 |
אני חולה על האינטרו הארוך כאורך הגלות של Time מתוך הצד האפל. כל החלק של תופי הרוטוטום (למדתי עכשיו מויקיפדיה), הקלידים האווריריים ו"מחוג השניות", שמתפתחים לאט לאט לאט וגם בסוף הם עדיין כמעט כלום; ודווקא בכלל שיודעים שמתישהו תבוא האורגזמה של כניסת התופים הסטנדרטיים ואחריהם השירה; זו ציפיה מענגת מאוד.
דוגמה עוד יותר קיצונית שאני מאוד אוהב, Facelift של סופט מאשין, עם שש דקות אינטרו חסר כל תוכן קוהנרטי, שאני מת עליו בגלל הציפייה לאקסטזה שאחריו. יש בו בכל זאת סוג של תוכן: צליל טעון בהמון חשמל, שנותן עומק למטאפורה של מתח והתפרקות. בעוד שאת האינטרו של Time אני מניח שרבים אוהבים, אני תוהה כמה אוהבים את זה של "פייסליפט". פעם ציינתי באייל את אהבתי העזה לו, ולאלון עמית לא נותר אלא לזכות אותי ב-WTF.
כמובן, אני נאלץ להודות בצער שאני ניזון היום מהסבלנות שהיתה לי פעם. קשה לי להאמין שהיום הייתי מפרגן לעצמי לפרגן להם כזה פתיל ארוך.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש