלטים בזווית העין, אריאל נלכד בעיניו של הערבי. וזוהי אולי תמצית כאבו של אריאל, שכאשר הוא מביט בבהלה בתהום, התהום מביטה בו בחזרה. מבחינת התייחסותו לערבים, המבט שמציע אריאל הוא יוצא דופן בנוף הרוק הישראלי – נוף שמתברר כחדגוני מדי.
קישורים
"מחכים למשיח" - מאמרו של ליאור גולגר באייל הקורא
"ארץ חדשה" - שירונט
"שיר דרך" - שירונט
"שיר כאב" - שירונט
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  מעניין • האייל הירוק
  אבל שניהם שירים פחות ידועים • אייל אנונימי • 2 תגובות בפתיל
  מעניין • עומר
  מעניין • האייל הירוק
מעניין 299336
"השיר הפוליטי האחר"? ומה עם "נפלא פה" הנהדר?
בכלל, נראה לי שכמעט לכל השירים בדיסק הזה יש לפחות נגיעה פוליטית (טוב, אולי ב"אוטו זבל" לא).
"מטבח אל יאהוד" השאיר עלי רושם מאוד שונה משלך, אבל שמעתי אותו רק פעמים בודדות, וזה היה מזמן. אולי הבדלי הפרשנויות נובעים גם מהנטייה של כל אחד לשמוע מהרהורי ליבו.
  מעניין • האייל הירוק • 4 תגובות בפתיל
מעניין 514756
גם לפי התרשמותי, ''מטבח אל יאהוד'' הוא שמאלני מובהק.
  ללא כותרת • האלמוני המקורי (מהדיון ההוא)
299522
בהחלט יכול להיות, במיוחד כשימי ויסלר ושאר הבילויים הם אנשי שמאל מאוד מובהקים. אבל יש משהו במשפט ''וכל מי שנראה חשוד, עושים לו הנחה''.
373797
אני חושב שדווקא המשפט מעביר את העניין שבעיני היהודים\ישראלים כל הערבים הם מחבלים, ולא שהחברה הערבית מעודדת אלימות.
373811
כל היהודים\ישראלים ככה, או, נניח, יש חמישה שלא?
373954
63% ככה.
373970
בעיני 63% מהישראלים/יהודים כל הערבים מחבלים, או רק 63% מהערבים מחבלים?
374000
מה זה משנה בעצם?

כל שיר כמדומני מציג תמונה מכלילה או מקרה ספציפי שיש לו אמירה שאפשר לקחת למקרים רבים יותר.
בשיר הזה, השורה הזו מעבירה את זה, לדעתי, שהישראלים נפחדים במידת מה כשהם פוגשים ערבי, עקב התמונה שלהם בראש של "הערבי המחבל".
  מעניין • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  מעניין • ד.ק.
  ואיפה מאמי? • האייל האלמוני
  ואיפה מאמי? • האייל האלמוני • 4 תגובות בפתיל
ואיפה מאמי? 299426
''לשבעה מדוכאים, לשבעה פלשתינאים''...
נדמה לי שמאמי עוסקת בכיבוש, ו''ערבב את הטיח אחמד'' מדבר על פלסטיני שנכנס לישראל כדי לעבוד. זאת, בעוד המאמר עוסק בהסתכלות על ערבים ישראלים.
  ואיפה מאמי? • האייל האלמוני • 20 תגובות בפתיל
ואיפה מאמי? 327687
השיר מאמי עוסק בכיבוש אך כל אופרת הרוק מדברת על יחסים בין ערבים ליהודים והמצב הקיים
  כיוון שאני לא בקי, אשאל שאלה: • טווידלדי
  תפעיל את הבולדוזר אריק: בוא נתחיל להרוס • האייל האלמוני
  תשובה אפשרית: • נתנאל
  תשובה אפשרית: • ירדן ניר-בוכבינדר
  תשובה אפשרית: • נתנאל
  תשובה אפשרית: • ירדן ניר-בוכבינדר
  ללא כותרת • העלמה עפרונית
  תשובה אפשרית: • נתנאל רייכר
סקר! סקר! 302623
כמה אזרחים ישראלים ערבים אתה מכיר באופן אישי?

1. אני אזרח ערבי ישראלי בעצמי!
2. אני יהודי/ה, בקשרים משפחתיים/רומנטיים עם ערבים/ות
3. אני יהודי/ה, עם הרבה חברים טובים ערבים
4. אני יהודי/ה, עם חבר ערבי אחד או שניים
5. אני יהודי/ה, מכיר כמה ערבים באופן שטחי
6. אני יהודי/ה, נפגשתי עם ערבים באירועים דרך בית הספר/תנועת נוער/אירועים שנועדו להפגיש יהודים עם ערבים
7. ערבים ישראלים? מי אלה?
  סקר! סקר! • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
סקר! סקר! 364047
8. יש לי קולגות ממוצא ערבי
  כאב עו''ש • שוקי שמאל • 17 תגובות בפתיל
  א' לא נראה לי, • טווידלדי • 7 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • גוזל • 23 תגובות בפתיל
  התבהמות ציבורית? • האייל האלמוני • 4 תגובות בפתיל
  הגיגים..... • האייל האקדמי • 5 תגובות בפתיל
  תודה נתי! • DT
האמביולנטיות שבמאיר אריאל 303249
נתנאל, ראשית הרשה לי להביע את הערכתי מסגנון כתיבתך ומהדרך שבחרת לדון בנושא זה. ניכר כי עשית שיעורי בית לפני שניגשת לכתוב שורות אלה, דבר המוסיף תוקף ומהימנות לטענותיך. ולגופו של עניין:

בתחילת המאמר כשעוד התייחסת לשלום חנוך ולשלמה ארצי חשבתי, לתומי, שבוודאי בהמשך השורות תציג משורר אחד או שניים שמייצגים את הימין שבקשת הפוליטית. ואכן בהמשך הזכרת את מאיר אריאל, רק שלהפתעתי הוא הוצג כאחד השייך כביכול למחנה השמאל. וכאן לאחר כמה דקות של מבוכה ובלבול הבנתי עד כמה המשורר אמביוולנטי. בעוד שאני גדלתי על מאיר אריאל הימני, השוביניסט, המתנשא... אתה ראית בו את ההיפך המוחלט. מהרגע הראשון שקראתי את דבריך חשבתי שתשתמש בו בהמשך דבריך כמשורר ישראלי המתייחס לערבים לא רק כאל דמויות שטוחות, חסרות פנים המהוות פרט שולי בתמונת נוף רחבה ומגוונת (בדומה לשלום חנוך ושלמה ארצי), אלא כאל משורר ישראלי, האומנם מציג ערבים בשיריו באופן עגול ופרטני, אך בבוז ובהתנשאות גמורה כיאה למשורר לא שמאלני, שההומניות המיוחסת לו, מוטלת בספק רב!
וכמה שהדבר מפתיע, דווקא "שיר כאב" עוזר לי לחזק את טענתי:

1)"תפסה לה צעיר ערבי משכיל, דווקא אחד שהכרתי"- בפתח שירו מציג מאיר אריאל את הדמות הערבית עליה הוא הולך לכתוב בהמשך. השימוש במילה "דווקא" הוא שימוש מתנשא ומנוכר. כאילו רצה לומר: אף על פי שזה לא הגיוני כי אדם נעלה שכמוני יכיר ערבי נחות ובזוי, בכל זאת אני מכירו למרבה הפלא.

2)"ואיך שזה אוכל אותי עד קצות הציפורניים"- מאיר אריאל מתאר איך הוא אוכל ציפורניים מאי נחת מעצם העובדה ,שיקירת ליבו, יוצאת ומבלה עם ערבי. כאן מקבל אני את התחושה שאילולא היה מדובר בערבי יתכן והדבר היה מטריד אותו, אך לא עד כדי כך, רוצה לומר: מילא היא מתאהבת במשהו אחר, אך לא זה העניין, הבחור הוא ערבי! ברגע של חוסר אונים ממשיך אריאל את מבוכתו מבחירתה ערבי על פניו ועל כן הוא מוסיף ואומר: "אני לא יכול להקיף אישה שלוש מאות שישים וחמש מעלות..." כידוע אין יותר משלוש מאות שישים מעלות, משמע מאיר אריאל מנסה להדגיש עד כמה הוא לא יכול למנוע מאישה להתיידד עם אנשים זרים, גם כאלה נחותים וקטנים (הערבים), דמויות חסרות מימדים שלא ניתן כלל לראותם, המוצאים זווית בלתי אפשרית להכיר את בני מיננו. כמובן שאת זה הוא אומר בטון של ייאוש והתפלאות, כשהשאלה המתנוססת באויר היא כיצד הוא נתן לדבר, כביכול נורא כזה, לקרות.

3)"מורה באיזה כפר במשולש"- על אותו משקל של שימוש במילה "דווקא" משתמש כאן מאיר אריאל במילה "באיזה". שימוש במילים שכאלה נותן תחושה של בוז והתנשאות כלפי המגזר הערבי. מאיר אריאל ביהירות אין קץ מתייחס לכפר שממנו מגיע הערבי כאל עוד אחד מאותם כפרים ערביים עלומי שם, המפוזרים במשולש ללא הבחנה וללא יחודיות.

4)"לאן תגיעו הוא אמר, מביט בי בעיניים, החזרתי לו מבט, זרקתי ירושלים"- בשורה זו מאיר אריאל מנסה לנעוץ מסמר בחזהו של הערבי היושב מולו ומסתכל לו בעיניים. מטרתו היא בעצם לפגוע בו בחזרה, ועל כן הוא בוחר דווקא בעיר ירושלים, כדי להזכיר לו שעיר זו שייכת לו ולעם היהודי השולט בה. משום כך מהווה היא עיר מקלט גם בשביל אדם שיכור ושתוי כמוהו, כל עוד הוא יהודי! במידה מסוימת, ניתן לראות בשורה זו הצהרה פוליטית מובהקת של מאיר אריאל, שעיקרה הזדהות עם הימין הישראלי, עם אלה הדוגלים במדינה יהודית, שבירתה היא ירושלים המאוחדת!

5)"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה"- התלבטתי אם לעשות שימוש בשורה זו כבסיס לחיזוק טענתי. האמת היא ששורה זו היא אמביוולנטית לחלוטין, שכן ניתן לפרש אותה פירושים מנוגדים: מחד גיסא מאיר נותן כאן כבוד רב לערבים בהיותו מכריז כי המילה שלהם היא תמיד תהיה המילה האחרונה, משמע הם הטובים מבין שנינו, ומאידך הוא פעם נוספת יוצר חיץ בינינו לבנם במטרה להזכיר שאנחנו והם זה שני עמים נפרדים בעלי תרבויות שונות (אנחנו מדברים בעברית והם מעשנים נרגילה) ולכן יש כאן רמיזה לכך שדו קיום איננו מתקבל על הדעת. אף על פי כן, בכל זאת התייחסתי גם לשורה זו מכוון שלטענתי שורה זו, מבלי להיכנס לפירושיה המנוגדים, מנציחה יותר מכל את תפיסת ה"אנחנו" וה"הם" של מאיר אריאל. עצם זה שמאיר אריאל בחר להציג אותם כחלק שאינו שייך לנו, הרי שהוא יוצר כאן אתנוצנטריות. יצירת שני מחנות, גם אם היא נעשת בפואטיקה ובשירה וגם אם היא נעשת ברמיזה או במובהקות אינה מתיישבת עם ערכים הומנים, סוציאליסטים, שוויוניים. אך היא בהחלט עשויה להתיישב עם לאומניות ופאשיזם.

על כן, נתנאל, אני מצטרף למסקנותיך באשר לשירתם של שלמה ארצי ולשלום חנוך, אך כפי שאתה קרוב לוודאי מבין, אינני מסכים עם קביעותיך באשר למאיר אריאל. לתפיסתי, מאיר אריאל דווקא מייצג בשירתו את הצד הימני שבקשת הפוליטית. הנחה זו מביאה אותי להאמין, שמבחינה הומנית סוציאליסטית, רצוי היה אילו מאיר אריאל יצג את הצד הערבי בשירתו בדומה לדרך שבה בחרו חבריו לעשות זאת, על פני הדרך שבה בחר הוא לעשות כן. הם אומנם יצגו את המיעוט הערבי בבינוניות ובדרך אגב, אך הם לא לעגו או לחילופין בזו לו.
  האמביולנטיות שבמאיר אריאל • האייל האלמוני • 3 תגובות בפתיל
  האמביולנטיות שבמאיר אריאל • ד.ק. • 4 תגובות בפתיל
  היחס למאיר אריאל. • אוהד
  האמביולנטיות שבמאיר אריאל • נתנאל • 11 תגובות בפתיל
האמביולנטיות שבמאיר אריאל 490929
חבר'ה שכחתם שורה חשובה, או שהתעלמתם ממנה במודע.
"(...) תמיד נשאר לה סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות".
לדעתי הסדק עליו מאיר ז"ל מדבר, הוא איבר המין של הבחורה, דרכו היא יכולה להתגלות.
המשך השיר מאשש את דברי במילים:
"ועובר שב בא לוקח, כל מה שהיא רוצה לתת; היא רק חוטפת לעצמה עוד רגע אחד רוטט..."
היינו, ברגע של התגלות האשה, הגבר בא ולוקח כל מה שהיא רוצה לתת - סקס, ומה שנשאר לה זו האורגזמה או בלשונו של המשורר "רגע רוטט".
לסיכום, מאיר אומר שהוא לא יכול לספק/להשגיח/לגונן על אישה מכל הכיוונים, תמיד איבר המין שלה יכול להיות המוקש או המכשול שיפגע בקשר... בשיר זה לפי הקשרו, נראה שזהו הפירוש הנכון.
האמביולנטיות שבמאיר אריאל 583815
מאיר אריאל היה קיבוצניק ממשמרות. אין אחד בתקופתו שהצביע ימינה מהעבודה בקיבוץ.
לגבי הפירושים לשירים, הם פירושים לשירים, וגם אם בחלקם נכונים, מה שקובע אם אחד הוא ימני או שמאלני זה מה שהוא שם בקלפי, והוא שם שמאל.

תמשיכו לנחש אותו, וכך גם הדלתות.
האמביולנטיות שבמאיר אריאל 694894
שיר כאב עובר ושב (כאב על העובר ושב)
איזה מזל אני שר עכשיו ( שירת אלה ללא המזל)
שיר כאב כל פעם חוזר ( שיר שחוזר על הכאב)
תפסה לה צעיר ערבי משכיל (הממשלה מתמרנת בחסות ההשכלה)
דווקא אחד שהיכרתי ( היינו חברים קודם שתומרנו)
אפילו ראיתי את זה מתחיל ( נתנו בזה יד עד שהבנו)
לילה אחד השתכרתי (שיכורי המלחמה)
הרגשתי איך שזה זוחל לי ( המיניות מתפרצת אני מאבד את זה)
מתחת לרגליים (בא לי הכל מהארץ שתחתיי)
ואיך שזה אוכל אותי עד קצות הציפורניים ( הלבוש הדתי האטום)
טוב אני לא יכול להקיף אישה 365 מעלות ( גם צדיקים יש להם מרווח לטעות)
תמיד נשאר לה סדק ( חריץ הכנסת מזומנים)
דרכו היא יכולה פתאום להתגלות ( קצת מפתיע אבל אפשרי)
לכובר שב בא לוקח ( למי שהיכולת בידו)
כל מה שהיא רוצה לתת ( לוקח מה שהיא אמורה לתת)
היא רק חוטפת לעצמה רגע אחד רוטט ( היא רק תפסיד את האהבה שלה)
צעיר ערבי משכיל עד קצות הציפורניים (אמיתי)
צעיר ערבי שמסתכל ישר בעיניים ( מחפש בך אנושיות)
מורה באיזה כפר במשולש (יודע איך חיים בשיתוף)
משתתף בבימת חובבים מעורבת ( חובבים=חיבה לדבר. לא הפכו למקצוע)
של המועצה האיזורית שלנו המעורבבת ( האיזורית = שעירבבו אותם למחוזות נפרדים)
היא ואני יוצאים כבר די הרבה בעצם ( היא = שוב השלטון) יוצאים מהמסלול)
איפה היא איפה פוליטיקה ( איפה היא ואיפה גישור)
היא עוד בכלל מוצצת ( היא רק מוצצת משני הצדדים)
משוגעת על תיאטרון (שחקנית)
היא רק לא אחת מאלה אבל אם יש איזה חוג בסביבה אז למה לא אפילו עם אלה (היא לא שותפה אבל נדחפת לכל חוג)
היתה הולכת למפגש פעם בשבוע (מפגשי ראווה לשלום)

ההמשך ברור. מאיר היה גאון ואפשר למצוא בכל השירים אהבת ארץ טהורה. מובן מאילו שהמדינה לא הקימה מורשת לזכרו
האמביולנטיות שבמאיר אריאל 694896
אוסיף את השורה הנפלאה
אי שם במרחב נבחו כלבים לירח ( חלק מהתחרות של המעצמות שלחו כלבים לחלל)
האמביולנטיות שבמאיר אריאל 694897
Salute her when her birthday comes.
For Halloween buy her a trumpet
And for Christmas, give her a drum.
בוב דילן
האמביולנטיות שבמאיר אריאל 708670
לדעתי המשפט: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית, יושב ערבי עם נרגילה", דווקא מתייחס לזה שהערבי מתריס בפני מאיר אריאל, כמייצג היהודים, שבדר"כ היהודים לא סופרים את הערבים. כלומר, היהודים מדברים, מתכננים ופועלים בלי לקחת בחשבון את הערבים, אבל הם כאן, ואי אפשר להתעלם מהם כי זה בסוף מתפוצץ לכל החברה הישראלית בפרצוף.
האמביולנטיות שבמאיר אריאל 716686
בסוף כל משפט (5) - אני תמיד חשבתי, שהכוונה היא הדימיון בין השפה העברית והערבית, אולי רמיזה של הדמות בשיר, שמקורן של מספר רב של מילים בעברית, הוא מערבית - לדוגמא : צחוק (דחקה) אבטיח (בטיח) מדרשה (בית ספר-מדרסה) וכו'...
האמביולנטיות שבמאיר אריאל 716972
אני די בטוח ששלושת המילים שנתת יש עדויות בעברית לפני שיש עדויות כלשהן למשהו בערבית. כמובן, שתי השפות הן ממשפחת השפות השמיות, ויש ביניהן המון המון משותף. אבל שאילה מהערבית לעברית היא בעיקר לסלנג. הדוגמה האהובה עלי, אחרי שהבנתי איך היא באה לעברית, היא ''בא לי''.

ובנוגע לשורה של אריאל, לדעתי היא כוחה הוא באניגמטיות שלה, וכשלעצמי אני לא מחשיב אותה מוצלחת במיוחד, אבל קשה להתווכח עם ההצלחה.
האמביולנטיות שבמאיר אריאל 716973
"שלושת המילים"?? ירדן, עליך אני מתפלא!
האמביולנטיות שבמאיר אריאל 716974
אני כבר לא מתפלא )-:
  שיר כאב ומורן אטיאס. • whistler • 4 תגובות בפתיל
439061
ברקת קישרה בפתיל אחר למאמר של רועי ארד
חוץ מזה שזה מאמר יפה, התובנה שלו על עזה ב"סע לאט" של אריק איינשטיין היא דוגמה יותר קיצונית לתזה של המאמר כאן למעלה.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים