באיזה עשור היתה המוזיקה הכי טובה? 4148
מתישהו לפני שנות החמישים 1 3%
שנות החמישים 0
שנות השישים 5 16%
שנות השבעים 8 26%
שנות השמונים 5 16%
שנות התשעים 3 10%
העשור של 2000-2009 0
העשור של 2010-2019 0
העשור הנוכחי 0
העשור שבין גיל עשר לגיל עשרים שלי 9 29%

31 הצבעות עד כה
פרסום תגובה לסקר

הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

74'-65' 750983
אז סימנתי "שנות השישים".
מדוע? אולי בהמשך.
750985
לדעתי השאלה הייתה צריכה להיות - 'איזה עשור מוסיקלי בחייך מלווה אותך תמיד', או משהו כזה.

מכל מקום,אני מניח שתשובתי לשאלתי זו הייתה גילאים 13-23. אם כי כניסה לטווח העשור מגביל לתת תשובות ברורות שכן יש מוזיקה שאני שומע עד היום גם אם היא הייתה מופקת במהלך כמה עשורים ויש מוזיקה שנחלקת בין 2 עשורים או משוחזרת מחדש וכו'.

תשובתי לסקר: יש לי אהבה למוזיקת שנות השמונים, אבל היא גוועה למוות כבר לקראת אמצע שנות התישעים.
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 750992
אני כבר כמעט לא שומע פרוגרסיב, אבל כשמדי פעם כן, אני מבין שוב עד כמה הוא מסב לי עונג ששום סוגה אחרת לא מתקרבת אליו. הוא התחיל בשנות השישים, אבל הפירות הבשלים ביותר שלו היו בשבעים המוקדמות.

(ומחוץ לפרוגרסיב: במוזיקה הישראלית, הלהקות הצבאיות של תחילת העשור שעשו פופ עילאי, כספי + רכטר + גרוניך + לוי ומפעלותיהם השונים, וכוורת; הפופ הברזילאי היה עדיין בשיאו; ואם באמצע העשור הפרוגרסיב הפך לבלתי נסבל, בא הפאנק בתגובת נגד נהדרת כשלעצמה.)

מה שכן, אם לא נותנים לי לבחור מכל עשור את המיטב לדעתי, אלא בוחרים בשבילי מכל עשור מדגם לפי איזושהי מטריקה אובייקטיבית, נניח הלהיטים הגדולים, אני כנראה איהנה משנות השישים הרבה יותר מאשר השבעים. מיטב הלהיטים של השבעים היו כנראה בעיקר זבל, או מוזיקה טובה אבל לא הכי לטעמי (סטיבי וונדר); ואילו מיטב הלהיטים של שנות השישים היו כנראה ברובם די טובים עד יצירות מופת (הביטלס כמובן, אבל גם הסטונז, דילן; הפופ הבזיראלי של השישים היה, אני חושב, טוב לפחות כמו בשבעים; ולפחות חלק משנות השיא של ברל, ברסאנס וויסוצקי.)
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751032
ברשותך, מעניין אותי לדעת למה יש כאלו שיעדיפו מוזיקה של שנות השישים והשבעים, כאשר החלב אשר ינקו אמור להיות באזור חיוג שנות השמונים. יש לי כמה הנחות מוקדמות, ואני מתאר לעצמי שמה שנשמע באזור התרבותי ומה שמוערץ על ידי סוכני החיברות - הוא החלבון שבחלב.

האם באזור התרבותי בו שמעו והעריצו את זוהר ארגוב, לא שמעו ביטלס כי הם לא ידעו אנגלית או כי זה לא באמת עניין אותם לשמוע משהו שההורים שלהם לא שמעו. או שהם פשוט לא אוהבים לשמוע את הסטונז או כל מוזיקה שהיא לא ישראלית ?
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751169
אני חושב שההנחה המוקדמת שלך שאתה מציין במפורש פשוט לא תמיד נכונה, גם אם אין ספק שחלקית היא כן נכונה. מלכתחילה יש בה משהו חתרני: לכאורה אנחנו, אנשים נבונים, משכילים ושוחרי תרבות, דואגים לחשוף את עצמנו למבחר מהיצירה האנושית בכל הזמנים, ולבחור לעצמנו את מה שבאמת הכי מתאים לאישיותנו הייחודית ולפתיתי השלג היחידים במינם שהם אנחנו. ומצד שני ברור לכולנו שזה לא בדיוק כך, אלא לנסיבות חיינו יש השפעה מכריעה על הטעם שלנו. אבל כאמור, לא מלאה; אולי ההעדפה שלי לפרוגרסיב היא בכל זאת ביטוי לאישיותי הייחודית ולפתית השלג היחיד במינו שהוא אני. אולי החיווט במוח שלי הוא כזה שפשוט לא בנוי להסתפק בפופ של שנות השמונים, ומחפש יותר מורכבות.

אלה כמובן האפשרויות שמחמיאות לי. יש אפשרויות אחרות. לפעמים הטעם שלנו מושפע ממה שגדלנו עליו, אבל בהפוך: אנחנו מורדים בו (בהורינו, בבני גילנו) והולכים דווקא למשהו אחר כדי ללכת למשהו אחר.

מעניין שאת כל מה שאנחנו כותבים פה על טעם מוזיקלי על רקע הסביבה שבה אדם גדל, תופס ממש אחד לאחד גם לדעות פוליטיות.

אישית, אני בכל זאת יכול לזהות רטרוספקטיבית את התהליכים שעברו על הטעם שלי בנעורי, ולהבין מה קרה שם. התחלתי באמת להתעניין במוזיקה בגיל 11, ובהתחלה באמת בפופ האנגלוסקסי הפופולרי של רשת ג' (המצעד השנתי של 1983 הוא חוויה מכווננת, כל שיר שם הוא עבורי בניין מפואר, בעוד בזה של 1982, שנחפשתי אליו מאוחר יותר, כמעט לא הכרתי כלום.) אפשר לקשור את זה למרד נעורים קלישאתי, שהרי ההורים שלנו לא אהבו את זה ושמעו רק שירים עבריים, רובם מעשור-שניים קודם אבל לא רק. בגיל 14-15 התחלתי לשמוע את התוכנית "קצת אחרת" ברשת ג', וזו היתה חוויה מכוננת אף היא, שהתחילה להרחיק אותי מהפופ המסחרי ביותר. הייתי שומע את זה לבד, וכמעט לא היה לי אף אחד לחלוק איתו את החוויה‏1. בסביבות גיל 15-16 ואילך, כל קיבוצניק טוב נטש אז את הפופ המסחרי ועבר להעריץ את אדמורי הרוק של עשור עד עשור וחצי קודם - הדורז, לד זפלין, פינק פלויד; ושלום חנוך גם. הייתי קצת שם, אבל בחכת הפרוגרסיב נתפסתי מסדרת הרצאות של קוטנר. גם כאן, הייתי לבד בלי אף אחד לחלוק איתו את זה. ואני לא יודע אם האהבה הזו היתה החיווט של המוח שלי או אני מול החברה: יש מצב שהייתי זקוק לאהוב משהו שאף אחד אחר לא מכיר. רק בצבא גיליתי, בתדהמה של ממש, שלא מעט אנשים מסביבי מכירים ואף אוהבים פרוג. נדמה לי שבמקום לשמוח על זה הייתי ברגשות מעורבים; ומכל מקום, חפירות מעמיקות בג'נסיס וקינג קרימזון ערכתי רק עם עצמי ולא עם אותם אנשים.

1 מישהו אחד כן, חלקית, בחור אחד בקיבוץ מבוגר ממני בשנתיים-שלוש, שהיה ממה שקראו אז "חברת נוער", כלומר מתרבות רעה שנשלח להציל את נפשו אצל האשכנזים הטובים בקיבוץ. הוא באמת סימן וי על כל משבצת של ערס, וניסה לא להחזיר לי את התקליטים שהשאלתי לו (של "דפש מוד"!), אבל היה בקי יותר מבני גילי הקיבוצניקים בטרנדים כמו ניו-וייב. הוא ידע לפחות לתת כותרות לדברים שאהבתי.
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751190
''במקום לשמוח על זה הייתי ברגשות מעורבים'' - זה קרה לי כשזמר קנדי אלמוני שרק אני וכמה חברים הכרנו התחיל לצבור פופולאריות. קראו לו ליאונרד כהן.

דורי פרבין, לעומתו, נשארה אלמונית לפחות בארץ.
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751195
ואצלי, הסתבר שאפילו בבאר שבע, בירת הנגב המאד רחוקה מהתנועה הקיבוצית, פינק פלויד, קינג קרימזון, לד זפלין, ג'טרו טל וחבריהם היו מאד פופולריים, ואני נחשפתי אליהם אצל חברים מהתיכון.
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751197
ברמה האישית, יש לי תיאוריה לפיה העובדה שהתקליט הראשון שקיבלתי ושמעתי אותו הלוך הלוך וסוב עד אין קץ - בגיל ארבע בערך - היה סיפורי פוגי של כוורת, השפיעה לימים על העדפותי המוזיקליות.
והרי 'למרות הכל' הוא פרוג כהלכתו.
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751224
ראשית, תודה על תגובתך ועל חשיפת עולמך האישי והמוזיקלי בזעיר אנפין.

1. ככל שאני מנסה לחזור לגיל 11 - ואפילו 13/14 - ולראות את עצמי מבין את המילים ולמצער לשחזר את הצלילים אני נתקל במחסום הזכרון. אני למד שבעצם המוזיקה לא עניינה אותי מעולם כמו הרצון להיות בחוץ עם חברים. אבל איך שהוא המילים גברו על הלחן והז'אנר, ומגיל 16/17 לערך אני כותב למגירות כעשור וחצי כשהלחן המושמע 'מנוצל' תמיד לטובת מהות המילים . אולי כי מלכתחילה הרגיש לי שאני מבזבז את הזמן להתמקד בצליל המושתק בסוף נגינתו וזאת בשונה מהמילים שנשארים איתי.

2. ממרחק הזמן מצטייר לי שמוזיקת הנעורים הוא הקולסטרום שמזין את רגלי הנערים שרוקדים1 עד שמישהו יפול על ברכיו.

3. מכל מקום וכפי שציינת,אני מסכים איתך ש'לנסיבות חיינו יש השפעה מכריעה על הטעם שלנו'.
------
1 1986, פתיחת האנדרגאונד בירושלים.
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751038
אני מצטרף לשנות השבעים, ומוסיף מטריקה מחזקת: לא הלהיטים הגדולים, אלא האלבומים הגדולים.
להוציא להיט אחד מוצלח יכולים לא מעט, בשביל להוציא אלבום שלם ומופתי כבר צריך רמה לגמרי אחרת. ולפעמים הוא אפילו לא פרוג.
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751099
מצטרף לשנות השבעים, מצטרף למה שאמר הפונז, ומוסיף שגם להיטי הפופ (אבבא, אלטון ג'ון, הבי ג'יז) היו סבאבה.
הביטלס כבודם במקומם מונח, אבל יכול להיות שלהיטי שנות הששים נשמעים לך בממוצע יותר טובים פשוט בגלל שמה ששרד זה רק הדברים הטובים ואת הזבל זרקו כבר?

אבל באופן מפתיע בחרתי לפלייליסט שרץ ברקע במשרד בספוטיפיי‏1 הרבה יותר שירי שנות השמונים ממה שציפיתי.

_________
1 וכולל שירים שנעים לי לשמוע אותם שוב ושוב. התחלופה בו נמוכה ממה שציפיתי.
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751241
1 אני חושב שנכון להיום יוטיוב פרמיום עדיף/משתלם על ספוטיפיי.
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751318
"יכול להיות שלהיטי שנות הששים נשמעים לך בממוצע יותר טובים פשוט בגלל שמה ששרד זה רק הדברים הטובים ואת הזבל זרקו כבר?"

אני בספק. בין שנות השישים לשבעים עברו בממוצע(!) רק עשר שנים, ואילו מאז השבעים עברו כבר בממוצע 47 שנים; מספיק זמן לפרספקטיבה מאוזנת. כמובן שאנחנו ניזונים מעורכים מוזיקליים ברדיו. אבל לא מזמן קישרו כאן לסרטונים שריכזו מכל עשור את כל השירים שהגיעו למקום הראשון החודשי. אין כאן את ההטיה שאתה מציין, ונדמה לי שהרבה יותר נהניתי משנות השישים.

(לטעמי האישי: אבבא סבבא, הבי ג'יז גם, בתקופת הדיסקו, אבל איומים בבלדות הישנות יותר; את אלטון ג'ון מלהיטיו הקלאסיים אני לא אוהב, דווקא את להיטי האייטיז שלו יותר, בפרט I guess that's why the call it the blues).
שנות השבעים, רק בגלל הפרוגרסיב 751340
אתה צודק.
אני אשנה את הטיעון שלי לטיעון יותר מבני-
בשנות השבעים המוזיקה הפופולרית התפזרה ליותר כיוונים. הרוקנרול, שבשנות החמישים (אלביס) והששים (ביטלס) הצליח לכבוש את ראש המצעד שוב ושוב, התפצל לפרוג, פאנק, מטאל (מה שנקרא בזמנו רוק כבד), גלאם וכו' ולכל אחד מהז'אנרים הללו היה קהל האוהדים שלו. בנוסף- האלבומים הנמכרים ביותר (פינק פלויד) היו לעתים של להקות שלא היו להם סינגלים יוצאי דופן. לכן בהכללה המיינסטרים שהצליח להגיע לראש המצעד ולקלוע לטעם הרחב ביותר היה מן הסתם מהסוג הדביק יותר.
לדוגמה- שיר של אלטון ג'ון, שיר השנה בישראל 1976, שעלה לראש המצעדים ברחבי העולם, היה דוקא Don't Go Breaking My Heart. לא מיצירות המופת שלו.

אז כן, הלהיטים של שנות הששים נשמעים בממוצע יותר טוב, כי לשירים טובים בשנות השבעים היה קשה יותר לעלות לראש המצעד בגלל ריבוי הטעמים.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה לסקר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים